יובל ושמיטה: יהדות מהעתיד

מאמרים קצרים לפרשת השבוע מאת הרב ליאור אנגלמן – מיזם משותף של ישיבת הגולן ובית המדרש הקהילתי כפר סבא.

ראשי פרקים:

מה שהיה הוא שהווה

דבר מה מופלא יש בתורת ישראל, בהיותה נקודת חיבור בין עבר והווה. יהודי שמקיים את מצוות התורה וחוגג את חגי ישראל כסדרם, מחובר כל הזמן לציר הזמן ההיסטורי. אנו חוגגים חגים רבים ומקיימים מצוות רבות זכר לאירועים שקרו בעבר לאבותינו.

ליל הסדר, אותו חגגנו לא מזמן, הוא כולו לילה של חיבור בין עבר להווה. אנו מסובים בלילה הזה ואוכלים מצות, "כיוון שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" בצאתם ממצרים. כל מצוות הסיפור בלילה הזה נועדה להזכיר לנו שמה שקרה בעבר רלוונטי גם היום, בהווה. לכן, "חייב אדם לראות עצמו" – בהווה, "כאילו הוא יצא ממצרים" – בעבר. כמו כן, אנו מציינים כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", סיפור ההצלה ממצרים אינו שייך לעבר הרחוק שהיה ונגמר, בכל דור ודור אנו נדרשים לצאת מן המְצָרִים ולהתקומם כנגד אלו הרוצים לכלותנו.

החיבור הזה בין עבר להווה מתרחש גם בחג מן תורה. ה"נתיבות שלום" כותב שאנו לא חוגגים בשבועות את מעמד הר סיני שקרה בעבר, אנו חוגגים את מתן התורה שקורה כל שנה מחדש ב- ו' סיוון. כך גם קרה במעשה בראשית, הקב"ה ברא את העולם, ומאז הוא ממשיך לחדש בטובו בכל יום תמיד, העבר נמשך אל ההווה ומשפיע עליו. הרב קוק כותב באיגרת לרב חרל"פ כי "כל זמן מאיר בתכונתו", כשמגיעים אל התאריך בשנה בו התרחש אירוע משמעותי בעבר, ישנה הארה מיוחדת שקשורה לאותו אירוע.

העתיד כבר כאן

בפרשתינו אנו פוגשים מצוות ייחודיות שמחברות אותנו לנקודה נוספת בציר הזמן, אל העתיד. מצוות השמיטה ומצוות היובל. מצוות אלו לא נועדו להזכיר לנו את העבר, הן כבר מפגישות אותנו עם העולם המתוקן שמצפה לנו בעתיד.

בעולם שלנו, הרבה פעמים העיסוק בעתידנות הוא בעצם עיסוק במין אוטופיה מושלמת שמנותקת לחלוטין מהמציאות בהווה. ישנה תפיסה כזו, שכרגע ההווה מסובך ומלא בקשיים, אבל יגיע יום שבו הכל יהיה מושלם. גם בעולם הדתי ישנם אנשים רבים שחיים בתודעה הזו, ולכן הם מרגישים עדיין במעין "גלות". כרגע המציאות מורכבת ומסובכת, ולכן בעיניהם בהווה אין גאולה בכלל, אלא אי שם בעתיד הרחוק העולם יהפוך לפתע למושלם ואז תהיה גאולה.

התורה וודאי אינה חושבת כך, היא מלמדת אותנו כיצד להכיל את המורכבות של הווה שאיננו מושלם יחד עם היניקה מהעתיד השלם. אנו לא יכולים להקדים את המאוחר ולהביא את העתיד ל"כאן ועכשיו", בהווה יש אכן מורכבות וקושי, אולם אנו יכולים ואף מצווים "לשאול" חוויות מאותו עולם עתידי, ולטעום מהן כבר בהווה. התורה נותנת לנו זמנים מיוחדים במעגל החיים בהם אנו טועמים ומתמלאים מאותו עולם עתידי: פעם בשבוע – בשבת, פעם בשבע שנים – בשמיטה, ופעם בחמישים שנה – ביובל.

עלים נושרים מעולמות אחרים

בשבת אנו זוכים לטעום יום עתידני, "מזמור שיר ליום השבת  – מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים" (תמיד ד, ז). חז"ל במדרש ביטאו זאת באמירה כי "נובלות העולם הבא – שבת" (בראשית רבה מד, יז). ישנם נובלות, דהיינו עלים, שנשרו מהעולם הבא ונאספים אלינו באדמת העולם הזה, ובשבת אנו יכולים לעלעל בהם, לטעום טעם עולם הבא. כאשר אדם בוחר לעצור פעם בשבוע ולנשום אוויר של עולם הבא, ממילא כל השבוע שלו חותר לשם, להתקדם אל עבר אותו עולם שלם. השבת חוזרת כל שבוע והיא מאפשרת לאדם חוויה אישית ומשפחתית של מעין עולם הבא. לעומתה, השמיטה, שמגיעה אחת לשבע שנים, מזמנת לנו חווית שוויון עתידי ששייכת למעגל רחב יותר, למעגל החברתי והכללי.

שלי שלך, שלך שלי

במובן מסוים, כולנו בעד שוויון: שוויון הזדמנויות, שוויון כלכלי וכדו'. אולם, כולנו מבינים שבעולם שלנו אי אפשר להתנהל באופן של שוויון מלא. אם כולם יקבלו את אותה משכורת למשל, כמו בקיבוצים, תהיה קריסת מערכות. שהרי אם ארוויח כמו כולם,  מדוע אעבוד קשה יותר מחברי? כך גם בתחומים אחרים, ערך השוויון לא יכול לבוא לידי ביטוי במלואו במציאות ימינו, הוא שייך רק למציאות העתידית של ימות המשיח.

בשמיטה אנו עוצרים הכל וחווים שנה אחת שבה ערך השוויון נוכח באופן מיוחד. השדות נעשים הפקר לכל, וכך העניים יכולים לטעום מהפירות של העשירים כאילו הם שלהם. על החקלאים נאסר לסחור ביבול. רוח השנה הזאת מלמדת שאין לך רשות לקחת את היבול שהוא משאב טבע ולנצל אותו לצרכי עצמך, משאבי הטבע שייכים לכולם. תארו לכם עולם עתידי בו הארץ מגדלת מאליה שפע של יבול, וכל אחד יכול ללקט כפי צרכו, בדומה ל"מן" במדבר. אילו היה זה  קורה היום, היה מתרחש אסון: האחד היה רומס את חברו, אנשים היו מפסיקים לעבוד. אנו לא בשלים לחיות במציאות כזו, אך אנו מוכרחים פעם בשבע שנים לנשום אוויר פסגות, להרגיש מעין אותה מציאות עתידנית. גם בשבת יש חוויה דומה אף שבמינון נמוך יותר – נאסר עלינו לעשות מלאכה, כולם לבושים בבגדי שבת במקום בבגדי עבודה כך שחלוקת המעמדות על פי המקצועות השונים איננה ניכרת ביום הזה, מעין עולם הבא.

לאחר העצירה בשבת, והעצירה בשמיטה, פעם בחמישים שנה מגיעה שנת היובל. זוהי שנה בה אנו פוגשים עתידנות כמעט מושלמת, הכל שב למקומו: איש לא יכול להעביד את חברו, אין מעמדות, אנשים שבים לשדה אחוזתם, אדם שב אל משפחתו וחירותו, והעתיד כמעט כבר כאן. לא בכדי שמיטה ויובל תלויות בשיבה לארץ ובכך שרוב היהודים שבו לארצם – השיבה לארץ היא תחילתה של גאולה, וציון השמיטה והיובל זו כבר נגיעה בגאולה השלמה.

 

 

לעילוי נשמת:

אוריה שלומית בת סימה

משה יוסף בן מינדל אסתר

 

 

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן