איכה – פרק ג'

פרק ג'

(א) אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ:

 (ב) אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר:

 (ג) אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם: ס

(ד) בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי:

לא כתוב מי הוא זה שעשה זאת. כפי שנראה בהמשך הכוונה היא לקב"ה, אך זה לא נאמר במפורש.

(ה) בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה: – המקונן מעיד: הוא מקיף אותי, סוגר עלי.

(ו) בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם: ס

(ז) גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי: – אני כלוא, סגור וגדור.

(ח) גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי: – התפילה לא מגיעה, אין עונה.

(ט) גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית [לבנה עבה] נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה: ס

(י) דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה אֲרִ֖י בְּמִסְתָּרִֽים:

(יא) דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם:

(יב) דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ: ס

(יג) הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ:

(יד) הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם:

(טו) הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה: ס

(טז) וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר:

(יז) וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה: –   שכחתי כבר מה זה טובה ושלום.

(יח) וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵהֽ': ס

הפסוקים הללו מתארים את צרותיו של המקונן, המביאות אותו עד כדי ייאוש. אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵהֽ', הוא סובל בגופו, הוא כלוא. ה' לא נענה לתפילתו. דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ – ה' כביכול יורה בו חץ, כדומה למשל בפרק הקודם, אלא שבפרק זה לא מוזכר שם ה' כאויב בצורה מפורשת.

ומכאן מתחולל המפנה:

(יט) זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ:

(כ) זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח וְתָשׁ֥וֹחַ עָלַ֖י נַפְשִֽׁי:

(כא) זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל: ס

המקונן נזכר כי:

(כב) חַֽסְדֵ֤י ה֙' כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו: (כג) חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ: (כד) חֶלְקִ֤י ה֙' אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ: ס

דווקא מתוך מעמקי הייאוש, נזכר המקונן בקב"ה ובחסדיו. הוא מייחל לריבונו של עולם, הוא זוכר כי חסדיו לא תמו.

(כה) ט֤וֹב ה֙' לְקֹוָ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ: (כו) ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת הֽ': (כז) ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו: ס

(כח) יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו: (כט) יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה: (ל) יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה: ס

(לא) כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי:

מתוך האמון שהתעורר מחדש בריבונו של עולם, אומר המקונן, ט֤וֹב ה֙' לְקֹוָ֔ו. ולכן גם אם יש סבל וייסורים, נכון לקבלם, ולבטוח בה' שלא יזנחך לעולם.

(לב) כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו (חֲסָדָֽיו):

(לג) כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ: ס

יש לקרוא את הפסוקים הבאים בלשון תמיהה:

(לד) לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ:

(לה) לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן:

(לו) לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה: ס

הקב"ה שופט משפט צדק. הוא אינו מענה מליבו סתם כך. הוא אינו מדכא תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ ללא סיבה.

(לז) מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה: (לח) מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב:

ומנגד, אל תאמרו שאם הקב"ה אינו מעוות את המשפט, הוא אינו המבצע של הרעה. הכל מעת ה', הרעות והטובות. אבל מה שקרה, קרה כי כך היה צריך לקרות, כך נגזר מעת ה'.

ולכן:

(לט) מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו חֲטָאָֽיו: ס

יש כאן צידוק הדין. הקב"ה חנון ורחום, ואם הוא מענה ומעניש, זה לא לחינם. הוא אינו מטה משפט, ולכן המסקנה היא שצריך לקרוא ולייחל לקב"ה.

(מ) נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־הֽ': (מא) נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם:

הפרק עובר מלשון יחיד ללשון רבים. כלומר, לאחר שהמקונן הגיע מתוך מעמקי הייאוש אל התובנה שהקב"ה איתנו, לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו, משפטו משפט צדק, ולכן צריך לייחל ולקוות לו, כעת הוא קורא לציבור: בואו יחד, נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙, נָשׁ֖וּבָה, נתפלל אל ריבונו של עולם.

(מב) נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ: ס

(מג) סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ:

(מד) סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה:

(מה) סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים: ס

(מו) פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ: (מז) פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר:

יש כאן דיבור של כאב גדול המופנה כלפי הקב"ה: שמת מעין מסך, התפילות אינן מגיעות אליך. לא סלחת, לא קיבלת את תפילתנו. אומנם זו אשמתנו, אנחנו פשענו ומרינו, אך ציפינו שתסלח, ולזה אנו מייחלים.

 וכאן המקונן שב לדבר על עצמו:

(מח) פַּלְגֵי־מַ֙יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי: ס

(מט) עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת: – דמעותיו אינן מפסיקות ליזול מעיניו.

(נ) עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא ה֖' מִשָּׁמָֽיִם: (נא) עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי: ס

העיניים אינן מספיקות לדמוע מכל הסבל שמתרחש בעירי.

(נב) צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם: (נג) צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי:  

המקונן מעיד על עצמו: זרקו אותי לבור, יידו בי אבנים.

(נד) צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי: ס – אני טובע, על סף מוות.

ושוב מתרחש מפנה:

(נה) קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ ה֔' מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת: (נו) קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי: (נז) קָרַ֙בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא: ס

(נח) רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי:

יש פה תיאור של המקונן, על שדווקא ברגע הקשה ביותר, שהיה בבור על סף מוות, שם נזכר בקב"ה, אשר הצילו ברגע האחרון.

(נט) רָאִ֤יתָה ה֙' עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי: (ס) רָאִ֙יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי: ס

(סא) שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ ה֔' כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי: (סב) שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם: (סג) שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם: ס 

העם מדבר עלי, צוחק ולועג לי.

(סד) תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל ה֖' כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם:

(סה) תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם:

(סו) תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י הֽ': פ

הפרק מסיים בקריאה לקב"ה לנקום באויבים.

סיכום

פרק ג חריג משאר פרקי המגילה, הוא אינו פותח ב'איכה' והוא מדבר בלשון יחיד. הפרקים הקודמים דיברו על צרת הכלל וכאן זו צרת היחיד. בנוסף, הא-ב מסודר בכפולות של 3, ואין כלל אזכור לירושלים.

פרק זה מתאר את חווית היחיד בתוך החורבן הכללי. בתוך חורבן המלכות וחורבן המקדש, ישנה גם מצוקת היחידים, ואת זה מביא הפרק לידי ביטוי. נוסף על כך, בפרק זה מתחולל גם שינוי משמעותי. מתוך מעמקי הייאוש, נזכר המקונן בקב"ה, פונה אליו, וסוחף בעקבותיו את כל הציבור. תשובה זו מגיעה מתוך אמונה שמשפטי ה' הם הצודקים. בפרק זה מתבצע בירור אמוני לא פשוט, אשר מגיע לאחר חורבן. והתשובה היא חד משמעית – הכל מה', גם הרע, זהו הצדק האלוקי! נקודה נוספת שניכרת מבעד לפסוקים, היא שהקב"ה לא עזבנו, הוא עדיין איתנו. ומדוע הוא לא עזבנו? כי אנחנו 'חלק ה' עמו', ולכן צריך להמשיך לייחל, לקוות ולהתפלל לריבונו של עולם.

כפי שציינו, הפרק הנוכחי מסופר מנקודת מבטו של היחיד, אולם הפרשנים חלוקים בשאלה האם יש כאן תיאור של אדם מסוים שמתאר את החוויה מנקודת מבטו האישית או שזהו תיאור עקרוני של חווית החורבן ממבטו של היחיד. רש"י, בעקבות חז"ל, הסביר שזו היא החוויה האישית של ירמיהו. "צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י" – ירמיהו נזרק לבור, טבע בטיט, וברגע האחרון ניצל בעזרת עבד הכושי (ירמיהו ל"ח). אם כן, מתוארת לנו חווית ההצלה של ירמיהו, אשר נשא תפילה אל הקב"ה וניצל ברגע האחרון. לעומתו, האבן עזרא סבור כי מדובר בתיאור אובייקטיבי של חווית היחיד, לאו דווקא מנקודת מבטו האישית של ירמיהו.

אם נלך בשיטת רש"י, נוכל לומר כי ירמיהו מספר את זה לעם דווקא בזמן החורבן כי הוא רוצה שעם ישראל ילמד מהחוויה האישית שלו. הוא אומר לישראל: גם אני הייתי במקום הזה. כפי שאתם, כל אחד ואחד מכם על סף ייאוש, וכפי שאני זעקתי ונושעתי, כך גם אתם. בואו נצעק כולם אל הקב"ה, והוא ישיבנו אליו.

ירמיהו מסיים בבקשת נקמה. יש שפירשו שהכוונה היא נקמה כלפי אחיו מישראל אשר השליכהו לבור, אבל נראה שאין זה כך. נראה להציע כי ירמיהו כאן חוזר להיות כאחד מן הציבור, ומבקש מהקב"ה לנקום באויב הבבלי אשר עשה את כל הרעה הזאת.

אם כן, בפרק ג' אשר עומד במרכז מגילת איכה, מתחולל השינוי והמפנה, ומתחדשת התפילה והקשר אל ריבונו של עולם.