"סודם של ישראל" – האפשרות של ישראל לשלוח את עוונותיהם לארץ גזירה

ראשי פרקים:

טעם חמשת עינויי יום הכיפורים

ה' יתברך ציווה עלינו לנהוג ביום הכיפורים במיעוט הגוף ובעינוי הנפש בחמישה עינויים. יש המורגלים להתבונן בטעם הדבר בדומה לתעניות אחרות, צמצום הגוף להתעוררות לתשובה, ועינוי לנפש כדי לכפר על עוונות, כך עולה מהתפילה המכונה בשם 'תפילה זכה' אותה נוהגים לומר קודם היום הגדול. המהר"ל באר את טעם חמשת העינויים באופן אחר, לפירושו מיעוט הגוף ועינוי הנפש נועדו לגרום לצד הרוחני שלנו להשתחרר מהחיבור לגופניות כדי שהנשמה תוכל להתעלות עד לחיבור גמור עם אור ה' ולזכות לכפרת היום. חמשת העינויים עומדים כנגד חמשת דרגות נפש האדם: נפש, רוח, נשמה, יחידה וחיה, ככל שמצב הגוף שלם יותר כך יכולה הנפש לשכון בתוכה בשלימות, ולעומת זאת כאשר מצב הגוף חסר, הנפש פחות מיושבת בו.

חמשה העינויים כנגד חמשת דרגות הנפש

דרגת הנפש מכונה חיה על שם החיות שלה, וכנגדה אנו מתענים מאכילה ושתיה שממעטים את החיות הגופית שלנו וכך החיה פחות מיושבת בגוף. איסור תשמיש המיטה מכוון כנגד שם יחידה הקרויה כן על שם שהיא מתאימה לשכון בגוף באופן של אחדות כדברי הכתוב "והיו לבשר אחד" וכאשר ממעט מזה הוא ממעט אחדות הגופני ואז אין היחידה מתיישבת בגוף. כנגד שם נשמה נצטווינו להימנע מרחיצה; שם נשמה רומזת להארת הניצוץ שנשפע מה' יתברך כדברי הכתוב "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם" (משלי כ, כז) כאשר הגוף רחוץ ומעודן יש לו התאמה לזיו הנשמה והיא מתיישבת בה, וכאשר ממעט את הגוף מן הרחיצה הנשמה לא מתיישבת בגוף. איסור נעילת הסנדל מקביל לשם רוח, שהרי הנשמה דקה רוחנית נבדלת מהגשמיות. הרוח נושאת את האדם ממקומו הנמוך עד שאינו עומד בארץ, ככתוב "וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ" (יחזקאל ג, יב), ואצל אליהו "וְרוּחַ ה' יִשָּׂאֲךָ" (מלכים א יח, יב). כאשר האדם לבוש סנדל הוא מנושא מהארץ והרוח מתיישבת בגופו, אך כשהוא ללא סנדל ורגליו נוגפות בארץ, הרוח שמנשאת מהארץ אינה מתיישבת בגופו.[1] כנגד שם נפש אנו מנועים מהסיכה; שם נפש מכונה כך מצד שהיא עומדת באדם עצמו. כפי שמקובל להשתמש בביטוי נפש כתיאור לגוף ועצמות הדבר. כשרוצים לומר שמישהו נפגע בעומק האישיות שלו אומרים 'פגעת לו בנפש', והסיכה מסלקת מהגוף את הלכלוך והזיעה עד שהוא טהור ואז הנפש מיושבת אצל הגוף ואם מענה האדם מן הסיכה, הנפש לא מתיישבת בגוף.

בזכות עליית הנשמה נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים

חמשת העינויים הכתובים בתורה נועדו לגרום לנשמה להשתחרר מהיישוב שלה בגוף, עד שהיא מתעלה וקדושה לגמרי מהקישור לחומר וממילא יכול הכהן גדול לבא לפני ולפנים אל מקום קודש הקדשים שנבדל ומקודש לגמרי מהחומר עד  שנמצא בו רק הארון עם הלוחות והתורה השכלית.

בירור הקרבן לה' ושילוח לעזאזל דוקא ע"י גורל  

רק ישראל מוכשרים לאפשרות זו של עליית הנפש להידבק באור ה' יתברך, כיון שנפשם נעלה ואינה מוכרחת להיות שקועה כל הזמן בחיבור לגוף. בלשון המהר"ל שאין אצל ישראל 'נפש בהמית מוטבע בגוף', התרוממות ישראל ביום זה מאפשרת להם את הכפרה בעזרת השעיר המשתלח. מתוך שני השעירים שלקחו אחד נועד לה' ואחד לעזאזל, הבחירה איזו תלך לאן נקבע על ידי הגורל. העניין דורש ביאור, מדוע צריך לקבוע איזו שעיר ילך לכאן או לכאן על ידי גורל. מה פשר הדבר, איזה לימוד הוא מלמד אותנו? הגורל מורה על כך שהכח של ישראל להתנקות מהעבירות בעזרת שילוח השעיר לעזאזל תלוי בכך שדם השעיר לה' נכנס לפני ולפנים. כיון שנפש ישראל כה נעלה ואינה שקועה וטבועה בחומר עד שהדם של השעיר שדומה לדם האדם נכנס לקדש הקדשים החטאים שלהם אינם נובעים מהאישיות שלהם אלא רק מסובבים על ידי צדדים זרים וחיצוניים שמושכים אותם לחטוא, רק מצד השטן שמתגרה בישראל להחטיא אותם. הגורל מחייב בבת אחת שני צדדים מכח ששעיר אחד נבחר לה' השני נבחר לעזאזל, לא מדובר על הקרבת קרבן לעזאזל אלא שילוח השעיר. משלחים אותו החוצה להורות שהחטאים נובעים ושייכים לצד חיצוני של ישראל.

יעקב תם ועשיו שעיר, הדם הנכנס לקודש הקודשים והשעיר הנשלח לעזאזל

המדרש בבראשית רבה מתאר על דברי יעקב אבינו (ב"ר פ' סה) "ואנוכי איש חלק":

רבי לוי אמר לקווץ וקרח שהיו על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה יתכפר אבל יעקב אבינו אינו כך בא יום הכפורים ומתכפר כדאמר כי ביום הזה יכפר עליהם.

במבט ראשון דברי המדרש נראים תמוהים: מה היחס בין התיאור של קרח ואיש שעיר לכפרת ישראל ביוה"כ? קרח יכול להחליק הקוצים מראשו בקלות, ואילו איש שעיר אינו יכול כי הקוצים נתקעים בשערות ראשו. אך מה זה מבאר לנו בכפרת יוה"כ? אלא שישראל זרע יעקב איש תם וחלק, נקיים וטהורים מהחטאים, נפשם קדושה ועליונה ואין בה חלקים בהם החטאים יכולים להיתפס ולהשתקע. לעומת עשיו שהוא איש שעיר ונפשו מורכבת באופן שהחטאים שוקעים ומתבססים בו עד שדומה לקוץ בעל שער שעלה בו המוץ ואינו יכול להבדל ממנו. כך הקרבת השעירים נחלקת, לקדש הקדשים מביאים את הדם, ואלו לעזאזל משלחים שעיר שלם. לה' מביאים את הדם, הדם הוא הנפש להורות על מעלת נפש ישראל ששייכת להיכנס לפני ולפנים ולהידבק באור ה' יתברך.[2] ואילו לעזאזל שולחים את השעיר עצמו, את השערות שבו שמבטאים את התוספת על הגוף, את הצדדים שנדבקים בנפש ואינם אמורים להיות חלק ממנה ולכן שולחים אותם החוצה.

מחשבה כללית לרצון ה' מול צמצום הדעת לחטא

קדושת יוה"כ מעוררת אותנו להתבונן על הטעות הטראגית של משיכה אחר היצר לחטאים. מאירה לנו את המבט עד כמה העשייה נגד רצון ה' מרגילה אותנו למבט נקודתי עכשווי לעומת התפיסה של מצווה שיסודה מבט רחב על המציאות. כאשר אדם עושה מצווה הוא מתבונן על שנות חייו כאל מסכת חיים ארוכה בה לכל חלק יש תפקיד חשוב. באופן כללי לילדות נערות ובגרות, לנישואיו, וגידול ילדיו, והלאה לשלב החכמה והזקנה וכמובן להתעצמות הנשמה 'ותשחק ליום אחרון' ובאופן פרטי בכל רגע ורגע בתפקוד שלו. ואלו החטא נובע ממבט נקודתי שאינו מתכנן מה יעשה בהמשך ואיך מעשה זה ישתלב בסדר החיים של האדם. על ידי תובנה זו אנו מבינים איך אנשים מתדרדרים עד למעשים שאינם מובנים איך הגיעו אליהם, איך מגיעים למצב שדוקרים אדם בגלל שמכעיס אותך על הכביש, שבגלל תאווה רגעית מפרקים בתים? אלא שכשצורת המחשבה של האדם חושבת עוד ועוד באופן פרטי נקודתי בלי להביט אל המרחב, הוא מתקבע בחשיבה כזו, וכשיש נטיית נפש למשהו מסוים לא משקללים לאן זה יוביל ומה המשמעות של זה.

הרצון והשכל משפיעים זה על זה

יש בזה עומק נוסף, הרב קוק[3] מבאר שהשכל והרצון משפיעים זה על זה, מבורר שהרצון מושפע מהשכל. אנשים רוצים יעדים אליהם חונכו. וכן להפך אינם רוצים מה ששכלם מורה שאינו טוב להם. לדוגמא כשאדם יודע שמאכל מסויים מסוכן לו ואם הוא יאכל אותו הוא יחלה ויסבול זמן רב הוא לא ירצה לאכול אותו, כמו שאדם בריא אינו רוצה לקפוץ מהצוק, אין לו תאווה למשהו שיזיק לו. כל זה כיון שהרצון מושפע מהשכל. הרב מחדש שההשפעה הזו קיימת גם לצד השני הרצון משפיע על השכל, השכל חשוב באופן שמושפע מהרצונות. רצונות האדם משפיעים גם על סגנון ואופן החשיבה של האדם.

מחשבת החטא משפיעה גם על חשיבה ציבורית

כמו שהדבר הזה מתבטא בצורת החשיבה הפרטית של בני אדם, הוא נמצא גם בחשיבה הציבורית של מנהיגים ותנועות ציבוריות. יש יהודי בשם יואל זינגר ששימש כיועץ משפטי עבור המנהיגים שרקחו את הסכמי אוסלו, הוא מעיד על עצמו שישב שעות ארוכות עם הארכי מחבל ערפת. בשבועות האחרונים הוא התראיין וסיפר כל מיני סודות על איך הדברים התנהלו. מה היה טוב לדעתו ומה לא. בין הדברים שלו הוא ניתח שרבין היה בטוח שערפת יתנהל עם התנועות האחרות של הישמעאלים באגרסיביות קשה, יהרוג וירסק אותם. כמו שרבין עצמו נהג עם בני עמו באלטלנה. יש פה דוגמא מאלפת לכך שהחוטא בחטא ציבורי מאבד את המבט האובייקטיבי ומצייר לעצמו בתפיסה פנימית שכל אחד נוהג בצורה מעוותת כמוהו, ובזה טועה במהלכים שלו. עלינו להפנים את הנזק של חטאים, את הצמצום התפיסתי שהם מובלים אותנו. ולאידך את רחבות המחשבה שהמצוות בונות אצלנו.

שינוי היחס לרוע כתוצאה מחטא אדם הראשון

השינוי הראשון והבולט באופן תפיסת האדם כתוצאה מחטא נמצאת כבר בחטא אדם הראשון. הרמבם במורה הנבוכים (חלק א, ב) מבאר את התוצאה של אכילת אדם הראשון מעץ הדעת להפך להיות יודעי טוב ורע. לכאורה יש פה פלא, נראה שבעקבות החטא הם נהיו חכמים, וכי חוטא נשכר? אלא שכוונת התורה אינה שהם השכילו יותר אלא הם הרחיקו מעצמם את המבט הנכון המדויק על המציאות, והפכו להיות בעלי מבט שכל הזמן משקלל אינטרסים נוספים. הרמב"ם מחלק בין אמת ושקר שהם בחינות אובייקטיביות, לבין טוב ורע שעניינם סובייקטיבי לפי ראות עיני האדם. החטא מוליד לאדם ריחוק מהמבט האובייקטיבי וגורם לו להתבונן על הדברים בצורה סובייקטיבית. שמסבכת לו את יכולת המבט הנכון שרואה את הדברים לאשורם.

בעשרת ימי תשובה יש לנהוג בהתאם לקרבת ה'

עשרת ימי תשובה אלו ימים של קרבה גדולה לקב"ה, ימי רצון בהם יש סייעתא גדולה להתקדם, לעלות לשפר את העוצמה הרוחנית שלנו. בשו"ע כתוב שיש מנהג להקפיד בימים אלו אף על דברים בהם מקובל ומותר להקל בהם בשאר השנה. יש שמתפלאים מדוע לנהוג עכשיו בשונה משאר השנה, וכי אנו מנסים להתחפש? אלא שההכרה בייחודיות של הימים הללו מלמדת אותנו שנכון ומחויב לנהוג בהם ביתר זהירות והתגברות לקדושה. אם נשווה זאת לתחומי חיים שלנו, נבין זאת יותר. חתן וכלה מתנהגים יחד בשבעת ימי המשתה ביתר זהירות וחביבות, בוויתור הדדי מוגבר ובגילויי חיבה רבים, זה לא תחפושת, אלא צורך בסיסי, בהמשך החיים יש צורך ללכת לעבודה ולצרכים רבים של החיים, ולעומת זאת בזמן המיוחד לקרבה יש לנהוג כראוי לו.

ה' מנקה ישראל מחטאיהם

שיטת רבי (יומא פה, ב) שבזמן שמשלחים השעיר לעזאזל עיצומו של יום מכפר אף ללא תשובה, הגמרא (שבועות יג) דנה ונוטה שהיום מכפר אף כאשר אדם ח"ו חוטא בחטא של יום כיפור. כמו שאוכל או עושה מלאכה, אלא אם כן עושה העבירה באופן שאינו מסוגל להתכפר, כמו שמת תוך כדי אכילה או שחוטא ברגע האחרון של היום, אז אין ליום אפשרות לכפר עליו כיון שעד סוף היום אוחז בחטא. אנו למדים מכך עד כמה כל רגע של יום כיפור משמעותי עבורנו, שהרי מספיק אפילו רגע בסוף היום כדי לכפר. בתלמוד ירושלמי (יומא פ"ח, ה"ז) נאמר בסתם דגמ' שיום הכיפורים מכפר אף למי שאומר אי אפשי בכפרת היום. עולה משיטת רבי שביום הכיפורים הקב"ה מנקה אותנו מעוונות בעל כרחנו. כמו אב שמכריח את ילדיו להתרחץ אף אם הם עייפים ואין להם כח לנקות עצמם, האב תופס אותם בכח ומסיר מהם את כל הלכלוכים. חכמים חולקים על רבי וסוברים שיום הכיפורים מכפר רק כאשר האדם שב בתשובה. נראה שאין ביניהם מחלקות עקרונית, שהרי גם לשיטת חכמים הקב"ה לא משאיר לנו את ההחלטה האם להתנקות או לא, מצוות ווידוי ביום הכיפורים אינה רשות ונדבה, אלא היא חובה, רבונו של עולם מצווה עלינו לכו והתנקו, התענו בחמשת העינויים, התוודו וזכו בכפרת היום. המחל' בין התנאים הוא האם הקב"ה מכפר עלינו בעל כרחנו, או מסתפק בזה שמצווה ומחייב אותנו להתכפר. אך לכולי עלמא יש פה ביטוי לאהבת ה' את עמו ישראל שדואג לנו לכפרה ולניקוי.

ווידוי ישראל – גמלתהו טוב ולא רע

נסיים במדרש שמתאר את המבט הנעלה על עם ישראל שאומרים סליחות (פסיקתא רבתי פיסקא לה – רני ושמחי):

גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה (משלי לא, יב) אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ואודיע לכם צדקתם של בניי, שאני טענתים בעולם כמה צרות, וייסורים הבאתי עליהם בעולם בכל דור ודור בכל שעה ושעה ולא בעטו בהם, שקוראין את עצמן רשעים וקוראין אותי צדיק בפני והם אומרים בלשון הזה אבל אנחנו חטאנו העוינו הרשענו פשענו מרדנו ומרינו וסרנו ממצותיך ומשפטיך ולא שוה לנו ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו, לפיכך היה שלמה מקלס את כנסת ישראל אשת חיל מי ימצא.

המדרש שואל מה כוונת הכתוב "גמלתהו טוב ולא רע", מה ההו"א שתגמול האשה רע לבעלה? ומבאר הנמשל בפסוק, שלמרות כל הקשיים שהקב"ה מייסר בהם את עם ישראל הם ממשיכים ותולים שכל הקשיים נובעים מהחטאים שלהם ואלו הקב"ה צדיק הדן ביושר כדי להיטיב לנו. אנו מתוודים בתחושת שפלות כמו שעבד מרגיש כשהוא מודה לאדון שלו על הקלקול הגדול שעשה. בתחושה של שברון לב כעניין בן שמספר לאביו על הנזקים הנוראים שהסב לו. כך אמור להיות התחושה הפרטית שלנו. אך המדרש מתאר לנו את המבט הכללי של עם ישראל שמתוודה על עוונותיו, שמחזיק באמונתו ונותן את השבח האמיתי לבורא, ואתה צדיק על כל הבא עלינו. סביב עבודה הימים נוראים יש עננה של קרבת ה' גדולה, חיבור מיוחד של ישראל לאביהם.

יה"ר שנזכה לעבודה גדולה של התרוממות ותשובה, לכפרה גדולה ולכוחות חדשים ואיתנים להופיע טוב ה' בעולם.

 

 

 

[1]     בגמ' שבת קנב, דעל סוס מלך דמנעלים ברגליו בר חורין, דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה. אפשר להסביר שדברי הגמ' משולים לשקיעת האדם בחומריות. לפי פירוש זה הגמ' מונה ג' דרגות ביחס האדם לחומר, מי שכלל לא מתפעל ממנו, כמו הרוכב על סוס מוגדר כמלך ששולט בעם. מי שמתפעל מהחומר אך מושל בו כמו הלבוש נעלים חשוב כבן חורין. ואלו מי ששוקע בחומריות גרוע מהקבור בקבר. אך לאור דברי המהר"ל, הגמ' מתבארת גם בממיד הפשט ולא רק כמשל: הקושי של הגררות על הארץ נוגד את דרגת הרוח ששורה על האדם ומנשאת אותו מהארציות. מי שמנושא מהארץ עד שנמצא על כלי רכב, כמו סוס מוגדר כמלך מצד שהוא כלל לא נמצא על הארץ. המצוי בארץ אלא שיש לו מנעלים על רגליו הוא כבן חורין, אך מי שעל הארץ ללא מנעלים הרי הוא נמוך ממי שחפור וקבור באדמה. שהקבור בו מצוי בארץ רק בגופו, ואלו ההולך ברגליו על הארץ נתקל ומשתעבד לארץ ברוחו וגופו יחד.

[2]              דם השעיר דומה לדם האדם, כנלמד משחיטת השעיר בפרשת מכירת יוסף.

[3]              בדרשות לשבת תשובה, מופיע במאורות הראיה עמ' קנז

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך