האמון העצמי כבסיס לתשובה

בשיחה השבועית, עוסק הרב במצוות וידוי מעשרות, מבאר בפנינו מה הם גדרי מצוות התשובה, ופותח צוהר אל עולם הווידוי דרך ראייתו הייחודיות של הרב קוק.

ראשי פרקים:

מצוות וידוי מעשרות

בשבת עתידים אנו לקרוא את פרשת כי תבוא, אשר חותמת את המצוות המופיעות בחומש דברים. וכן עוסקת בכריתת הברית בין ישראל לקב"ה. ברצוננו להתבונן במצווה אחת המופיעה בפרשתנו – מצוות וידוי מעשרות:[1]

כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (דברים כו, יב-טו).

מצוות וידוי מעשרות מתקיימת אחת לשלוש שנים בפסח של השנה הרביעית והשנה השביעית. השנים אינם מקריות. אנו עומדים לאחר סבב של מעשרות, שנתיים של מעשר שני, ושנה שלישית של מעשר עני, וחוזר חלילה בשנים הרביעית-חמישית והשישית. לאחר כל סבב, מצווה התורה לבער את המעשרות. לאחר שהחקלאי מבער את המעשרות, עליו לקרוא את המקרא שהובא לעיל. מצווה זו היא אחת מהמצוות האחרונות בנאומו הארוך של משה, המשתרע לאורך כל ספר דברים.

השאלה המתבקשת היא מה עניין מצווה זו לפרשתנו? הרי מצוות ביעור מעשרות הופיעה קודם לכן בפרק יד: "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ" (כח-כט). ההמשך המתבקש למצווה זו הוא הציווי על וידוי מעשרות. מדוע הפרידה התורה בין שתי המצוות?

מבארים הפרשנים כי הסיבה להפרדה היא סמיכות פרשיות. הפרשייה הפותחת את פרשתנו עוסקת במצוות הביכורים, אשר מורכבת גם כן משני חלקים; חלק מעשי וחלק של אמירה. בגלל שגם מצוות ביכורים וגם מצוות וידוי מעשרות עוסקות בקריאה ואמירה, חיברה התורה בין המצוות. כמו כן, ישנו דמיון לשוני בין המצוות שבשתיהן מופיע הביטוי: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" ועוד.

הברית בין ה' לישראל

אך האם תשובה טכנית זו הינה מספקת לשאלתנו? מסתבר שישנו דבר עקרוני יותר.[2] רוצים אנו לטעון, כי אין אלו שתי מצוות בעלות אמירה סתמא, אלא הן משלימות זו את זו. נבסס את טענתנו – אם נתבונן בשתי האמירות, אנו מוצאים כי הן הפוכות אחת מהשניה. במקרא ביכורים האדם בא לכהן עם סל פירותיו, ומתאר את החסדים שעשה ה' עם ישראל:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (כו, ה-ט).

לאור כל זאת, האדם מודה לה' ומעיד על עצמו: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (שם, י). כאות הוקרה על כל הטובות שעשה עמנו מיציאת מצרים ועד הכניסה לארץ.

אולם לשון וידוי המעשרות הינה הפוכה לגמרי. כפי שהובא לעיל, במהלך הוידוי האדם חוזר ומדגיש את פעולותיו שלו: "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ… וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר… לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי", ועוד כעין כך. מי הנושא של הקריאה? האדם. אם כן, הרי שתי קריאות אלו הן בעלות מגמה הפוכה. במקרא הביכורים הנושא הוא הקב"ה, ואילו בוידוי המעשרות הנושא הוא האדם הקורא.

כאשר מתבוננים על המצוות הללו כמכלול, אפשר לראות בהן את תמצית ותכלית כל כוונת משה בנאומו בחומש דברים. משה במהלך נאומו מדבר מספר פעמים על הקשר בין קיום המצוות לכניסה והשהות בארץ ישראל. כך לדוג' מובא בפרשת עקב:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (יא, ח-יג).

מצוות ביכורים ומצוות וידוי מעשרות מייצגות את ההרמוניה המושלמת – החקלאי מתייצב בפני הכהן עם ביכוריו, וקורא בפניו כי ה' עשה כל מה שהבטיח לעמ"י. דבריו נחתמים בהגעה אל ארץ ישראל: "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". הקב"ה עשה את שלו, כעת עלינו להבין מה עלינו לעשות? מה מוטל על האדם?

והנה ניצב האדם לאחר סיום מחזור של שנות מעשר ופונה אל ריבונו של עולם. האדם אומר כי הוא יודע שהבאתו אל הארץ הינה על מנת שיקיים את המצוות בשמחה, בטהרה ובקדושה. ומעיד בפני ה' שכך אכן עשה: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", "וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי". הכתוב מתאר גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו. לאחר שהאדם מתוודה כי אכן עשה ככל אשר ציווהו ה', הוא פונה אל ריבונו של עולם בבקשה להמשיך את השגחתו: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל".

שתי המצוות הללו מסיימות את נאומו הגדול של משה – נאום המצוות. הן מתארות את התכלית והקשר, את החלק של הקב"ה, וכנגדו, את החלק שלנו. זו היא השאיפה והיעוד, לחיות ולהנות מטוב הארץ, אך שהכל יעשה מתוך קדושה והכרה כי הכל שייך לקב"ה. חיים שיש בהם מבט כלפי שמיא, יחד עם חברה שתיבנה על מצע של חסד. כל זאת טמון בשתי המצוות הנ"ל, מקרא ביכורים ווידוי מעשרות. על כן, דווקא אלו נבחרו לחתום את נאומו של משה, בגלל שהן מתארות את המימוש והקיום של הברית בין הקב"ה לישראל.

מה בין וידוי לביעור מעשרות?

הבה נתבונן בנקודה נוספת. כפי שכבר ביארנו, מצוות ביכורים מורכבת משני חלקים – הבאת הביכורים אל הכהן ומקרא ביכורים. בדומה לכך כך מצינו בביעור מעשרות, אולם ישנו הבדל בשם של פעולת הקריאה: החלק הדיבורי בביעור המעשרות קרוי וידוי. יש לשאול, מה בין וידוי למצוות ביעור מעשרות? אדרבה, לכאורה נראה כי האדם בדבריו אומר בדיוק ההפך מהנאמר בוידוי. בתפילה הוידוי מובא כבקשת כפרה על חטא: "אשמנו, בגדנו" וכו'. אולם בוידוי המעשרות המגמה הפוכה לגמרי: "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי".

הספורנו בפירושו מציע הסבר מעניין.[3] לאורך התורה מבאר הספורנו באופן עקבי, כי התכנית האלוקית המקורית אינה שהכהנים יעבדו בבית המקדש, אלא שכל בכור ובכור יעבוד את ה' בביתו. אולם עקב חטא העגל, שבט לוי הוקדש לעבודת ה' במקום ספציפי. על כן, כאשר האדם אומר בפני ה': "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", יש בזה צד של וידוי שהרי אין זו התוכנית האלוקית המקורית, אלמלא החטא היינו אוכלים התרומות והמעשרות בעצמנו בביתנו.

אולם הסבר זה לא מתיישב עם המנגינה החיובית של הפסוקים: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ", "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ". לא נראה שישנה נימה ביקורתית בלשון הכתוב. על כן ננסה להציע הסבר נוסף, הקשור בעצם מהותו של המושג וידוי.

מה הוא וידוי?

רגילים אנו למצוא את המושג וידוי בהקשר של מצוות התשובה, שם הוא תופס מקום מרכזי מאוד. כאשר הרמב"ם מגדיר את מצוות התשובה, הוא נותן לוידוי את מלוא הנפח. וכך כותב בהלכות תשובה (פ"א, ה"א):

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו', זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.[4]

כיצד מתודין? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי.

הרי לנו ההפך המוחלט מוידוי מעשרות. הוידוי המובא בהלכות תשובה הוא וידוי של שלילה, בו האדם מתוודה בפני הקב"ה, שלעולם לא יעשה שוב כפי שעשה. וידוי המעשרות הפוך לגמרי – האדם אומר כי עשה דברים טובים, וודאי שמשתוקק לעשותם שוב. הבחנה זו מחדדת את השאלה, מדוע מכונה האמירה בעת ביעור המעשרות בשם וידוי?

על מנת להשיב על שאלה זו, נשוב אל שיטת הרמב"ם בהגדרת מצוות תשובה. נראה לשיטתו, כי האדם אינו מקיים את מצוות התשובה ללא וידוי ואמירה בפה. כך מובא בקרית ספר על דברי הרמב"ם לעיל: "והוידוי הוא גמר התשובה", וכן כותב המהר"י וויל: "ועיקר תשובה בפה".[5] בצורה פשוטה תשובה היא דבר שבלב, וזה הוא עיקר עניינה, שהרי אף הרהור תשובה הרי הוא כתשובה. אם האדם מתחרט על מה שעשה, ומקבל על עצמו שלא יעשה זאת שוב ולבו חלל בקרבו, מדוע כל עוד הוא אינו הוציא זאת מפיו אין הוא קיים מצוות תשובה?

תירוצים רבים מצינו לשאלה זו. יש מי שאומר שאמירה גורמת לאדם להתבייש. מה שנעשה בלב על ידי הרהור אינו ממשי, אולם ברגע שהדברים יוצאים מהפה ונעשים קיימים, אזי הם מעוררים לחרטה ובושה. וכן מצינו מי שמסביר, כי בלב הדברים הם אמורפיים, חסרי צורה מוגמרת. אולם כאשר צריך להגידם בפה, הם נעשים מדוייקים ומוגדרים.

הכל תלוי באדם

הרב קוק בספרו אורות התשובה, מעלה נקודה מעניינת ומיוחדת סביב הוידוי. דרכה ננסה להציע יישוב נוסף לשאלה ששאלנו:

אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו (טז, א*).

אשר אדם מתוודה, בעצם הוא מודה בחטאו ומכיר באשמתו. זו היא אמירה עצומה ובעלת משמעות רבה. אם נשאל אדם מדוע הוא עשה מעשה רע, בנקל הוא יטען שאין זו אשמתו ונכנסה בו רוח שטות. האדם יכול לתרץ תירוצים ולספר לעצמו סיפורים ולעולם לא יודה בחטאו. כאשר האדם מתוודה, הוא מודה: "אשמנו" – אני אשמתי, "בגדנו" – אני בגדתי, ללא תירוצים. האדם מכיר כי ההכרעה לפעול היא שלו בלבד. לכל אדם ישנה בחירה חופשית, והוא האחראי הבלעדי למעשיו.

וממשיך הרב אל עבר הנקודה היותר עמוקה בדבריו: "ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב". אין זה חידוש כי על האדם מוטלת החובה לקחת אחריות על מעשיו, אך הנקודה בדברי הרב שונה. בכך שהאדם לוקח אחריות, בעצם הוא אומר כי הכל תלוי בו, ללא כל תירוץ. שום דבר לא יכול לגבור על בחירתו החופשית, על רצונו החופשי של האדם. ממילא אין דבר אשר יכול לעמוד בפני התשובה של האדם, שהרי הכל תלוי בבחירתו, ואם בחר לשוב אין דבר העוצר בעדו.

זו נקודה עמוקה ונפלאה מאוד. הוידוי הוא המקום בו האדם אמור להיות כפוף ושפל ביותר, שהרי הוא פורס בפני בוראו את חטאיו. הרב קוק מפנה את המבט לכיוון אחר, אל עבר נקודת ההעצמה שמצויה בוידוי. כל דפיקה על הלב כואבת, "אשמנו, בגדנו", החטאים איומים ונוראים. אך זאת גם דפיקה של האדם, המעידה על כך שהוא האחראי. בכל אמירה שכזאת האדם מגלה את העוצמה של רצונו ובחירתו החופשית, וממילא אם ירצה לשוב – מה יוכל למנוע זאת ממנו.

נקודת האמון

נקודה זו מופיעה פעמים רבות בדברי הרב בהקשרים שונים של תשובה – נקודת האמון של האדם בעצמו. גם בעת ההתמודדות, אל לא לאדם לוותר על נקודת האמון הפנימית שלו בעצמו. בעומק הדבר, זו היא מטרת הוידוי, לכוון את האדם להאמין בעצמו. וידוי מלשון הודאה – האדם מודה ומכיר במעשיו וביכולותיו.

בצורה דומה מסביר הרב את מצוות וידוי מעשרות, וכך כותב:

כשם שצריך שיהי' מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ד', בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדיעות והמדות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכ"ז רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה… עם כל זה אין טוב לאדם שמדה זאת תפעול עליו יותר מדאי, עד שתדריכהו מנוחה ותגזול ממנו ששונו ושמחתו ושלות נפשו (עין איה מעשר שני, טו).

אף אדם אינו מצליח לפעול ולתת מעצמו מאה אחוז בכל יום. יש מי שעשוי לחיות בתסכול בעקבות כך, ומבחינתו כל החיים הם חוסר הגשמה ומצוי עצמי.

על בסיס זאת מסביר הרב את מצוות וידוי מעשרות: "ע"כ נתנה לנו התורה דרך להערה, שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים גם בביטוי שפתים על מעשה הטוב אשר עשה". בכל יום אנו אומרים שאשמנו ובגדנו. הרב אומר שלעיתים יש לומר גם את הדברים הטובים שעשינו. מידי פעם על האדם להתחזק (לא מתוך מקום של גאווה) ולהיזכר בדברים הטובים שעשה. וידוי מעשרות הוא אכן ההפך מוידוי רגיל, וידוי זה הוא טפיחה על השכם. מידי פעם יש להתחזק, ולומר: עשינו, הצלחנו! כאן מופיעה פעם נוספת נקודת האמון של האדם. כשם שהוידוי הרגיל, מטרתו לחזק באדם את נקודת האמון, את האמונה כי 'אין הדבר תלוי אלא בי', ווידויי מעשרות עושה זאת גם כן, אולם בדרך אחרת, גלויה ומופרשת הרבה יותר.

הרב כותב באורות התשובה: "התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה" (טו, י). הקב"ה מצוי באדם, על כן התשובה הראשית היא לשוב פנימה, כל אדם אל עצמו ולהאמין בצלם אלוקים שבו, בכוחות החבויים שבו. ובכך שב האדם אל ריבונו של עולם.

זו היא הנקודה היסודית של הוידוי – נקודת האמון. "עלה למעלה עלה". ישנם תירוצים רבים, אולם יש לשים הכל בצד, ולדעת שאין הדבר תלוי אלא בי. על האדם להאמין בעצמו. כפי שכותב הרב: "שישוב האדם אל עצמו… ומיד ישוב אל האלהים". ומכאן והשמים הם הגבול.

 

 

 

1 הלשון 'וידוי מעשרות', מקורה בלשון חז"ל במשנה (מעשר שני פרק ה) שם מכונה הקריאה הנ"ל בלשון וידוי.

2 על פי מאמרו של הרב אלחנן סמט, עיונים בפרשת השבוע, סדרה שלישית.

3 דברים כו ב, ד"ה 'בערתי הקדש מן הבית'.

4 דברי הרמב"ם הללו מהווים מוקד לדיון, האם לשיטתו ישנה מצווה לשוב, או שהמצווה במלואה היא להתוודות.

5 שו"ת מהר"י ווייל סימן קצא.

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך