על קשיים בלימוד תורה ועל הדרך להצלחה

לא פעם ניתן לפגוש אנשים שבשנות לימודם בישיבה לא הצטיינו באופן מיוחד, אולם פרצו בתחומים אחרים מחוץ לבית המדרש. כיצד ייתכן שמי שלא כל כך הצליח בלימוד תורה, יצטיין מאוד בתחום אחר, מורכב לא פחות, ומה זה מלמד על יכולותינו הרוחניות?

ראשי פרקים:

בחינת ההתאמה האישית

פעמים רבות ניתן לשמוע בחורי ישיבה המתוסכלים מאי הצלחתם, או שואלים את עצמם מהי מידת התאמתם ללימוד תורה. למעשה זו שאלה העשויה לנקר בלב כולנו. כדאי לנסות ולחשוף את המשמעות הפנימית של חוסר שביעות הרצון שלנו, ולזהות את הסיבות לקשיים בהתקדמותנו בלימוד התורה. הבנה מעמיקה וגישה נכונה עשויות לפתוח צוהר להבנה כוללת, היכולה להקרין על מיצוי מכלול אישיותנו בתחומים שונים.

בתחילת ספר במדבר נאמר: "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל בָּא לַצָּבָא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (ד, ג) אולם לאחר מכן בפרשת בהעלותך נאמר: "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד" (ח, כד). רש"י עומד על הסתירה, ומסביר על פי הגמרא במסכת חולין (דף כד, א) שהלוי מתחיל את לימודו בגיל עשרים וחמש, ולאחר סיומן של חמש שנות למידה והתמקצעות, הוא מתחיל את עבודתו המעשית. מכאן לומדת הגמרא שתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו במשך חמש שנים – שוב אינו רואה.

בסוגיה שם קיימת מחלוקת בדבר מספר השנים הנדרשות ללמידה משמעותית. לדעת חכמים אכן יש צורך בחמש שנים, כעולה מפרשתנו. אך לדעת רבי יוסי מספיקה תקופה קצרה יותר, כמסופר בספר דניאל שהנערים דניאל, חנניה, מישאל ועזריה למדו במשך שלוש שנים את לשון הכשדים וחוכמתם. הגמרא מבהירה ששורש המחלוקת נעוץ בשאלה האם עבודת הקודש זו משימה חריגה בקושי שלה, או שלשון הכשדים וחוכמתם זוהי משימה חריגה בקלותה.[1] על כל פנים, רק לאחר כשלוש או כחמש שנים יש לבחון את מידת ההתאמה והתקדמות בלימוד התורה.

מעין יחס זה נשמר גם בימינו. כדי להגיע לתואר אקדמי מספיקות שלוש שנים. עוד שנתיים לתואר שני, ועוד שנתיים או שלוש והסטודנט כבר דוקטור. עם קצת קשרים מתאימים עם הדיקן ניתן תוך כמה שנים להפוך גם לפרופסור. מאידך גיסא, אדם שלמד תורה חמש או אפילו עשר שנים אינו נחשב תלמיד חכם גדול ומומחה לתורה.

הפער בין התחומים מעניין גם מבחינה אחרת. לעיתים ניתן לפגוש דמויות שלא היו בלטו בזמן לימודיהם בישיבה, אך מחוצה לה פרצו והצליחו בתחומים מורכבים. דומני שאין מִתאם ברור למידת ההצלחה בשני העולמות… היאך זה קורה שאדם שלא התבלט כל כך בישיבה, לפתע מצטיין מאד בתחום אחר, מורכב לא פחות? ברצוני לעסוק בכך הן מן הזווית המהותית העקרונית והן מן הזווית של ההדרכה המעשית.

הקשיים בלימוד התורה

מן הסתם קיימות תשובות רבות לשאלות שהעלנו, ואפשר שרובן נעוצות בעולמות סובייקטיביים, כגון הפער התרבותי שבין סגנון החיים של האישיות הלומדת לבין הנלמד, פער שיש לו משמעות בעניינים רוחניים, אך אינו משמעותי באותה מידה בעניינים מקצועיים. ברצוני לעסוק דווקא בתחום האובייקטיבי של אופי וצורת הלמידה, ולהציע כמה נקודות מבט שיכולות לשפוך אור על העניין. לשם כך נעיין בשני מדרשי חז"ל. המדרש הראשון דורש את הפסוק בשיר השירים, הרומז בשפע תלתליו השחורים של הדוד לעומס וסבך עומק חוכמת התורה:

"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שה"ש ה, יא). ר' יוחנן מצפרין הסביר את המקרא בתלוליות של עפר. מי שהוא טיפש מהו אומר? מי יכול לקצות את זה? מי שהוא פקח מהו אומר? הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה ולמחר כן, עד שאני קוצה את כולה. כך מי שהוא טיפש אומר: מי הוא יכול ללמד כל התורה? נזיקין – שלשים פרקים! כלים – שלשים פרקים! והחכם אומר: הריני לומד שתי הלכות היום, ושתים למחר, עד שאני לומדה כולה.

אמר רבי ינאי: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז). משל לכיכר נקוב שתלוי באוירו של בית. הטיפש אומר: מי יכול להוריד לזה? והפיקח אומר: ולא אחר תלאו? אלא הריני מביא שני קנים ומחברן זה עם זה, עד שאני מורידו. כך הטיפש אומר: מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי? והפיקח אומר: והוא לא מאחר למדה? הריני לומד היום שתי הלכות, ושתים למחר, עד שאני למד התורה של חכם זה.

אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב (סל מחורָר) ששכרו בעליו פועלים למלאותו מים, אומר הטיפש: מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו! והפיקח אומר: ולא שכרי אני נוטל? ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל מבעל הבית? כך הטיפש אומר: הריני לומד תורה ומשכחה מה אני מועיל? והפיקח אומר: ולא שכר יגיעה נותן לי הקב"ה?[2]

המדרש עוסק בשלושה קשיים העומדים בפני הבא בשערי לימוד התורה: קושי כמותי, קושי איכותי וקושי הנובע מחוסר הצלחה. הבה ננתח אותם אחד לאחד.

הקושי הכמותי

רבי יוחנן מתמודד עם הבעיה הכמותית, ומדמה את התורה לגבעה גדולה של עפר. הטיפש מתבונן בגבעה ואומר לעצמו בייאוש: "אין לי סיכוי להפוך את הגבעה למישור, זה בלתי אפשרי". לעומתו הפיקח אומר: "מה הבעיה? שתי מריצות ביום, שתי מריצות בלילה. ייקח חודש, ייקח שנה, אך לבסוף אצליח". הנמשל ברור. אדם רואה את מסכת נזיקין הכוללת את בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, "הר" של שלושים פרקים; הוא רואה את מסכת כלים המונה גם היא שלושים פרקים, ועלול להתייאש ולומר: "זה לא בשבילי!" לעומתו אדם פיקח אומר: "אכן, זהו אתגר לא פשוט, אך הוא בהחלט אפשרי. דף ועוד דף ובסוף המשימה תושלם. שבע שנים מאומצות, אך אסיים את כל הש"ס".

במילים אחרות, התורה גדולה ורחבה, אך אינה אינסופית. אמנם בעומקה היא אינסופית, אך בכמותה היא סופית. כל יהודי מחויב ללמוד תורה שבכתב: תורה, נביאים וכתובים ותורה שבע"פ המסתיימת בחתימת התלמוד. על כך אומר אדמו"ר הזקן בעל התניא: "ואל יאמר האדם איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה, הרי התורה אין לה קץ ותכלית… כי באמת ההלכות הנגלות יש להן קץ ותכלית ומספר, וכן המדרשים שנתגלו לנו. רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית".[3]

בכל קהילה ישנם רבים שסיימו את הש"ס שלוש וארבע פעמים. אנו מכירים ופוגשים אותם בבית הכנסת או ברחוב. הם אינם רבנים, אלא אנשים פשוטים היודעים, לפחות בבקיאות, את עיקר תורה שבכתב ושבעל פה. זה דבר נפלא, והם מוכיחים שהוא גם אפשרי.

הקושי האיכותי

רבי ינאי מתמודד עם בעיית האיכות, ולשם כך הוא נעזר בפסוק: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז). החכמה נראית לאוויל כרמה גבוהה הנראית בלתי ניתנת לכיבוש. כנגד תפיסה זו עונה רבי ינאי במשל המדמה את החוכמה לכיכר התלוי במקום גבוה. יש מי שניסה לקפוץ אך לא הצליח להגיע אל הכיכר, ייתכן שהוא אף ניסה לעלות על כיסא או על שולחן ועדיין לא הצליח. לאחר שמאמציו לא נשאו פרי הוא אמר לעצמו נואשות: "זה כנראה בלתי אפשרי". לפתע בא פיקח ואמר: "מה פירוש בלתי אפשרי? הרי מישהו כמוני וכמוך תלה את הכיכר למעלה. אם הוא הגיע לאן שהגיע, גם אני יכול. כל שעלי לעשות זה ללמוד את הדרך הנכונה. אקח קָנֶה ואחבר לקָנֶה אחר, עד שאגיע לכיכר".

רבי ינאי ממשיך את דברי רבי יוחנן כאומר: עם כמות הידיעות אכן ניתן להתמודד, אך מה נעשה בנוגע לעומק המושגים? הרי אנו מכירים תלמידי חכמים שלומדים תורה בעומק נפלא, עד שהשומע שיעור מפיהם עשוי לומר לעצמו: "כיצד אוכל אי פעם להגיע לרמה עמוקה זו של בירור והבנה?". הוא נהנה מהשיעור, אך בד בבד גם מקבל חלישות דעת, עד כדי שהוא עלול להתייאש מלימוד התורה, ולנסות את מזלו בתחומים אחרים.

לעומתו הפיקח בא ואומר: "הלא גם הרב היה פעם בחור צעיר שלמד בשיעור א, גם הוא למד מרבו שלמד מרבו ורבו מרבותיו. אף אחד מהם לא התחיל ישר מ'קצוֹת החושן' על הסוגיה. כולם התחילו מ'בראשית', וגם אני אתחיל ובע"ה אני גם אגיע. אחבר דבר לדבר, הבנה להבנה, עד שאשיג את העניין".

במילים אחרות: ישנה נטייה לחשוב שחכמתו המיוחדת של הרב היא זו שגרמה לו להצליח. פעמים רבות זה אינו מדויק. רבים מגדולי ישראל, בכל הדורות וגם בדורנו, התחילו כאנשים בעלי כישרונות ממוצעים. העמל והשקידה הם אלו שהביאו אותם לתוצאות. לא כולם נולדו כמו הגאון מווילנא. רובם חיברו מקל למקל, הבנה פשוטה להבנה פשוטה נוספת עד שעלו והתעלו. גם לקומה העליונה ביותר במגדל גבוה עולים מדרגה אחר מדרגה. זה לא קל, אך זה אפשרי.

תסכול בשל חוסר הצלחה

המדרש מסיים עם רבי לוי המתמודד עם בעיית התסכול בשל העמל ללא תוצאות. הוא ממשיל זאת לאדם שהתבקש להעביר מים ממקום למקום עם סל מחורר, ושכרו נקצב בהתאם לשעות העבודה בפועל. הטיפש אומר: "הלא המים יוצאים דרך חורי הסל, ואיני מועיל דבר במעשי" אך הפיקח אומר: "ומה בכך, הרי את משכורתי אקבל בסוף היום". כך הדבר גם בלימוד התורה. הטיפש מתייאש מראש כיון שתלמודו נשכח ממנו, אך הפיקח מבין שהקב"ה משלם על עצם העמל והעסק בתורה, גם כאשר לא מבינים או כשמבינים לא נכון.

אם נחזור למשל הכיכר התלוי, בא רבי לוי ואומר כי אכן יש מדרגות שכנראה לא נגיע אליהם. יחד עם זאת, אין הדבר פוטר אותנו מעצם העמל והניסיון להגיע אל על. גם אם אדם נבוך כיון שלא השיג את התוצאות להן קיווה, עליו לדעת כי עצם הרצון והעמל גם הם משמעותיים. גם אם אדם מרגיש שהתורה כביכול נכנסת לו באוזן אחת ויוצאת בחברתה, זה עדיין חשוב, כפי הנראה התורה פועלת בו משהו בדרכה…

בתפילת רבי נחוניא בן הקנה ביציאה מבית המדרש נאמר: "אני עמל והם עמלים – אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר".[4] שאל על כך ה"חפץ חיים": והרי כל בעל מקצוע מקבל שכר. אמנם אני מקבל שכר רוחני והוא מקבל שכר גשמי, אך בכל זאת, מדוע לומר שהוא אינו מקבל שכר? ענה החפץ חיים: אנו מקבלים שכר בעבור העמל. נגר מקבל שכר בעבור התוצאה. הנגר יקבל שכר רק אם וכאשר יביא ארון מושלם, אך לא אם הארון יישבר בדרך. לומד התורה לעומת זאת, מקבל שכר אף על העמל שבדרך וגם אם לא הגיע לתוצאה המקווה.

בדומה לכך כתב מהר"ל מפראג בהקדמתו לספרו "תפארת ישראל":

"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". הכתוב הזה רוצה לומר, כי התורה חפץ מונח, כל הרוצה לזכות בה יזכה… ולא יאמר גם כן אולי אשגה בתורה… אמר רב אחא: עם הארץ שקורא לאהבה איבה, כגון "וְאָהַבְתָּ"  "וְאָיַבְתָּ", אמר הקב"ה "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה"… ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה: לעסוק בדברי תורה, ואין מברכין ללמוד תורה… בין שהוא מכוון ההלכה או שאינו מכוון ההלכה, רק שיכוון ללמוד האמת, אף על פי שהוא שוגג.

העניין החשוב הוא הקשר לריבונו של עולם. יש אדם המבין בכל התורה כולה, אבל אינו מקושר לריבונו של עולם. לעומתו, יש אדם שמבלבל ומהפך בדברים, אבל כל כולו דבוק בריבונו של עולם, ובלומדו הוא מחבק ומנשק את הגמרא וחכמיה. לאדם כזה אומר הקב"ה: אע"פ שאמרת "ואָיַבת" אני מעלה לך שכר כאילו אמרת "ואָהבת".[5]

זהו פשר דרשתם הנפלאה של חז"ל: "רֹאשׁוֹ – כֶּתֶם פָּז. קְוֻצּוֹתָיו – תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב". הראש, היעד הנכסף הוא "כתם פז", זהב או אבן יקרה ונחשקת. אולם לפני הטיפוס אל ראש ההר מתקיים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב". תלי תילים, הררים של קשיים המשחירים פניו של אדם ותובעים ממנו עמל ויגיעה.

הקב"ה נטע בכל אחד יכולת רוחנית

ישנו מדרש נוגע ללב העוסק גם הוא בהרגשת חוסר השייכות וההתאמה, וכך מובא בפי אליהו הנביא:

פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד, שלא היה בו לא מקרא ולא משנה, והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. אמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיבו; בינה ודעת לא ניתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. אמרתי לו בני, מה מלאכתך? אמר לי: ציד אני. ואמרתי לו: בני, מי לימדך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים? אמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים. אמרתי לו: ומה להביא פשתן, ולארוג מצודות, ולהשליך לים, ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעת מן השמים. ולדברי תורה שכתוב בה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" לא נתנו לך בינה ודעת מן השמים? מיד הרים קולו והיה מתאנח ובוכה. אמרתי לו: בני, אל ירע לך, כל שאר בני אדם באי עולם הן משיבין תשובה זו על אותו ענין שהן עסוקין בו, אבל מעשיהן מוכיחין עליהן.[6]

לדייג ישנו הסבר מצוין מדוע אינו עוסק בתורה, אך אליהו לא השתכנע, אלא ענה בתמיהה: כלום זה הגיוני שנתנו לך חכמה מעשית לעסוק בצדדים החיצוניים של החיים, ולא נתנו לך חכמה ללמוד תורה הקשורה לשורש מהותך? מדרשים אלו תובעניים ונחרצים, אך יש בהם גם מסר מאיר פנים, הגורס שלכל קושי פתרון, וכל דבר ניתן להשגה אם נתאמץ.

חוסר הצלחה בשטח אחד צריך להוביל למצוינות בשטח אחר

העולה ממדרשים אלו עומד לכאורה בסתירה ללקח אותו למדו חז"ל מהכשרת הלוויים לעבודת המשכן: "מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים – שוב אינו רואה". ברצוני להגיש בפניכם את אחת האמירות המופלאות ביותר שאני מכיר בעניין. ר' חיים ויטאל, תלמידו הגדול של האר"י הקדוש, היה גאון בנגלה ובנסתר. בהקדמת ספרו "עץ חיים" מבכה ר' חיים ויטאל את המצב הרוחני של עם ישראל ואת הגאולה הבוששת לבוא, קורא לחזור לתורת הנסתר וללימוד נשמת התורה, וכך כותב:

התלמיד חכם העוסק בתורה לשמה… צריך שיעסוק בתחילה בחכמת המקרא והמשנה והתלמוד כפי מה שיוכל שכלו לסבול, ואחר כך יעסוק לדעת את קונו בחכמת האמת, וכמו שציוה דוד המלך עליו השלום את שלמה בנו: "דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ" (דהי"א כח, ט). ואם האיש הזה יהיה כבד וקשה בענין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו – אחר שבחן מזלו בחכמה זאת – ויעסוק בחכמת האמת, וזה שאמרו: כל תלמיד חכם שאינו רואה סימן יפה בתלמוד בחמש שנים שוב אינו רואה.

ר' חיים ויטאל ביאר כאן באופן נפלא את דברי חז"ל. אדם שבחן את עצמו במשך זמן, וראה שאין ברכה בלימודו, נדרש להניח סוג זה של לימוד, ולעסוק בלימוד אחר כגון החכמה הפנימית. רוצה לומר, אל תבין מדברי חז"ל שאם לא צלחה דרכך בלימוד תורה עליך לעזוב את לימודך, ולפנות לתחום מעשי, אלא שאם השקעת שנים רבות ואינך רואה ברכה בתלמודך, למד פנימיות התורה באופן רציני, שם וודאי תאיר לך התורה פנים.

המסר העולה מדברים אלו הוא: הלאה הבינוניות! עליך לגלות במה התחום המיוחד לך בתורה, והיה מצוין בו. הרבה רבדים וגוונים לתורה. אם לא הצלחת כדבעי בתחום מסוים, עסוק בתחום אחר שמתאים לך. זה יכול להיות מדרשים, תנ"ך, פנימיות, הלכה, וכל תחום המתאים לשורש נשמתך. במה שתבחר היה מצוין. זה לא רלוונטי אם אתה "בעל בית" או "ישיבֶה בּוּחר". הרבה גדולים בדורות האחרונים היו בנקאים וסוחרים. גם אדם המחליט באופן אמיתי שאחרי חמש, שש ושבע שנים בישיבה הולך לעסוק בתחומים אחרים, זה בסדר גמור, אבל הוא יכול להיות מצוין בתורה.

בדומה לכך כתב, ממש באותם שנים, ר' יששכר בער איילנבורג, תלמיד הלבוש והסמ"ע, בהקדמת ספרו "באר שבע":

מקורי הנשמות כולן ואחיזתן משורש רוחניות התורה המה. לכן כאשר חלקי התורה ובחינותיה רבים, כן הנשמות האחוזות ויונקות מהן יסתעפו גם הם בבחינות התדבקותה. יש תדבק נפשו בפשט התורה, ויש בסודות התורה, ויש במשנה, ויש בגמרא, ויש באגדה, כל אחד לפי בחינת נפשו הוא מחדש בתורה. כי לפי כל בחינת כל נפש ונפש יתגלה חידוש על ידה ממקורה העליון. אם מעט ואם הרבה, אם פנימי ואם חיצוני או בינוני. וכל חידוש וחידוש אשר ניתן להגלות על ידי כל נפש ונפש חלקה הוא. ועל כן על תתמה על החפץ שתלמיד ותיק מחדש בתורה להפליא קרוב לנבואה.

כל אדם ומיוחדותו. כל אחד יכול לחדש בתחומו דבר אשר לא חידשו גאוני עולם, ובלבד שיכוון את תחום וסגנון לימודו בהתאם לשורש נשמתו.

דומני שכיוצא בזה יש לומר גם על כל תחום שהוא. גם אם החלטת לפנות לתחומים אחרים לאחר שנים של לימוד, אל תתפשר על "מקום טוב באמצע". שאף למצוינות, למיצוי הפוטנציאל האישי שלך, בתחום שאליו אתה הולך. אל תבחר מקצוע רק בגלל התמורה שבצדו, אל עסוק במה שמתאים לשורש נשמתך. תחום שכלי או עבודת כפיים, העיקר – הֶיֵה מצוין, פרוץ, צור, חדש!

זהו הסוד שגילה אליהו הנביא לדייג המומחה. עצם קיומו של כישרון עשוי לגלות על יכולת הצטיינות גם בלימוד תורה. אליהו לא אמר לדייג שיעזוב הכל וילמד רק תורה. אנו פוסקים כר' ישמעאל ולא כרשב"י בענין תורה עם דרך ארץ, אך בכל מה שאתה עושה היה מצוין. מצא והגדר לעצמך את מי שאתה, הצטיין, רתום את כוחותיך ותרום אותם לחברה כולה. קדם את העולם!

 

[1]    כתוב אחד אומר: "מבן חמש ועשרים שנה ומעלה", וכתוב אחד אומר: "מבן שלשים", אי אפשר לומר שלשים – שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה – שכבר נאמר שלשים. הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלשים לעבודה; מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים – שוב אינו רואה. ר' יוסי אומר: ג' שנים, שנאמר: ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים (דניאל א, ה). ואידך? שאני לשון כשדים, דקליל. ואידך? שאני הלכות עבודה דתקיפין!

[2]           מדרש שיר השירים רבה ה, ח בעיבוד קל. ראו עוד במדרש ויקרא רבה פרשה יט ומדרש דברים רבה פרשה ח בשינויים מעטים.

[3]           שולחן ערוך הגר"ז הלכות תלמוד תורה א, ה

[4]           ברכות דף כח, ב

[5]           מדרש שיר השירים רבה ב, יג

[6]           מדרש תנא דבי אליהו זוטא, מהדו' לוין אפשטיין, פרק יד בעיבוד קל

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן