ראשי פרקים:

פתיחה – גדר חובת / מצות אכילת מצה. 

הציווי לאכול מצות בחג הפסח חוזר בתורה כמה פעמים. בפרשת בא (שמות יב, טו) נאמר: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". לעומת זאת, בפרשת ראה (דברים טז, ח) נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לד' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה". 

במסכת פסחים (קכ, א) מובאים דברי המכילתא המתייחסים לסתירה זו:  

ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות… תלמוד לומר בערב תאכלו מצת הכתוב קבעו חובה. 

לדעת הגר"א יש בכל זה, משמעות לפשט לשון התורה המצווה לאכול מצות שבעה ימים, ולדבריו מי שאוכל מצות במהלך כל שבעת ימי החג הרי הוא מקיים מצוה, אף שאין חיוב לאכול מצות אלא בלילה הראשון1. מקובל לכנות מצוה זו 'מצוה קיומית' לאפוקי מ'מצוה חיובית'. בגדר זה של 'מצוה קיומית' מצאנו מחלוקת עקרונית באחרונים. הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (שו"ת אגרות משה אה"ע, א סוף סי' קב1) סבור כי מצות ישוב א"י היא מצוה קיומית, דהיינו שאין חובה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, אך מי שכבר יושב בה מקיים מצוה. על תפיסה זאת אומר הגר"א שפירא זצ"ל (מנחת אברהם א, מד) כי היא סותרת את עצם המושג 'מצוה', שמשמעותו היא שהמצוה – רבש"ע הוא מקור הסמכות, ואילו אם ההחלטה לקיים מצוה או לא תלויה ברצוני הרי שאני מקור הסמכות. המושג מצוה קיומית שייך רק כאשר ההתחייבות במצוה תלויה בתנאי, שהוא מצד עצמו אינו מצווה, כגון מצות ציצית. אין חיוב להתעטף בבגד בעל ד' כנפות, אך אם אדם מתעטף בבגד שכזה הוא חייב להטיל בו ציצית. לפי זה יש לומר שההגדרה של הגאון בעניין אכילת מצות בשבעת ימי הפסח היא שאין חיוב לאכול פת בפסח, אך מי שרוצה לאכול פת מצווה שפיתו תהיה מצה. 

דין "ושמרתם" בפשט המקרא ובמכילתא 

בפרשת בא (שמות יב, יז) נאמר:"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". 

על פי מה שבארנו לעיל, יש לשאול אילו התורה ציוותה לשמור על המצות , האם רק את המצה של ליל ט"ו בניסן2 או גם את המצות של שבעת הימים. הנצי"ב (העמק דבר, שם) מדייק מהפסוק עצמו כי מדובר במצה של הלילה הראשון: "עיקר משמעות מצוה זו מבואר בדברי חז"ל דקאי על מצת מצוה של לילה הראשון מה שאינו בשבעת הימים. והכי משמעות סוף המקרא כי בעצם היום הזה וגו' ושמרתם את היום הזה וגו'." 

מאידך, פסוק זה קודם לחיוב שקבע הכתוב לקמן: "בערב תאכלו מצות"( שמות יב, יח.), ואדרבה הוא מופיע שני פסוקים לאחר המילים: "שבעת ימים מצות תאכלו"     (שם, שם, טו). 

כמובן, כדי להשיב על שאלה זאת, יש להבין מה בדיוק מצוה הפסוק, דהיינו מהו טיבה של אותה שמירה עליה אנו מצווים. 

במכילתא (פרשה ט', סג) איתא: 

ושמרתם את המצות. שמרהו עד שלא תביאהו לידי פסול. מכאן אמרו תפח תלטוש בצונן… ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם בא מצוה לידך עשה אותה מיד. 

יש להבין מהי משמעות הציווי לשמור מפסול או החמצה, שהרי ברור גם ללא פסוק זה שאסור שיהיה חמץ במצות של פסח, שהרי יש בפסח איסור לאכול חמץ ויותר מכך לאו של בל יראה ובל ימצא. 

אפשר היה לומר שהכתוב בא ליתן מצות עשה לשמר את המצות, אך התוספת במכילתא: "מכאן אמרו…" מלמדת שיש רמה מסוימת של שימור, שלא היינו יודעים שאנו מצווים בה, לולי הפסוק הזה. לקמן נציע, בס"ד, כמה אפשרויות בעניין זה. 

לשון המכילתא מעוררת גם את השאלה האם דין השימור הוא מדאורייתא או מדרבנן, שכן הלשון "מכאן אמרו" מתאימה יותר ללשון דרבנן. אמנם, אפשר לומר שעיקר הדין הוא דאו' ויש לו גם נגזרות מדרבנן. 

כמו כן יש לשאול אם דין זה הוא לעיכובא, דהיינו שאי אפשר לצאת ידי חובת מצה בליל הסדר במצה שלא נעשה בה דין השימור הנדרש ו/או שאסור להשתמש בכל ימי הפסח במצה שלא נעשה בה שימור. 

בכל אופן, נראה מפשט המכילתא שדין השימור קשור ישירות לאיסור חמץ, ואם כן יש מקום לומר שאין להבחין בזה בין מצת מצוה לבין שאר המצות הנאכלות בפסח. אם כי ניתן לומר, שכיוון שזוהי רק חומרא בדיני חמץ, הקפידה בכך התורה (או: הקפידו בכך חז"ל) דווקא במצה של ליל הסדר. 

המלבי"ם טוען שבמכילתא עצמה (מכילתא שם) יש מחלוקת תנאים בשאלה אם דין השימור מתייחס לכל שבעת הימים או רק למצת המצוה: 

… וזה ג"כ פלוגתת ר' יאשיה שהוא ס"ל שאין צריך שימור רק במצה של מצוה שבלילה הראשון, ועז"א את המצות הידועים ר"ל מצת מצוה, ומזה הוציא לכל מצוה שצריכה שימור לבל תתחמץ…  

אמנם, יש להעיר שגם הלשון 'פסול' שבדברי תנא קמא נראית מתאימה יותר למצת מצוה. ביחס למצות הנאכלות בשאר ימות הפסח מתאימה יותר המילה 'איסור'3.  

כעת נפנה לברור מהותו של דין השימור – מהי השמירה הנדרשת? 

ברור שאסור שהמצה תהיה חמץ. החידוש של "ושמרתם" הוא שיש דרישה מעבר לכך שהתוצאה הסופית היא שהמצה לא הגיעה לידי חימוץ. אפשר להציע כמה "מדרגות" להסבר דרישה זו: 

א. לא להסתמך על סימני חימוץ, דהיינו על מה שאנו רואים שאין שיאור או סידוק בבצק4. 

ב. לא להסתמך גם על חזקה, תוך כדי תהליך הכנת הבצק, כגון על כך שידוע שלא ירדו גשמים על החיטים או על כך שמסתמא טחנו את החיטים מיד אחר שרייתן במים, טרם החמיצו5. 

ג. את כל פעולות השימור יש לעשות "לשמה". 

ננסה להבין, בס"ד, מתוך ניתוח סוגיות הגמרא ודברי הפוסקים מהי או מהן באמת הדרישה או הדרישות הכלולות בדין השימור. 

באור הגמרא בפסחים מ,א6 

הגמרא בפסחים דנה בשאלה אם מותר ללתות (= לשרות במים, לפני הטחינה) את החיטים מהן מכינים מצות לפסח או לא. בתחילה סבר רבא שאסור ללתות, אחר כך שינה דעתו ואמר שמותר ללתות ולבסוף הכריע כי מצוה ללתות! רבא הגיע להכרעה זאת מכח הדין של "ושמרתם": 

… הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי? אי שימור דלישה שימור דלישה לאו שימור הוא דאמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין בראשונה לא מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפיה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן. 

רבא מניח שהפסוק מחייב לשמר את המצות או מעיקרא או מתי שהוא במהלך התהליך. אם לא מועיל השימור שלקראת האפייה לא יועיל גם השימור שמשעת הלישה. רבא סבר, שכיוון שהתורה מצווה לשמר את המצות יש לעשות כל מה שאפשרי כדי להביא לידי ביטוי את השימור, ובכלל זה יצירת מגע יזום בין החיטים לבין מים, על ידי לתיתה. אין הכוונה שצריך לעשות פעולה מיוחדת לצורך שימור אלא שכל פעולה שהיא חלק מהתהליך הרגיל של עשיית הפת – אין להימנע ממנה אלא לעשות אותה באופן שלא יוצר חמץ. וזו לשונו של ר' דוד, שם: "כלומר לאחר שציווה הכתוב על המצות שיעשה בהם שימור לשם מצה יש במשמע שיעשה בהם כל מה שדרך לעשות בהם מן הדברים הצריכים שימור…" 

מפשטות לשונו של רבא נראה שדין השימור הוא לעיכובא, דהיינו שאי אפשר לצאת ידי חובה במצה שאינה שמורה כדין. ראיה לדבריו הביא רבא מדברי רב הונא שמהם עולה ששימור לקראת האפייה אינו נחשב שימור. ראייתו של רבא מדינו של רב הונא נדחית בהמשך הסוגיה: "וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. "הגמרא אומרת שסביר בהחלט שדין שימור אינו לאורך כל התהליך של הכנת המצות אלא בזמן שיש חשש לחימוץ, דהיינו בזמן המגע עם מים – שעת הלישה, אך אין כל ראיה מדברי רב הונא לכך שיש צורך של שימר בלתיתה. אמנם, רבא נשאר בדעתו : "ואפילו הכי לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה בארבי." 

אמנם, הדרכתו של רבא הייתה לשמר משעת ההיפוך שאחר הקצירה שהוא שלב הקודם ללתיתה, ואם-כן, שואלים תוספות (שם, ד"ה 'כי')7 מנין שמצוה ללתות? שמא יש להסתפק בשימור מעיקרא שנעשה מהקצירה, ללא צורך בלתיתה? תשובת תוספות היא שעיקר עניין שימור הוא כאשר יש מגע עם מים ולו לא היתה חובת שימור בלתיתת הדגן לא היה חיוב גם לשמר בשלב הקודם של איסוף הדגן. 

לעומת זאת, הבין המהר"ם חלאוה שהדרישה לשימור משעת קצירה עולה מפשט המקרא, לדעת רבא: … דקרא סתמא כתיב ושמרתם – משעה שאפשר בשמירה, דהיינו מעידן קצירה.  

דווקא ביחס לשימור בלתיתה הבין המהר"ם חלאוה שדרישתו של רבא היא רק למצוה מן המובחר: "והכי קאמר אי לאו לתיתה שימור מעליא למאי, מיהו אי לא עביד לתיתה שימוקד מעיקרא בעינן…" 

פסיקת הראשונים 

האם גם למסקנת הגמרא ולהלכה השימור המוקדם הוא לעיכובא? ר' דוד אומר שלמסקנת הגמרא, כיוון שראייתו של רבא לדינו נדחתה וכעת הוא סומך על סברתו בלבד הרי שדינו הוא רק דין לכתחילה ולא לעיכובא: 

וכיוון שחזרו דבריו של רבא לסברה בלא ראיה אין לנו לומר שאם לא עשה בהם שימור זה מזמן קצירה שלא יצא ידי חובתו אלא שלמצוה בלבד הוא מצריך להוסיף את השימור אבל לעכב אין לנו אלא אם לא שמר אותם משבאו לכלל שימור. 

גם מדברי המהר"ם חלאוה נראה שהוא מצדד בדעת הגאונים שהשימור מעיקרא הוא רק לכתחילה אבל בדיעבד מועיל כל שעשה שימור משעת לישה, ולכן רב הונא פסל למצוה רק בצקות של עכו"ם אבל בשעת הדחק ניתן לקחת מהם קמחים וסלתות אף למצת מצוה8. 

לעומת זאת, הרי"ף בסוגייתנו (יב, א בדפיו)9 מביא את דברי רבא כפי שהם: 

ומיבעי ליה לאניש לנטורי קימחא דפיסחא מעידן קצירה, דאמר קרא ושמרתם את המצות, ואמ' להו רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצה, כלומר הזהרו בהן שלא יבא עליהם מים, פי' כיפי עמרים. 

משמע בפשטות שהשימור מעיקרא הוא לעיכובא. וכפי שמובא בדברי הריטב"א: 

כתב הרי"ט ז"ל ולענין פסק נראה דאין מעכב אלא שמור בלישה כפשטא דלישנא דרב הונא וכן דע' הרא"ה ז"ל אבל רבינו אלפסי ז"ל סמך אדרבא ואמר ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפיסחא וכו'.  

עניין נוסף העולה מפשטות לשון הרי"ף הוא שאין קשר בין דין "ושמרתם" למצת מצוה דווקא, שהרי מדבר הוא על "קמחא דפסחא" וכן הגרסה שלו בגמרא אינה 'לשם מצוה' אלא 'לשם מצה', והסבר הרי"ף לכך הוא: 'היזהרו בהן שלא יבא עליהן מים'. 

הרי"ף מזכיר גם את מה שקבעו כבר הגאונים שאין אנו בקיאין בלתיתה ולכן למרות מה שיש לשמר שימור מעיקרא – אסור ללתות.  

אמנם, בהמשך ההלכות (כז, א בדפיו) כתב הרי"ף: 

והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמינטרא אלא כזית בלחוד דמינטר הוא דאית ליה אכיל ברישא מהאיך דלא מינטר ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ואכיל ומברך. 

מכאן נראה יותר שמה שכתב לעיל 'מיבעי ליה' הוא לכתחילה ולא לעיכובא ורק בכזית מצת המצוה השימור הוא לעיכובא. אף שבפשטות דברי הרי"ף עסקינן, כאמור, בשימור מחמץ גרידא ואין בדבריו רמז לחיוב לשמר בכוונה לשם מצוה, כבר אמרנו לעיל שכיוון שכל עניין השימור הוא דרישה נוספת מעבר לאיסור החמץ – ניתן להבין שהתורה או חז"ל קבעו דין זה לעיכובא דווקא במצת מצוה.  

נעיין בלשון הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ה, ט)10: "…לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמוץ." 

מהרמב"ם נמצאנו למדים ראשית שהמדובר הוא בכל הדגן ממנו אוכלים בפסח ועוד עולה מדבריו שהדין בו אנו עוסקים הוא דין דרבנן, והפסוק אינו אלא אסמכתא. אפשר שלמד זאת מלשון המכילתא, שהובאה לעיל: "מכאן אמרו". 

גם הרמב"ם, בדומה לרי"ף מביא בסוף הלכות חמץ ומצה (שם, ח', יג) את הדין הבא: "מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית…" 

מכח הלכה זו כתב המגיד משנה (פרק ה, ט) שהרמב"ם סובר כרי"ף: "הורו ז"ל שהשימור אינו מעכב ולכתחילה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול כזית מצה המשומרת, וזה הכרח לפרש בדבריהם…" 

וכך מצאנו כבר בחי' הריטב"א בסוגיין:  

וכתב הרי"ט ז"ל ומלשונו משמע שאינו מעכב בדיעבד ואינו אלא למצוה תדע שהרי התירו הגאונים ז"ל ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ושיוצא בה ידי חובתו הילכך כך נראה המסקנא דלכתחילה עבדינן ליה שימור משעת קצירה ומיהו בדיעבד בשימור דלישה סגי.  

אמנם, למרות הנראה מפשטות לשון הרי"ף והרמב"ם הבינו הן הטור (תנג, ד)11 והן הר"ן (י"ב, א בדפי הרי"ף)12 בדעתם שדין השימור נאמר אך ורק ביחס למצת מצוה. 

הרא"ש (פרק שני, כו) אומר שמה שהיה רבא מקפיד על שמירה משעת קצירה היה זה לחומרא בעלמא והוא מביא ראיה לכך ממה שמספרת הגמרא שאמו של מר בריה דרבינא שמרה עבורו חיטים מזמן הקצירה, ומשמע ששאר החכמים לא נהגו כן, כין אין זה מעיקר הדין. 

הרא"ש מזכיר את המנהג באשכנז ובצרפת לשמר את החיטין משעת טחינה. מנהג זה נבע מכך שהיו טוחנים ברחיים של מים. שימור משעת טחינה מקביל לשימור משעת לישה, כיוון שבשיטת הטחינה הזו המגע עם המים עלול להיווצר עוד לפני הלישה. בסיכום דבריו מזכיר הרא"ש את הרי"ף הדורש שימור משעת קצירה ולעומתו את שיטת השאילתות ממנה עולה שחובת השימור היא רק משעת טחינה.  

הטור (שם)13 הביא את דברי הגאון שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק ויוצאין בו 'דלא מחזיקינן איסור' אבל לכתחילה בעי שימור. דעה זו סוברת שמעיקר הדין השימור הנצרך הוא משעת לישה, ולפני לישה מסתמא שאף אם לתתו את החיטים, טחנום מיד עוד טרם שהחמיצו14. 

דין "לשמה" 

עד כה בארנו את דין 'ושמרתם' במובן של שמירה יתירה מחימוץ הנדרשת לכתחילה או לעיכובא במצת המצוה או בכל הדגן הנאכל בפסח. 

חיוב נוסף ברמת השימור המתייחס בוודאי רק למצת המצוה עולה מדברי המשנה בפרק שני (דף לה, א): "חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן." 

הגמרא (שם, לח, א-ב) מסבירה את דין המשנה: 

מנא הני מילי? אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. רב יוסף אמר אמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. 

הגמרא לומדת, אם כן, מהציווי לשמור, שיש דין של "לשמה" בייחס למצה בה יוצאים ידי חובה בליל הסדר15. כאן ברור לחלוטין, כאמור, שאין אנו עוסקים במצות של שבעת ימי הפסח אלא במצת המצוה בלבד. מהי הגדרת ה"לשמה"? לשון הגמרא היא: "לשם מצה", ולא: "לשם מצוה". אמנם, רש"י, שם (ד"ה 'ושמרתם את המצות'), מבאר: "כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה." אך באמת מדברי ראשונים אחרים16 נראה כי צריכה להיות כוונה רק למצה של פסח, לאפוקי מצה של קרבן תודה, אך לאו דווקא כוונה למצת מצוה. בפשטות, גם כאן משמעות השימור היא לדאוג לכך שהמצה לא תחמיץ אלא שיש כאן תוספת בדרישה, דהיינו שפעולות השימור תעשנה לשם מצוה או לכה"פ לשם מצה, וכך באר הנודע ביהודה(שם, בביאור דברי הרמב"ם ו', ט) את דברי הרמב"ם בעניין זה: "…דקרא אתי דמה שאתה נזהר בה משום חימוץ יהיה רק בשביל שהיא מצה ויצאה זו שבלאו הכי אסורה בחימוץ משום זבח." ברא"ש (שם) הובאו דברי רב כהן צדק שגם האפייה צריכה להיות לשם מצה ואי אפשר לצאת ידי חובה במצה שלא נעשה בה השימור לשם מצה. 

סיכום – הלכה למעשה 

להלכה מביא בשו"ע (תנג, ד)17 שלוש מדרגות, וזו לשונו: "החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק." דעת הפרי חדש (שם, ס"ק ד לקראת סופו) היא ששימור משעת קצירה הוא מדינא ואפילו בדיעבד, וכך כתב בעניין זה המשנה ברורה (שם, ביאור הלכה ד"ה 'טוב לשומרן'): 

…וכדבריו נמצא בכמה ראשונים, דשימור הוא משעת קצירה, ואף דאם לא ימצא מצה ששמור מעת הקצירה לשם מצה בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע ולברך ברכת אכילת מצה, מכל מקום לכתחילה בודאי נכון להחמיר למצה של מצוה ליקח דוקא מצה שמורה מעת הקצירה. ובשם הגר"א הביאו גם כן שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה…  

הפרי חדש כתב18 שכל עניין ההקפדה על מצה שמורה משעת קצירה הוא לעניין מצת מצוה, אבל: 

אותן הנוהגין לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מקרי סייג אלא מילתא יתירתא הוא דעביד. ואם רוצה לאכול ממצה שאינה שמורה משעת קצירה כל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה – אין צריך התרה. 

אמנם, ערוך השולחן חלק ואמר (תנג, כ') שכל זה נכון רק לדעת הראשונים הסוברים שעניין השימור הוא בכוונה לשם מצוה, וכבשאר מצוות, שכך הבינו רש"י והרא"ש וקדמונים נוספים אבל לרי"ף ולרמב"ם החיוב לאכול מצה שמורה הוא בכל ימי הפסח, וכפי שדייקנו לעיל מפשט דבריהם. אמנם, כיוון שדין זה הוא רק מדרבנן סברו שלעיכובא הוא רק ביחס לכזית מצה בליל הסדר. 

ערוך השולחן (סעי' כג, שם) מסכם כך: 

ונמצא דלהלכה למעשה דמי שרוצה לצאת ידי חובת מצה בפסח כראוי צריך לאכול שמורה שנשמרו החיטים משעת קצירה לכל ימי הפסח, לצאת ידי דעת הרי"ף והרמב"ם והגאון, ולדב זה לקצור מקצת לשמה לשם מצת מצוה ללילה הראשונה ולטוחנה לשמה וללושה ולאפותה הכל לשמה על ידי ישראל גדול שזהו שיטת רש"י… והשו"ע…  

ערוך השולחן מבקש לתלות במחלוקת ראשונים זו כבר את מחלוקת התנאים שבמכילתא, שלדעת תנא קמא, שם השימור עניינו שימור מחמץ ואילו לדעת ר' יאשיה עניינו שימור לשם מצוה, ומתוך כך דרש גם שאין מחמיצין את שאר המצוות. 

המשנה ברורה (בביאור הלכה, שם) מציין שהגר"א גם הוא היה מחמיר לאכול מצה שמורה בכל ימות הפסח ולא רק למצת מצוה. לחפץ חיים שני הסברים לשיטת הגר"א: האחד, שאולי סבר הגר"א כדברי המ"מ שאומר כי מהרי"ף ומהרמב"ם משמע שדין שימור שייך לכל ימות הפסח, שלא כהבנת הטור והר"ן (תס בביאור הלכה ד"ה 'מצת מצוה'). ועוד מוסיף המשנה ברורה, שחשש הגאון לכך שיחמיצו החיטים כאשר ירד עליהם גשם לאחר שהתייבשו (בביאור הלכה הנ"ל תנג). אפשר אולי להוסיף על דבריו כי הגאון אזיל לשיטתו, שבכל ימי הפסח מי שאוכל מצה מקיים מצוה וגם אם נאמר שדין השימור שייך לדיני מצת מצוה יש עניין במצות שמורות בכל ימות הפסח, שכן בכל הפסח אכילת מצה היא מצוה! 

הרב נבנצאל בהערותיו למ"ב (תס, א) ציין שהגרש"ז אויערבך זצ"ל הקפיד לאכול רק מצה שמורה כל ימי הפסח19. והוסיף, שם, שראוי לחנך גם קטנים באכילת מצה שמורה. 

דין 'לשמה' הובא גם הוא בשו"ע (שם, שם): "אין לשין מצת מצוה ולא אופין אותה על ידי עכו"ם ולא על ידי חרש שוטה וקטן". הט"ז מדייק מדברי המחבר שיש לחלק בין השימור שמשעת קצירה וטחינה לבין זה הנדרש בשעת לישה ואפיה. וזו לשון הט"ז (תס, א) שם: 

נלע"ד דוקא לישה ואפיה אסור על ידי עכו"ם דבעינן שימור לשם מצוה ועכו"ם לא עושה אלא על דעת עצמו אף על פי שישראל עומד על גביו ומזהירו שיכוון לשם מצוה… אבל הטחינה של חיטים אין איסור על ידי עכו"ם אם ישראל עומד על גביו, ואע"ג… דצריך שיהיה מנטרא מחימוץ מן כד נפלא מיא עילויה… אם עומד ישראל ע"ג ושומר מחימוץ אין איסור, משא"כ בלישה ואפיה דלאו מטעם חימוץ הוא אלא שיכוון לשם מצה בזה דוקא אסור בעכו"ם וחש"ו… והטעם דעיקר עשיית המצה היא לישה ואפיה, וזה צריך לשם מצוה…  

לדבריו השימור שעד הלישה כל עניינו לוודא שלא יהיה חימוץ אבל מלישה ואילך חייבים גם את דין 'לשמה' ובזה כשר רק ישראל גדול. החתם סופר (שו"ת או"ח, קכח) באר חילוק זה שבדין השימור בין השלב שלפני הלישה לבין זה שמהלישה ואילך, באופן הבא: 

…אין שום מצוה בקצירה אלא בשימור לשמה… ואין לגוי שום עסק בשמירה כי אם בקצירה, וישראל הוא המשמר, ולא דמי לשימור מלישה ואילך דבעיא על ידי ישראל דווקא… אז המגבל בידו הוא המשמר ואי אפשר לרואה לשמור אם המגבל לא ישמור שוא שקד שומר, ע"כ צריך המגבל שיהיה ישראל גדול המכוון לשמה…  

לדבריו, יש הבדל בין 'שימור פאסיבי' שבו די שישראל עומד על גביו של הגוי והוא יכול לכוון 'לשמה', שכן השימור הוא במה שלא מגיעים מים לחיטים ולקמח וכאן אין התעסקותו של הגוי 'מפריעה' מלכוון 'לשמה', שלא להתעסקותו צריך להוסיף כוונה. אך מהלישה ואילך השימור הוא 'אקטיבי' – הלש פועל פעולת שימור, שיש לכוון בה 'לשמה' וכאן לא תועיל כוונה שמכוון מי שאינו עושה את הפעולה20. 

ויהי רצון מלפני גואל ישראל שנזכה מהרה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ולקיים מקרא שנאמר (במדבר ט, יא): 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ"! 

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך