מנהיגות וחברה בין המיצרים

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים. ימי הבית השני אכן מלאים תופעות כואבות וקשות של פלגנות, שנאה ומחלוקת, אלא שהתבוננות בתיאורם של חז"ל להשתלשלות אירועי החורבן, מעלה כיוון נוסף, המתמקד במשבר מנהיגותי עמוק וחוסר קריאת המפה העתידית, שהם הם אלו שגרמו לחורבן הבית, מה שקורא לנו להתעשת ולשנות כיוון במציאות החברתית פוליטית בימינו.

ראשי פרקים:

שנאת חינם או משבר מנהיגות?

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שבגלל שנאת חינם חרבה ירושלים.[1] ימי הבית השני אכן מלאים תופעות כואבות וקשות של פלגנות, שנאה ומחלוקת. מלחמות אחים המתרחשות אפילו תוך כדי ניהול המלחמה באויב, עד שלצערנו כל כך הולם שם ספרו של פלאביוס – "מלחמות היהודים" – כפי שמורגל בפינו, בלי סיום שמו המלא – "ברומאים"; אלא שהתבוננות בתיאורם של חז"ל להשתלשלות אירועי החורבן, מעלה כיוון נוסף, המתמקד במשבר מנהיגותי עמוק. נתבונן בסיפור המוכר, בו פותח התלמוד את סיפור החורבן, ונבחן את המסר הפנימי העולה מדברי חז"ל:

אמר ר' יוחנן: מה פירוש הפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה".[2] על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים… מעשה באדם ששֵם חברו – קמצא, ושֵם בעל ריבו – בר קמצא. עשה סעודה ואמר לעבדו: לך והזמן את קמצא. הלך והזמין את בר קמצא. בא. מצָאוֹ בעל השמחה שהוא יושב. אמר לו: הרי אתה בעל ריבי, מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו הואיל ובאתי, הנח לי ואשלם את עלות סעודתי. אמר לו: לא! אמר לו: אשלם לך עלות מחצית כל הסעודה. אמר לו: לא! אמר לו: אשלם לך את עלות כל הסעודה. אמר לו: לא! תפסו, העמידו והוציאו. אמר בר קמצא: הואיל וראו זאת החכמים שהיו בסעודה ולא מחו, כנראה שנוח להם בכך. אלך ואספר עליהם רעות לקיסר. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים. אמר לו: מי אומר? אמר לו: שלח להם קרבן וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. בר קמצא הטיל בו מום בניב השפתיים ויש אומרים בדוקי העין, מקום שלדידנו נחשב מום אך לא לדידם. חשבו להקריבו משום שלום מלכות. אמר להם זכריה בן אבקולס: יאמרו שניתן להקריב בעלי מום למזבח! חשבו להרוג את בר קמצא. אמר להם זכריה בן אבקולס: יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג? אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו![3]

הסיפור מפורסם. טעות בשמות מְזַמֶנת לאירוע מכובד אורח מאוד לא רצוי. בעל הסעודה שנדהם לגלות זאת, אינו נענה להפצרת האורח הלא קרוא, ומוציאו בפומבי באגרסיביות בלתי מתפשרת. האורח פגוע מאוד מהברוטאליות הבוטה של בעל השמחה. אפשר שקודם בואו השתעשע בדמיונו, שההזמנה מבטאת פיוס, ושהשנאה המפלגתית כבר מאחריו. הוא לחלוטין אינו מסוגל לעכל את אי נקיטת העמדה, ואת העמידה של חכמי התורה על דמו השפוך! מכאן קצרה הדרך להסתה של הקיסרות הרומאית בחכמי ישראל וראשי הציבור, על ידי אותו אדם בעל השפעה.

השליט הרומאי שולח לבית המקדש בהמה לקרבן, במסווה של תשורה מתוך רצון טוב. בר קמצא, בנבזות מתוחכמת, מטיל מום בבהמה, באופן שמצד דיני התורה היא פסולה להקרבה, אך לא לפי החוק הרומאי. חכמי התורה וכהני המקדש מוצאים עצמם בסיטואציה מורכבת ומביכה; מצד אחד אי אפשר להחזיר את הקרבן ולבקש חלופה, שהרי לא יעלה על הדעת לרמוז לממשל שחוקי התורה נמצאים מעליו, אך מצד שני גם לא ניתן להקריב קרבן בעל מום. כיוון שכך, נשאו עיניהם לחכם וּזְקַן הכהנים, רבי זכריה בן אבקולס.

רבי זכריה מתלבט; שמא יש לחרוג הפעם משורת הדין משום "שלום מלכות", אך נסוג בו, מחשש שמא יאמרו "בעלי מומין קרבים למזבח". הכהנים מבינים שהימנעות מהקרבת הקרבן עלולה לגרום לעימות מדיני חריף, ועל כן מעלים אפשרות לקפד את חייו של בר קמצא, בהוראת שעה מדין "רודף". גם כאן מהסס רבי זכריה, שמא ילמדו מכך טעות לדורות ויאמרו: "מטיל מום בקודשים יהרג". רבי זכריה מחליט להימנע מפעולה. הסיפור מסיים בקביעתו הנוקבת של רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!"

מסיבת החכמים

הסיפור התלמודי מופיע גם במדרש ארצישראלי, שם נוסף פרט חשוב:

מעשה שהיה באדם אחד בירושלים שעשה סעודה. אמר לבן ביתו לך והבא לי קמצא חברי… והיה שם רבי זכריה בן אבקולס, והיתה בידו היכולת למחות ולא מחה.[4]

אם כן במסיבת מריבה זו, היה גם רבי זכריה בן אבקולס, אך לא הוא ולא חכמים אחרים, ראו לנכון למחות.

סיבות רבות עשויות למנוע מאדם לקום ולמחות. זה יכול להיות בשל חשש מפגיעה בקשרים ובמעגלי השפעה ציבוריים, אולי אף פגיעה באינטרסים משמעותיים וחיוניים. אך לפעמים אנו יכולים למצוא את עצמנו מתלבטים אם להגיב, ומַפְנִים מבטנו לצדדים, לא בשל סיבה כלשהי, אלא כמבקשים שאחרים יבצעו עבודה לא נעימה זו. זו בהחלט סיטואציה לא קלה, בה האדם צריך להתעלות מעל להתלבטויות ולחשבונות קטנוניים, ולפעול בהתאם לאִמרה: "במקום שאין אנשים היה אתה איש".[5] דווקא במצבים קשים ומורכבים, יש לחרוג מאזור הנוחות, ולגלות מנהיגות!

משנתו ההלכתית של רבי זכריה בן אבקולס

פעם נוספת ויחידה נזכר רבי זכריה בן אבקולס בדברי חז"ל, אך לא בענייני החורבן אלא דווקא בעניין הלכתי. המאמר מתייחס לעצמות או לקליפות שאינן ראויות לשימוש בשבת, ועל כן נחשבות "מוקצה" ואסורות בטלטול:

בית הלל אומרים: מגביהים מעל השולחן עצמות וקליפין. בית שמאי אומרים: מסלק את הטבלה כולה ומנערה. זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המִטה. אמר רבי יוסי: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל![6]

בית הלל סוברים שניתן לטלטל את הקליפות והעצמות כמות שהן, בדומה ל"גרף של רעי", דהיינו כדרך שהותר לנקות צואה ושאר לכלוכים שבבית. בית שמאי אינם מתירים, אלא בטלטול באופן עקיף. רבי זכריה בין אבקולס לא היקל כבית הלל אך גם לא החמיר כבית שמאי, אלא היה אוכל ופולט את הפסולת מפיו לצדדים, באופן שלא נכנס לדיון ההלכתי… בהלכה זו, ביקורתם של חז"ל – "ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל" – כואבת במיוחד, שכן הערה זו לכאורה אינה מן העניין כלל, אך אם נעמיק את מבטנו יתבהרו הדברים. חז"ל מגלים לנו שגישה עקבית של "כביש עוקף" אינה יכולה לשמש פתרון עקרוני. יתירה מכך, אדם גדול שיאמץ הנהגה אישית זו, עלול הדבר להפוך אצלו לתכונה קבועה, שתשמש כעמדתו גם בשאלות ציבוריות, וזו כבר סכנה גדולה!

רבי זכריה חי בדור שלפני החורבן, לפני שהכריעה הסנהדרין ביבנה שהלכה כבית הלל,[7] ויכול היה להכריע כרצונו, להקל או להחמיר, אך הוא נמנע מהכרעה, והעדיף לעקוף את הבעיה. לגישה זו, באופן פרטי ומקומי, אפשר שיש מקום, אך כגישה ציבורית, זו וודאי אינה שיטה ראויה. תפקידה של הנהגה להכריע ולנווט. יתרה מכך, גם ברובד האישי, כיצד נראה בפועל מקומו של החכם שלא הכריע בסוגיה ההלכתית? האם אין משמעות סביבתית לאופן זה של פליטת הפסולת ארצה?… חז"ל מצביעים על משנתו ההלכתית של רבי זכריה בן אבקולס כבעלת מאפיינים דומים למשנתו הציבורית. משנה הנובעת מתוך ענווה גדולה, אבל בו בזמן, בדיוק בכך טמונה הבעיה. בהנהגה ציבורית ענווה שכזו אינה במקומה. גם חוסר הכרעה היא הכרעה, שיש לקחת בחשבון את משמעותה.

הנהגה אלטרנטיבית

הפניית האצבע הביקורתית של חז"ל להנהגתו העקבית של רבי זכריה, מוליכה לעיון מעמיק יותר במשמעות הסיפור. לא בכדי התלמוד אינו פותח בסיפור המעשה אלא בפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה". משמעות ההוראה היא שאל לו לאדם להיות שאנן, להקשות את לבו, ולאטום את עיניו בפני תמרורי האזהרה העולים מן המציאות. על האדם לפעול בצורה שקולה ומאוזנת, הלוקחת בחשבון את השתלשלות מעשיו. חרדת שווא היא מצב לא בריא שעלול להתפתח בשל תחושה עמוקה של חוסר שלמות, כעולה מהפסוק: "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים",[8] אך לא פחות מכך חספוס נפשי ואטימות רוחנית למציאות, הם תופעות שליליות, שתוצאותיהם עלולות להיות הרות אסון![9]

גם השתלשלות האירועים וסיומו הטראגי של הסיפור בביקורת על הענווה הספקנית של הנהגת המקדש, אינם מותירים מקום לספק. את השמות "קמצא" ו"בר קמצא" מפרש מהר"ל מפראג (1520-1609) כעין שמות ספרותיים, המבטאים פלגנות. זהו תיאור של שסע עמוק בחברה מפולגת, המורכבת מ"קְמָצִים" "קְמָצִים",[10] קבוצות נפרדות שהן בבחינת "מועדון סגור", דעות שאינן יכולות להיפגש עם דעות אחרות, וחברה שאינה יכולה להכיל חברה אחרת. אך כל זה אינו העניין המרכזי, אלא רק המצע והנוף, מהם צומח ועולה הסיפור האמיתי של משבר ההנהגה.

כמנהיג, רבי זכריה יכול היה להגיע למסקנה הלכתית שונה, שהייתה עשויה לשנות לחלוטין את תוצאות האירוע. עמדה לפניו אפשרות לגיטימית לדון את בר קמצא כבוגד וכרודף המסכן את שלום הציבור. זוהי כמובן פעולה קיצונית, שראוי להימנע ממנה ככל האפשר, ולפיכך יש מקום להקל לעבור על ההלכה, ולהקריב את הקורבן בשל צורך מדיני חיוני. ניתן לחזק פסק זה ממקורות שונים, אך נסתפק בסיפור שיש בו מן הדמיון לאירוע שלנו:

השומרונים ביקשו מאלכסנדר מוקדון להחריב את בית המקדש והסכים לבקשתם. באו והודיעו לשמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ולקח עמו מנכבדי עם ישראל, ואבוקות של אש בידיהם. כל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. ראה אותם אלכסנדר מרחוק, ושאל: מי אלו? אמרו לו: אלו יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגשו זה בזה. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה?! אמר להם: את דמות דיוקנו של זה אני רואה לפני במלחמותיי. אמר להם אלכסנדר: למה באתם? אמרו לו: האפשר שיתעו אותך להחריב את הבית בו אנו מתפללים עליך ועל מלכותך שלא תחרב?! אמר להם: מי אלו? אמרו לו: השומרונים הללו שעומדים לפניך! אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם.[11]

אף על פי שאסור לצאת עם בגדי כהונה מחוץ להר הבית,[12] החליט שמעון הצדיק לנהוג אחרת ב"הוראת שעה" משום שלום מלכות, ולצאת לקראת אלכסנדר מוקדון לבוש בגדי כהונה, ועל ידי כך הציל את המקדש![13] מדוע מה שקרה ללא היסוס בימים קדמונים, אינו חוזר על עצמו בשלהי ימי הבית?

גם הרב צבי הירש חיות (גליציה, 1805-1855) בפירושו לתלמוד התקשה, מדוע לא פעל רבי זכריה בן אבקולס במסגרת כללי הוראת שעה. בנוסף לכך התקשה בנוסח התלמוד: "ענוותנותו של רבי זכריה". מדוע כינו זאת חז"ל "ענוותנותו" – ניסוח המתאים יותר לתיאור של מידות טובות, במקום לנקוט נוסח ההולם גישה הלכתית מחמירה כגון: "צדקותו" או "חסידותו" וכדומה? הסביר הרב חיות שאכן הדבר נבע מענווה יתירה. רבי זכריה ברוב ענוותנותו, לא יכול היה להכיל את המחשבה, שהוא ראוי לשאת על כתפיו את ההכרעה הציבורית ולהורות הוראת שעה. למעלה מכך, הוא חשש, שגם אם יפסוק כך, אולי לא יבינו זאת בדורות הבאים, שיחשבו שלא היה ראוי להורות הוראת שעה, ויסברו שדן כך מצד הדין, ויבואו ללמוד מכך הלכה מוטעית לדורות.[14] אם כן, רבי זכריה לא היה מסוגל להתרומם מעל לקריאת המציאות הפרטית, ולקבוע שיש כאן אירוע חריג, הדורש שינהלו אותו ככזה, מתוך ביטחון ועוצמה של מנהיגות אמיצה.

אם כן, לא בשל שנאת חינם חרבה ירושלים, אלא בשל חוסר הנהגה ראויה. לא בכדי פתחו חז"ל בפסוק: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", פסוק הקורא לקחת בחשבון את השתלשלות העניינים, והסכנות האורבות לציבור מאופי ההתנהלות שנבחרה. הדבר נכון לכל אדם באשר הוא, אך נכון שבעתיים ביחס למנהיגות ציבורית. יש להבין כי גם חוסר החלטה הוא סוג של החלטה. ענווה המובילה לחוסר הכרעה, עלולה לגרום לקריסת מערכות, כמו להתנגשות בלתי נמנעת בין הקיסרות הרומאית לבין יהודה הקטנה והשסועה, התנגשות שאחריתה מי ישורנה!

אכן היה זה דור מפולג, בו שנאה ומלחמות פנימיות. מכל מקום לו אך הייתה בנמצא אישיות חזקה, נחושה ועל-מפלגתית, אפשר שהיה ניתן לצאת מן המשבר. דווקא בדור מפולג נדרשת הנהגה אמיצה, חזקה ומורמת מקטנוניות. דמות של מנהיג המצליח לאגד את כל התפיסות החלוקות, ולהתוות דרך בה יוכלו כולם לצעוד יחדיו. דווקא בחברה מפולגת ומקוטבת, נדרשת תבונה של הנהגה, היודעת "להלך בין הטיפות" של התפיסות השונות, אך לא פחות מכך, להתעלות מעליהן, ולהרים את החברה אל מעל למאבקים הקטנוניים והשסעים החברתיים. מנהיגות היודעת שלא לחרוג מגבולות הקונצנזוס המורכב, אך גם לגלות עוצמה של הנהגה, העומדת בתקיפות על עקרונות יסוד, ומונעת בכל כוחה הידרדרותה של החברה, למקום ממנו כבר יהיה מאוד מסובך, אם לא בלתי אפשרי, להתרומם.

צדקות פרטית וצדקות ציבורית

בספר ירמיה נאמר: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, וּרְאוּ נָא וּדְעוּ, וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ, אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ, אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה – וְאֶסְלַח לָהּ".[15] הנביא כמו מפנה קריאה נואשת; בדקו בחוצות העיר, לו רק אדע כי יש בה אנשי משפט ואמונה, ואסלח לה! שואל ר' דוד קמחי (1160-1235) מגדולי פרשני התנ"ך; לא ייתכן שלא היו בירושלים צדיקים וחסידים. הכיצד אומר הנביא שאינו רואה איש? עונה הרד"ק בשם אביו, שירמיה ידע בוודאי שיש בתוך ירושלים צדיקים וחסידים, אך הם לא נמצאים ב"חוצות העיר", אלא משכו את ידם מההנהגה הציבורית. הרד"ק אמנם סנגר עליהם וכתב, שנהגו כך מפני שלא אפשרו להם להתבטא, אך לפעמים התירוץ הוא בעצמו קושיה. מדוע באמת לא היו הצדיקים בעמדת השפעה ציבורית?

ניתן להמשיך את דבריו של הרד"ק, ולהסביר בכיוון דומה. יש הבדל בין צדקות פרטית לבין צדקות ציבורית. אדם יכול להיות צדיק במישור הפרטי, אך לא בעל אומץ וגבורה להנהגה ציבורית. הוא רגיל לחשבונאות, כגון מה יאמרו עליו אחרים, או חושש שיורחק ויאבד את השפעתו וכדומה. כיוצא בזה אומרים חז"ל במקום אחר:

אמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם, וּרְאוּ נָא [וּדְעוּ, וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ, אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ] אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ". הייתכן? והרי אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה… אלא, כאן בדברי תורה, כאן במשא ומתן.[16]

דהיינו אנשי אמונה בקיום תורה ומצוות תמיד היו, אך לא כך בתחום של "משא ומתן". ניתן להבין את הביטוי "משא ומתן" במשמעות רחבה יותר של כלל חיי החברה. לדברי חז"ל לא הייתה התאמה בין הצדקות הפרטית לבין ביטויה במציאות החברתית והציבורית בימי בית שני.

דומני שבמידה רבה ההיסטוריה חוזרת. גם בימינו ישנם שסעים בחברה הישראלית, ואנו נדרשים להתעלות מעל חילוקי הדעות הכיתתיים, ולאחד את השורות, לא מתוך טשטוש ערכי, אלא בעיניים פקוחות, מתוך הכרה וכבוד לַשוֹנוּת. כמו אז גם היום אנו זקוקים למנהיגות ישרה ובעלת תעוזה, שתהיה מסוגלת להוביל את העם מסכנת חורבן לבניין.

 

 

 

[1]    בתוספתא מנחות יג, כב, ובתלמוד במסכת יומא דף ט, ב אמרו שבית ראשון חרב מפני שעברו עבירות חמורות, אך בית שני חרב בגלל שנאת חינם.

[2]           משלי כח, יד

[3]           מסכת גיטין דף נה, ב ודף נו, א בתרגום ועיבוד קל.

[4]           מדרש איכה רבה ד, ג

[5]           משנה אבות ב, ה

[6]           תוספתא שבת (ליברמן) טז, ז

[7]    עירובין דף יג, ב "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי א-להים חיים הן, והלכה כבית הלל". כיוצ"ב בתלמוד ירושלמי ברכות א, ד.

[8]           ישעיה לג, יד

[9]    ראו ברכות דף ס, א מעשה בתלמיד שהלך עם רבו ופחד ללא סיבה מוצדקת, וגער בו רבו. ראו עוד בפירוש תוספות למסכת גיטין דף נה, ב ד"ה אשרי אדם, ובמהר"ל "נצח ישראל" פ"ה שהפחד הראוי הוא זהירות ריאלית: "אין לעשות מעשה שאפשר שיבוא ממנו צרה".

[10]   מהר"ל מפראג, "נצח ישראל" פרק ה. "קמצא" בארמית הוא ארבה או נמלה, המופיעים בטבע בריבוי של פרטים. כיוצא בזה גם לשון: "קומץ" בעברית.

[11]          מסכת יומא דף סט, א בתרגום ובעיבוד קל.

[12]   כך מבואר בתלמוד שם. יתירה מזו יש בחלק מבגדי כהן גדול איסור שעטנז, שכן הם עשויים מצמר ופשתן, ורק לצורך עבודה הותר ללובשם. ראה רמב"ם הלכות כלאיים י, לב ובהשגות הראב"ד שם.

[13]   בפירוש מגן אברהם לשו"ע או"ח סי' תרנו סק"ח לומד משמעון הצדיק, שמותר לעבור על איסור מפני אימת המלכות. ראו עוד בשו"ת הרשב"א ה, רלח.

[14]   לשונו של מהר"ץ חיות: "מפני גודל ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז, לעשות בזה הלכה למעשה, וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה. ולא החשיב עצמו לגדול, ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה, ולתלות בהוראת שעה. וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור. והוא אינו ראוי לזה, לעשות גדולות שלא כתורה, ולתלות כי עושה למען לגדור גדר ולעמוד בפרץ".

[15]          ירמיה ה, א

[16]          מסכת שבת דף קיט, ב

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן