הפרשות שלנו מזמינות אותנו לדבר על אחת המתנות הגדולות שהקב"ה נתן לנו – הבחירה החופשית. הגענו לעולם הזה כדי לבחור. התורה חוזרת פעמים רבות על היסוד החשוב הזה שלאדם יש בחירה. כבר בפרשת ניצבים לבדה יסוד זה חוזר מספר פעמים "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע" (דברים ל, טו), "העידותי בכם את השמים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (שם, יט).
אנחנו פה בעולם כדי לבחור. אין דבר יותר משמעותי ובסיסי מזה, בלי ההכרה ביסוד זה, שללנו את העבודה שלנו פה בעולם. לכן, הרצף של שלושת פרשות השבוע שלנו הקשה מאוד על הראשונים. בפרשות הללו אנחנו רואים את האפשרות שבה האדם מאבד כביכול את הבחירה שלו, כמו שמעיד הקב"ה (שמות ז, ג): "ואנכי אקשה את לב פרעה". פרעה מאבד כביכול את יכולת הבחירה שלו.
אני משער שחלקכם כבר מכירים את העיסוק של הראשונים בנושא, ויתכן שלא אחדש יותר מדי מבחינת הצגת השיטות השונות. מה שארצה להדגיש בעיקר הוא את הנקודות לעבודת השם שלנו שיש להוציא מכל שיטה בראשונים. בעיני, כמו במחלוקות ראשונים אחרות- כל ראשון מציג גישה שונה מחברו, ובוודאי שמאחורי הגישות השונות עומדות מחלוקות מחשבתיות שיש להעמיק בהם. אך יחד עם זאת צריך לזכור כי ברמה המהותית, בדרך כלל, רוב המחלוקת נובעות מכך שכל ראשון שם דגש על ערך מסוים ואותו הוא מעצים. אך ודאי שהעקרונות הם משותפים.
אין ספק שכל אחת מהשיטות האלה מציגה יסוד מוסכם שאמור ללמד אותנו כיצד אנחנו צריכים להתנהל עם המתנה הגדולה שהקב"ה נתן לו- 'הבחירה החופשית. לדעתי מכול תשובה של הראשונים אנחנו צריכים לקחת עקרון ו'לשים בכיס' כדי שנלמד כיצד לנצל את מתנת הבחירה וכיצד להשתמש בה, ולא לאבד אותה בצורה כזו או אחרת כמו פרעה.
ההימנעות מבחירה בזמן – היא בחירה
נדמה, כי התשובה המפורסמת ביותר היא תשובתו של הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ו הלכה ג), שלאחר מכן אמר אותה גם הרמב"ן (שמות ז, ג בפירוש הראשון) בצורה מעודנת יותר. על פי התשובה הזאת, ברור שלפרעה היתה בחירה בצמתים רבים. הוא היה יכול לזכור את יוסף ולהוקיר טובה, הוא היה יכול שלא להעביד את בני ישראל, הוא היה יכול לשמוע את צעקתם. היו לו המון אפשרויות לבחור ולומר שהוא משנה את הדרך שלו. הרמב"ם מלמד אותנו שגם הבחירה שלא לבחור בזמן- היא בחירה. העובדה שלא ראיתי את הסימנים תקשה עלי אחר כך. לדברי הרמב"ם, העונש של פרעה הוא בכך שבשלב מסוים כבר לא נותנים לו לבחור, כביכול הוא 'פספס את הרכבת'.
הרמב"ן מעדן את זה מעט ומדבר על ההבדל בין חמש המכות הראשונות שבהן עוד היתה לפרעה יכולת להקשיב ולראות את הסימנים ושבהן הכביד פרעה את לבו שלו, לחמש המכות האחרונות שבהן מגיע השלב שבו הקב"ה שולל לו את הבחירה החופשית, כי הוא 'פספס את הרכבת'. כלומר– פרעה בחר שלא להקשיב ולאטום את לבו, ובחירתו התקבלה, כעת הוא כבר מנוע מלבחור.
זאת אמירה קיצונית וקשה, הראשונים – ובהם האברבנאל (שמות ז, ג) וספר העקידה (שמות שער לו) ועוד – מתקוממים נגדה. משום שאנחנו אמונים על יסודות התשובה ועל כך שאפשר לתקן. כל זה נכון, ואני לא חושב שהרמב"ם חולק באופן מהותי על זה. הרמב"ם מלמד אותנו יסוד שלפיו יכול להיות שהיה אפשר לחזור, אבל לא שם היתה צריכה להיות נקודת הבחירה הקריטית, אלא הרבה לפני כן. כשאנחנו מקבלים את המתנה הגדולה של הבחירה, אנחנו צריכים לעשות אותה כאן ועכשיו. "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" (דברים ל, טו) לא מחר ולא מאוחר יותר. לפעמים, המשמעות של 'מאוחר יותר' היא פספוס. אנחנו אמונים על התשובה, ותמיד אפשר ותמיד יש תיקון. אבל ההבנה של שיש אפשרות שנפספס ושהבחירה היא כאן ועכשיו היא משמעותית ביותר.
יש סיפור שסיפרה סיון רהב- מאיר על שלמה בן-דהן. אבא של מנהל בתי הדין וסגן השר לשעבר- הרב אלי בן-דהן, שהיה הנציג של הסוכנות להעלאת יהודים ממרוקו. הוא הגיע עם ספינה והיא עגנה בטעות בעיר הלא נכונה. שלמה בן-דהן החליט לנקוט יוזמה, והחל לדפוק על דלתות ולהכריז שיש ספינה לארץ ישראל ושכל מי שרוצה יכול לעלות איתה. זאת, בלי הכנה מראש, בלי התראה, בלי שהתכוננו לזה. הבחירה היא כאן ועכשיו. לא מעט אנשים לקחו את הילדים שלהם ואת מה שהיו יכולים לקחת מהחפצים שלהם, בלי להתבלבל, ועלו לארץ. אם הם לא היו עושים את הבחירה 'כאן ועכשיו' ולא היו עולים על הספינה – מי יודע אם ומתי היו מגיעים לארץ. יש משהו מאוד משמעותי בהבנה שאסור לנו לדחות את הבחירות שלנו.
פה בישיבה, זה זמן שבו אנחנו יכולים לעמול על זה הרבה יותר. זה זמן שלנו להחליט את ההחלטות ולבחור בדרך שבה אנחנו רוצים ללכת. אנחנו עסוקים בזה ונמצאים בזה. בעיני, זה יסוד מאוד משמעותי. הרמב"ם מבקש לזעזע אותנו ולומר שיש זמנים שבהם אתה נדרש להחליט ולבחור 'כאן ועכשיו', ושלאחר מכן יהיה מאוחר מדי. לא בכדי כתוב שאדם נידון בכל יום ויום[1]. בכל יום ויום זה הרגע לבחור ולהחליט. לא לחכות. זה יסוד גדול שאפשר לקחת מהרמב"ם ומהרמב"ן בנוגע להתייחסות שלנו לבחירה החופשית.
בחירה שלימה מתוך תיקון אמיתי והבנת הטעות
הרבה מהראשונים לא קיבלו את ההסבר הזה, משום שבסופו של דבר עולה ממנו שיש נקודת זמן שבה האדם כבר לא בוחר. על כן הציעו הראשונים תירוצים נוספים:
הספורנו (שמות ז, ג) מתרץ שאדרבה, מה שעשה הקב"ה הוא לתת לפרעה את האפשרות לבחור. פרעה הולך להתמודד עם מציאות שבה משה באותות ובמופתים מאיים עליו ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות. הוא יראה דברים שעין לא ראתה, ושלדורות יזכרו כניסים הגדולים שעשה הקב"ה במצרים. גם אם הוא עכשיו יסכים, ויחזור בו כביכול ממה שעשה לעם ישראל – זו לא תהיה חזרה אמיתית, לא תהיה כאן הבנה אמיתית של הטעות שהוא עשה- אין זו תשובה שלמה. במצב כזה פרעה לא באמת יבחר להקשיב להקב"ה, היא יהיה אנוס כי היראה והעונש אופפים אותו ולכן הוא יסכים. הקדוש ברוך הוא אומר שהוא רוצה שפרעה יבחר, ולכן הוא נותן לו גם את האפשרות להגיד 'לא'. הוא מחזק את לבו ונותן לו את האפשרות לומר שהוא לא משחרר. כל זה – כי הקב"ה לא רוצה חזרה בתשובה 'קטנה'. הוא לא רוצה בחירה לא מודעת, לא עמוקה ולא כנה, הוא רוצה בחירה אמיתית!
לא מעט בחיים שלנו אנחנו נתקלים בסיטואציות שבהן המציאות מכריחה אותנו לתקן את מעשינו. אדם עולה על הרכב ונוסע במהירות גוברת והולכת. במקרה או שלא במקרה: שוטר תופס אותו וזו לא הפעם הראשונה שהוא עושה עבירת תנועה ולכן הוא גם מקבל קנס וגם נשלח לקורס נהיגה מונעת. הוא כבר שם, תפסו אותנו. אין ספק שהוא מצטער על זה שהוא נסע מהר ובעיקר על זה ששוטר תפס אותו. אבל מה יקרה כשהקורס ייגמר? האם הרגל תהיה יותר עדינה על דוושת הגז? האם גם אחרי שכבר נתפסנו ונאלצנו להודות בטעות, הוא עשינו זאת עד הסוף?
מתשובתו של הספורנו אנו למדים שהקב"ה מצפה שבחירתנו יעשו מתוך תהליך של עומק. עד היום אנחנו סוחבים את הספק האם הכותים הם גרים אמיתיים או לא, כי מה שהוביל אותם להתגייר היו האריות שהגיעו ואיימו עליהם. הם אמנם התגיירו, אבל זה לא היה עד הסוף. תשובה אמיתית ובחירה אמיתית היא בחירה שבה כאשר כבר הראו לי את הטעות שעשיתי, אני צריך באמת לחשוב מחדש על מה שעשיתי ועל מה שהוביל אותי לשם.
הזמנים שלנו פה בישיבה הם זמנים מצוינים לעניין הזה. יש לנו זמן לחשוב, להרהר, להעמיק ולהגיע לבחירות של עומק, לא בחירות של כורח. שלא יהיו בחירות שבהן אנחנו עכשיו חוזרים בנו, ומחר נשוב "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באיוולתו" (משלי מג כו יא).
הכבדת הלב – תמיד אפשר למצוא תירוצים
ההסבר השלישי הוא, בעיני, מאוד עמוק ומאוד משמעותי לבחירות של כל אחד מאיתנו. נהוג לשייך אותו לר' יוסף אלבו, בספר העיקרים. לאחר מכן הוא התפתח במקומות נוספים. אני רוצה להביא מספרו של מורי ורבי, הרב שבתי סבתו, 'ותישאני הרוח' הרחבה של רעיון זה.
אפשר לראות לאורך הפסוקים שבעצם הקב"ה לא 'שיחק' עם הלב של פרעה. הוא פשוט נתן לו את הכלים לפרש את המציאות באופן כזה שיאפשרו לו לבחור להמשיך במעשיו הרעים, במידה והוא רוצה בכך. הרי לכאורה הקב"ה עשה אותות ומופתים, את עשרת המכות. מכול דבר בנפרד לא ניתן לכאורה שלא להתפעל ממנו. אבל כנראה זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה. לא היה כל כך פשוט לפרעה לראות שהוא צריך לשנות דרכיו, וכנראה שזה לא כל כך פשוט גם לנו. כי הסיפור של פרעה הוא גם הסיפור של הרבה מאיתנו.
כשאנחנו נמצאים באיזו סיטואציה- קשה לנו לחזור ממנה. במקרה כזה, גם אם כל הסימנים יראו שאנחנו צריכים לשנות דרכנו, הקב"ה עלול להשאיר לנו אפשרות שבה נוכל להסביר לעצמנו למה בעצם הכל בסדר. "אנכי הכבד אכביד את לב פרעה" פירושו – אם הוא ירצה, אני אתן לו את כל התירוצים. מאידך – אני נותן לו לראות את הכל. הוא יראה את כל האותות והמופתים, ויוכל להבחין בהם. אבל הוא יכול גם לראות אחרת.
וכך כתב בספר העיקרים (מאמר ד פרק כה): "הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלקית".
אפשר לדייק את הדברים הללו ממש בפסוקים: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם, כאשר דיבר ה'" (שמות ז, כב). כלומר, משה ואהרן מגיעים ועושים את מכת דם במופת גדול, אבל גם החרטומים עושים כך. ולכן "ויחזק לב פרעה" והוא אומר לעצמו שהנה, המציאות מראה שהאותות שהראו לו משה ואהרן הם לא כזה סיפור גדול.
גם במכת צפרדע אפשר לראות זאת מהפסוקים. פרעה חושב שהוא חכם גדול ומנסה את משה ואהרן: "העתירו על ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את העם" (שמות ח, ד). זה טריק של טירונים. הוא רוצה שקודם יתנו לו את מה שהוא רוצה, ואחרי זה יתן את מה שרוצים ממנו. הרי כל סוחר ממולח ידרוש לראות הוכחות לכך שהצד השני אכן יקיים את חלקו. אבל משה 'כאילו' נופל בפח ומתפלל בעבור פרעה. מיד לאחר מכן נאמר: "וירא פרעה כי היתה הרווחה והכבד את לבו ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'" (שמות ח, יא). פרעה חשב בליבו שמשה ואהרן לא רציניים ולכן הם נתנו לו את מה שרצה בחינם. הוא מרגיש שיש מולו אנשים חלשים שלא יודעים לנהל עסקים וחושב שהם לא יוכלו לגבור עליו. כך, הוא הצליח לראות מתוך הסיטואציה שבעצם הכול בסדר ושהכל יסתדר לו.
במכת כינים משה לא מתריע לפני המכה. חרטומי מצרים צריכים לבוא אל פרעה ולומר לו "אצבע אלוקים היא" (שמות ח, טו). פרעה כנראה לא מקבל את דבריהם של החרטומים, פרעה אומר לעצמו: "למה משה לא אמר לי?" על כן "ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם" (שם שמות ח, טו).
זה ממשיך במכת דבר – בעוד מכה ועוד מכה. זה מדהים, כי זה גם מלמד על עצמנו. עכשיו יקרה פה דבר שבעיניים שלנו הוא עצמו היה מספיק כדי לומר לפרעה שנגמר הסיפור ושעליו לחזור בו, אבל פרעה מפרש את אותה סיטואציה בדיוק להיפך: "וישלח פרעה והנה לא מת מקנה ישראל עד אחד" (שמות ט, ז). אנחנו היינו אומרים שאפשר לראות מכאן שמדובר במעשה אלוקים ולא סתם מגפה שבה מתות החיות. אבל פרעה מגיב בדיוק להיפך: "ויכבד לב פרעה ולא שילח את העם" (שם שמות ט, ז).
כשהאדם נמצא בתוך הסיטואציה – זה כבר לא משנה מה הוא יראה, כי כל מה שיראה הוא יפרש הפוך. מה אומר פרעה לעצמו? היו שיאמרו שהלכה הכלכלה של מצרים לאחר מות הבהמות, אבל בעצם הכלכלה לא נפלה – הנה, יש בהמות לעם ישראל. אם תהיה בעיה – אפשר יהיה לעקל להם את הבהמות. גם בסיטואציה הזאת פרעה בוחר לפרש הפוך. בכל פעם התירוצים של פרעה נעשים חלשים יותר, אבל הוא בשלו, זו בדיוק ההכבדה.
במכת שחין כתוב: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ויחזק ה' את לב פרעה". (שמות ט, יא) למי לא היה שחין?- לפרעה. המכה הזאת הגיעה לכולם חוץ מלפרעה. חיזוק הלב זה התירוץ שהוא נותן לעצמו בתוך הסיטואציה. גם פה הוא הצליח למצוא מה לחשוב ומה להגיד. אולי הוא אמר לעצמו שאם כולם קיבלו שחין חוץ ממנו, כנראה שהוא עצמו חסין מפני המכות.
במכת ברד כבר יש אטימות לב גדולה: "וישלח פרעה חטאתי הפעם, ה' הצדיק… העתירו אל ה'… וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא" (שמות ט, כז). זו פעם ראשונה שבה פרעה לא רק אומר שישחרר את בני ישראל, אלא עושה סוג של חזרה בתשובה. על כך אומר הרב סבתו שמדובר במצב של 'אחטא ואשוב'.
הפרשה שלנו פותחת בפסוק "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א). מה הקשר בין הביאה אל פרעה לבין הכבדת הלב? הרב סבתו מסביר שעצם זה שמשה רבנו פונה בכל פעם מחדש לפרעה, ונותן לו את התחושה שהוא זה שמחליט – הוא הדבר שנותן לפרעה את התחושה שמשה ובני ישראל לא יכולים בלעדיו ולכן יש לו את האפשרות לסרב לדבר ה'.
זה ממשיך בבקשה "נלך בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו" (שמות י, ט) ומייד פרעה מתפלא: "יהי כן, ה' עמכם, כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, ראו כי רעה נגד פניכם" (שמות י, י). זה לא נראה רציני בעיניו ללכת במדבר עם הילדים ועצם הבקשה מאפשרת לו לחשוב שמשה ובני ישראל לא יודעים איך להתנהל והוא מצליח למצוא תירוץ עבור עצמו.
במכת חושך אנחנו מוצאים את ההתעקשות האחרונה של פרעה. משה צריך גם להתאמץ וכביכול להתחצף לפרעה. זה מעלה לפרעה את העצבים: פרעה כבר מוכן שהילדים ילכו, רק מבקש שישאירו את הצאן-"רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם" (שמות י, כד). משה עונה לו בחוצפה: "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלוקינו" (שמות י, כה). עכשיו מלך מצרים לא יכול לעמוד מול החוצפה הזאת ושוב מקשיח את לבו.
ברגע שהגיע הזמן – הקב"ה לא נותן אפשרות להיתלות בתירוץ
הכל כאן זה מהלך אלוקי. כשהקב"ה רוצה שפרעה ישתכנע, הוא כבר לא נותן מקום לתירוצים, האמת מוגשת לפרעה מול הפנים באופן שאין לו יכולת להתחמק. כך עשה הקב"ה במכת בכורות: "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד). חז"ל[2] מלמדים אותנו דבר נפלא על הפסוק הזה. בתורה כתוב 'כחצות הלילה' ולא 'בחצות הלילה' כדי שלא לתת לפרעה את התירוץ האחרון ולומר שהקב"ה לא מדייק בזמן. כי גם בזה היה נאחז פרעה. מכיוון שהקב"ה החליט שעכשיו ישראל צריכים לצאת – אין יותר הכבדת לב ולכן נאמר לפרעה 'כחצות'. כאן פרעה מאבד את כל התירוצים ונכנע.
סיכום- קיבלנו מתנה גדולה וצריך לדעת איך להשתמש בה
לסיכום: הקב"ה נתן לנו, לבני האדם את המתנה הכי גדולה בעולם – היכולת לבחור בין הטוב ובין הרע. אבל גם במתנה הזאת צריך לדעת איך להשתמש.
ראשית – הבחירה היא כאן: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" (דברים ל, טו). היום, אל תדחה את זה לאחר כך כי זה לא יעבוד. כשאתה דוחה את הבחירה למאוחר יותר, אתה במידה רבה תפספס את יכולת הבחירה שלך. בכל יום ויום אדם נידון וכרגע זה הזמן שלך לבחור.
שנית – כאשר כבר הגעת אל הסיטואציה ונתפסת – בין אם על ידי אחר או על ידי עצמך כשהבנת שטעית – צריך להבין את הטעות עד הסוף. אל תגיד 'כן, כן' ותמשיך הלאה. תעשה תיקון אמיתי ונוקב, ואז הבחירה תהיה בחירה אמיתית.
שלישית – יש לנו יכולת לבחור בטוב, אבל מעבר לכך – הקב"ה תמיד יתן לנו את האפשרות לתרץ לעצמנו תירוצים. כשמתבוננים מבחוץ, אתה יכול לשאול את עצמך:- "איך אדם לא רואה את המקום שבו הוא עומד". אבל כשאתה נמצא בתוך הסיטואציה זה נעשה מורכב יותר. מה שצריך לעשות זה לצאת לרגע מהסיטואציה, לנסות לשמוע דעה חיצונית, להתייעץ עם חבר, או אדם בוגר יותר ומנוסה שרואה את הסיטואציה מבחוץ ויכול להבין את התמונה הכוללת. כי כשאתה בתוכה – כל דבר יכול לחזק לך את העמדה שלך יותר ויותר והקשי לבחור בבחירה הנכונה הופכת להיות קשה. לכן, תתייעץ עם מישהו מבחוץ כדי לראות שחלילה אתה לא כורה לעצמך בור בכל רגע ורגע גם אל מול איתותים וסימנים ששולחים אליך.
שנזכה בע"ה להשתמש בחכמה ובתבונה במתנה הנפלאה שהקב"ה נתן לנו – ה'בחירה החופשית'.
[1] שיטת ר' יוסי בראש השנה טז עמוד א.
[2] ברכות ד ע"א.
