איכה – פרק ה'

פרק ה

(א) זְכֹ֤ר ה֙' מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט (הַבִּ֖יטָה) וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ:

(ב) נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים:

(ג) יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ אין (וְאֵ֣ין) אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת:

מדוע אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת ולא אלמנות ממש? במלחמה פעמים שהבעלים נעלמים, ולא ידוע אם הם חיים או מתים, וכך הנשים הופכות לעגונות, כְּאַלְמָנֽוֹת.

(ד) מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ:

בשביל לשתות מים העם צריך לשלם בכסף. אפילו את המים ששייכים לישראל, היה צריך לפדות מהאויב בכסף.

(ה) עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא וְלֹ֥א הֽוּנַֽח־לָֽנוּ:

(ו) מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם:

נאלצנו לפשוט יד לעמים מסביב, בשביל לקבל מעט פת בשביל שיהיה אוכל.

(ז) אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם (וְאֵינָ֔ם) וַאֲנַ֖חְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ:

כפי שנראה בהמשך, אין כוונת הפסוק להלין על כך שדור החורבן נענשים רק על חטאי אבותיהם, למרות שהם לא חטאו כלל. אלא הכוונה היא שדור החורבן והדורות שלאחריו שחיים במציאות של חורבן, ספגו את כל העוונות של הדורות הראשונים. דהיינו, מדתו של הקב"ה שהוא פוקד עוון אבות על בנים כאשר הבנים אוחזים במעשי ידי אבותיהם. כך יוצא שחטאי עם ישראל לאורך בית ראשון נצברו, ודור החורבן ואלו שאחריו ספגו את העונש על כלל העוונות, ועל כך הם מלינים.

(ח) עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם:

(ט) בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר:

כדי להביא לחם צריך להסתכן.

(י) עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב:

בגלל המצב הקשה, הרעב שתואר בפרק ד, כחלק מתהליך המצור, ממשיך גם לאחר החורבן.

(יא) נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה:

(יב) שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ:

(יג) בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ:

(יד) זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם:

הפסוקים הללו מתארים את גורל האנשים השונים. הנשים עונו, השרים והזקנים נתלו, אבד הכבוד וההדר. הבחורים נלקחו לעבדים, לטחון ולעבוד בעץ. הזקנים – השופטים, כבר אינם יושבים בשער. קול הנגינה כבר לא נשמע.

(טו) שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ:

(טז) נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ:

כאן מתואר השיא, חורבן המקדש – מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ שָׁבַת֙, עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ נָֽפְלָה֙. יחד עם הכאב על החורבן, ישנה הכרה ברורה מי האשמים בכך – אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ.

(יז) עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ:

מה פירוש 'על זה', על מה הפסוק מדבר?

(יח) עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ: פ

אומר רבי יוסף קארו, שהחורבן זאת ה-נקודה, עַל־זֶ֗ה. באמת היה סבל וכאב גדול מסביב, כפי שראינו לאורך המגילה, אך הדבר הנורא מכל הוא חורבן המקדש והסתלקות השכינה – הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ.

הפרק מסיים בפנייה לריבונו של עולם:

(יט) אַתָּ֤ה ה֙' לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר:

גם אם כיסא ה' בעולם הזה, בית המקדש שהוא 'מכון לשבתך' – חרב, עדיין כיסא ה' הנצחי קיים לעולם. הקב"ה ממשיך לשבת ולהנהיג את עולמו.

ולכן:

(כ) לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים:

(כא) הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה֤'׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:

(כב) כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד:

יש כאן קריאה אל הקב"ה, הֲשִׁיבֵ֨נוּ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה. העם פונה אל ריבונו של עולם: אנו זקוקים לסיוע ולעזרה שלך בשביל שנוכל לעשות את המפנה, את התשובה. זו היא קריאה אל הקב"ה, תשיב, תאיר לנו פנים. הושט את היד וְֽנָשׁ֔וּבָה, חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם . כִּ֚י גם אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ, ובצדק הגיע לנו מאיסה זו, כבר קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד. וכיוון שכך, הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה֤'׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם.

סיכום

פרק ה', הפרק האחרון של המגילה, נאמר לאחר החורבן. זְכֹ֤ר ה֙' מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נו. הפרקים הקודמים תיארו את החורבן, את המצור ואת תחושות הפרט והכלל. בפרק זה אנו נמצאים כבר ביום שאחרי, זְכֹ֤ר את מה שהיה בעבר, ותיאור המצב הקשה שנוצר.

פרק ה' שונה מקודמיו. כולו תפילה אל הקב"ה לעורר את זיכרון הצרה, ומתוך כך קריאה לחידוש הקשר. גם בפרק זה ישנם 22 פסוקים, אך לא בסדר הא-ב, אולי זה נועד כדי להמחיש את השוני שלו מקודמיו.

ראשיתו זיכרון של מה שהיה, כאשר השיא זה חורבן המקדש, על זה הכאב הגדול, "עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ". ומתוך כך הזעקה על שיבת השכינה וחידוש הקשר עם ריבונו של עולם.

אפשר לראות מהלך ברור במגילה. היא פותחת בביטויים של קינה, בדידות, יגון, ניתוק הקשר, ריחוק מהקב"ה שכביכול היה לנו כאויב. אולם לאט לאט מתחולל המפנה: יש צידוק הדין, ישנה הכרה שמשפטי ה' אמת, והכרה על כך שכל מה שקרה אכן הגיע לישראל. ממילא המסקנה והתובנה היא שצריך לפנות ולזעוק לקב"ה, כי הוא על כסאו יושב תמיד, וממילא אפשר לחַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם.

חז"ל אמרו שירמיהו כתב את ספרו ואת הקינות, כלומר את מגילת איכה (ואגב, גם את ספר מלכים). ירמיהו ליווה את עם ישראל לאורך כל תקופת החורבן, הוא ראה אותו מגיע, וניסה למנוע אותו ככל שיכל. כאבו היה עצום, לא שמעו לו, ואף ניסו לפגוע בו. ירמיהו מזכיר זאת בנקודות במגילה, את מתנגדיו נביאי השקר, את הכוהנים שהיו כנגדו. אבל המנגינה של המגילה, איננה מנגינת 'אמרתי לכם', כהתרסה. ירמיהו הוא חלק מהעם, הוא כואב את כאבו וזועק את זעקתו. הוא מעורר את העם מתוך הסיפור האישי שלו, אל התובנה, שגם כאשר האדם על סף טביעה והכל נראה אבוד, צריך לקרוא אל הקב"ה ומשם תעלה ותיוושע. ואכן המגילה אשר פתחה בקינה ובבדידות, מסתיימת בתקווה גדולה, בתפילה לישועה ובצפייה גדולה, שחַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם.

"הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה֤'׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם"