אבני המקדש בשירו של יורם טהרלב ז"ל

יורם טהרלב ז"ל, איש קיבוץ יגור, שנפטר זה עתה, היה מגדולי הסופרים, המשוררים, הפזמונאים ומעצבי הזהות של הישראליות החדשה. השורות המצורפות להלן הן סיומו של מאמר העוסק בניתוח תהליך התחיה הלאומית, המתרחש כריקוד משותף בין האומה וא-לוהיה. במאמרי הסתייעתי בשירו של טהרלב "על כפיו יביא". סקרנות שהייתה בי גרמה לי להתכתב עם יורם אודות פרשנותי לשירו, והרי הדברים מונחים לפני הרוצה להתבשם מהם. תשובתו היהודית המחוכמת מעידה כמאה עדים על הנשמה המיוחדת שהיתה באיש יקר ונפלא זה. יהי רצון שירצו הדברים לעילוי נשמתו.  

ראשי פרקים:

לעילוי נשמת המשורר יורם טהרלב

יורם טהרלב ז"ל, איש קיבוץ יגור, שנפטר זה עתה (ד שבט תשפ"ב, 6 בינואר 2022) היה מגדולי הסופרים הפזמונאים ומעצבי הזהות הישראלית החדשה. יש מי שטען כי "מבין היוצרים הישראלים החילוניים, יורם טהרלב הוא ללא ספק היוצר היהודי ביותר, גם בשיריו וגם בספריו" (חוקר הזמר, אליהו הכהן), לענ"ד יש אמת גדולה בדבריו, לכל מי שמתבונן במכלול הנושאים עליהם כתב בשיריו ובספריו. בנוסף לכך טהרלב נכנס אל ליבת הספרות המסורתית כאשר פרסם ב-ynet טור לפרשות השבוע, טור שהתפרסם לימים כספר בשם "שמחת תורה" (2014). שנתיים אחר כך התפרסם ספרו "על ברכי אבות" שהוא פירוש לפרקי אבות, ועוד.

השורות המצורפות להלן הן סיומו של מאמר העוסק בניתוח תהליך התחיה הלאומית, המתרחש כריקוד משותף בין האומה וא-לוהיה. במאמרי הסתייעתי בשירו של טהרלב "על כפיו יביא". סקרנות שהייתה בי גרמה לי להתכתב עם יורם אודות פרשנותי לשירו, והרי הדברים מונחים לפני הרוצה להתבשם מהם. תשובתו היהודית המחוכמת מעידה כמאה עדים על הנשמה המיוחדת שהיתה באיש יקר ונפלא זה. יהי רצון שירצו הדברים לעילוי נשמתו.

 

שלום יורם.

לא מזמן סיימתי לכתוב מאמר העוסק בתחיה הלאומית. במאמרי קישרתי בין העולה ממדרשי חז"ל על האבנים מהם תיבנה ירושלים לבין שירך היפה "על כפיו יביא". פרשנותי עוררה מחלוקת ודיון בין חברים, האם ,אכן זו הייתה "כוונת המשורר"… אמנם מרגע שיצירת אומנות יצאה מרשות היחיד לרשות הרבים הריהי נתונה לפרשנות והתרשמות אישית, ובכל זאת סקרנותי גורמת לי לשתף אותך במחשבותיי. אודה מאוד להתייחסותך.

בהזדמנות זו הרשיני לומר לך תודה, על תרומתך הגדולה לעיצוב פני האומה המתחדשת.

נתנאל אריה, ישיבת הסדר הגולן, חספין.

 

שלום לך, ותודה על הניתוח המקורי והיצירתי! כמו שאמרת, מרגע שהשיר עזב את כותבו, הרי הוא הופך לנחלת הכלל, העושה בו כראות עיניו. אמר רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפיוטים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות…

תודה על ששיתפת אותי, יורם טהרלב  (יום ה' 30.6.2020)

 

מתוך המאמר השלם

ירושלים של מעלה וירושלים של מטה 

אמרו חז"ל בתלמוד: "אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה" (תענית ה, א). רוצה לומר, שני ממדים לירושלים; ארצית ושמימית. בזמן הגאולה תיבנה ותתקדש ירושלים של מטה כחברתה של מעלה. השבועה הא-לוהית היא שעד שלא יתקיים חלקו הראשון של הפסוק "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ", דהיינו שתיבנה ירושלים הארצית, לא יתממש חלקו השני של הפסוק, ולא יבוא הקב"ה בירושלים של מעלה.

דרשה זו מפורשת יותר בהקדמת הזוהר: מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן (איכה ב, יג) בדומה לך. כדרך שאת יושבת, כך הוא. כדרך שלא נכנסים בך עתה העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך נשבעתי לך שלא אכנס אני למעלה, עד שייכנסו בך בנייך למטה. אם כן כניסתם של ישראל לירושלים, וכיבושה לאחר אלפיים שנות גלות, היא היא כניסתו של הקב"ה לתוכה!

הדברים מבוארים עוד יותר, בספר תיקוני זוהר: "בזמן שיבנה בית המקדש על ידי הקב"ה… אלו אבנים טובות שייבנה מהם. זהו שכתוב: וְאִבָּנֶה גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה (בראשית ל, ג). נטיעות קדושות. זהו שכתוב: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר". וזה סוד: 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו', ירושלים העליונה המאירה על גבי ירושלים של מטה (תיקוני זוהר כא).

לדברי המדרש הקב"ה יבנה את בית המקדש מאבנים טובות, והאבנים הן בעצם גורם ממַצֵע. המדרש מביא כדוגמה לכך את רחל ובלהה שפחתה. לאחר שנות עקרות, מתוך השתוקקות לבניית בֵּיתָה והרחבת התא המשפחתי, הביאה רחל את בלהה שפחתה ליעקב בעלה, כדי שתלד לו, וייחשב הדבר שבבניינה של שפחתה נבנה בניינה שלה. בהקשר שלנו הכוונה היא שעם ישראל הוא זה שיבנה את ירושלים והמקדש, ובניינם ייקרא בניינו של הקב"ה. זוהי משמעות הפסוק המובא בהמשך הדרשה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר". ישראל הם נטיעתו של הקב"ה בעולם, ומעשי ידיהם בארץ נחשבים כמעשי ידיו של הקב"ה; "נֵצֶר מַטָּעַי – מַעֲשֵׂה יָדַי".

המדרש במופעיו השונים מתאר מערכת יחסי גומלין והדדיות בין האדם וא-לוהיו. שלא כמו בבינאריות הנוצרית-אירופית המעבירה קו חוצץ בין פעולת הא-לוהות לנפעלות האדם, מצביעים חכמינו ז"ל על יכולת האדם לפעול לשינוי ולתיקון העולם, והגאולה מוצגת כתהליך הרמוני רב ממדי, המחבר שמים וארץ, בו א-לוהים מתגלה באדם, וגדולתו של האדם מעידה על גודלו של הבורא.

העולם לא חיכה אלפיים שנה, כדי שהא-ל יחולל תהליך שמימי, שהיה יכול להתחולל באותה דרך בכל זמן נתון קודם לכן. במבט פשטני נראה שהאדם החדש הולך ומתרחק מבוראו, אך יש בהחלט מקום לראות זאת במבט מורכב יותר. האנושות עברה תהליך משמעותי של התפתחות, התבגרות והבשלה. א-לוהים צמצם כביכול את הופעתו, תוך הגברת כוחו ועוצמתו הפנימית של האדם, המאפשרת הופעת אדם בוגר ובשל יותר על בימת העולם. אדם המסוגל לנהל דו-שיח עם בוראו, כך שבסיוע שמימי הוא מוכשר לחולל את גאולתו בעצמו.

על כפיו אותה יביא – פרשנותו היפה של טהרלב

פעמים, רעיונות עמוקים מוצאים את עצמם מתנגנים כלאחר יד בפזמון עממי. אחד מאלה הוא שירו הנפלא של יורם טהרלב "על כפיו יביא", שפרסם שנתיים לאחר המלחמה. שחרור חבלי המולדת במלחמת ששת הימים, ניסֵי המלחמה, איחודה של ירושלים וכיבוש הר הבית, עוררו אצל רבים התרגשות רוחנית, ותחושה מרוממת שהולכת ומתגשמת לה שיבת ציון השלישית. טהרלב, שנחשב לאחד מחשובי מעצבי הזהות הישראלית, הודה בראיון כי בחיבור השיר, שרתה עליו רוחה של המסורת. השיר פורט על מיתרי הרגש הלאומיים, הלחן והביצוע הנהדרים גם הם הוסיפו נופך, והשיר הפך להיות רלוונטי ומדויק לזמנו, ואהוב מאוד עד ימינו אנו.

השיר מתאר בעלי מלאכה מן הדור הישן, שכבר שנתיים (מאז המלחמה) אינם עוסקים במלאכתם, אלא נתונים בציפייה לביאת אליהו מבשר הגאולה. כך הנגר שבנה כיסא לאליהו, "ושנתיים שהוא כבר אינו מנגר", ואף הסנדלר שתפר נעליים לרגלי המבשר, אך "כבר שנתיים מונח המרצע בשק", וחלומם אחד הוא: "על כפיו אותו יביא לאליהו הנביא. והוא יושב ומחכה לו, כבר שנים חולם הוא שיזכה לו. על סודו שומר ומחכה לו, מתי כבר יגיע היום".

הנגר והסנדלר מבטאים דמויות מן העולם הישן, החולמים על העתיד הרוחני, ובשל אותו חלום פסקו מפעילותם המעשית הארצית. אל מול דמותם הציב טהרלב את דמותו של מי ש"בונה את העיר כבר שבעים שנה". דמותו של הבנאי היא דמות אקטיבית, כמו בני היישוב החדש וכן בני היישוב הישן תלמידי הגאון מווילנא, שפרצו את חומות ירושלים, והקימו שכונות רבות בירושלים החדשה. גם הבנאי חולם, אך חלומו אינו מסתכם בציפייה, או בהגשת שי לאליהו מבשר הגאולה, ובוודאי שהוא אינו גורם לו להפסיק מפעילותו המעשית, להיפך, הוא רואה את פעולותיו בעבר ובהווה כחלק מבניינה העתידי והשלם של ירושלים.

שלא כמו הנגר והבנאי שחלומם להביא "לאליהו הנביא" את כסאו ואת נעליו, רואה הבנאי את מלאכתו כחלק בלתי נפרד ממלאכת הבניין השמימית. יתירה מכך, כאותו מדרש נפלא על האבנים מהן ייבנה עם ישראל את המקדש, מצפה הבנאי שאת האבן שיביא אליהו, ישים הוא בעצמו כאבן הפינה. "והוא חולם כי כמו שאת העיר בנה, יניח למקדש את אבן הפינה, על כפיו אותה יביא, אליהו הנביא". אליהו הוא הכוח המסייע לפעילות המעשית והמתמשכת של הבנאי עצמו בבניין ירושלים והמקדש!

ממש בדומה לכך עולה מ"שירו של אבא", שפרסמה נעמי שמר שנתיים קודם לכן. השיר, המוכר יותר בשם "ייבנה המקדש", מציג את בניין המקדש כפסגת מעשה הבניין החלוצי. האבנים אותן חוצבת האומה להקים מהן את המדינה החדשה, הן האבנים שתשמשנה לבניין מקדשה: "אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש, לא לשווא אחי חצבת לבניין חדש, כי מן האבנים האלה יבנה מקדש". שמר אינה מנתקת בין החזון החלוצי לחזון המסורתי, ממש כמו שמו של השיר שנגזר, כפי הנראה, משירתו רוויית הכיסופים של אביה, מדובר בחזון שלם העשוי מקשה אחת.

חזונם של חז"ל, כמו גם החזון העולה מאותם שירים, הוא חזון מרשים ופשוט. זהו תיאור נהדר של מערכת יחסי גומלין הרמונית, של היד האנושית העושה יד אחת עם היד הא-לוהית בגאולת האומה. החורבן היה חורבן האומה, והגאולה היא גאולת האומה, המתעוררת וחוזרת אל עצמה ואל עוצמתה. בניינה של האומה עובר דרך תחייתם של כל כוחות האומה. כל אבן וכל נדבך בבניין הכללי של האומה, הם חלק מבניין גבוה ורחב ששיאו ירושלים והמקדש. גאולה במהותה היא שחרור לחיים של עוצמה, אך עוצמה זו אינה מושגת בחיים המנותקים משורש הקיום, אלא בחיבור אל בורות המים ואל המעיין האינסופי המשקה ומברך את שדה פעולתו של האדם עלי אדמות.

 

 

 

 

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן