הכוחות המתאבקים במחננו

כיצד נראית ממשלת אחדות? בשיחה השבועית מברר הרב טוביה שלמה בר אילן מה הן נקודות היסוד ביחסנו לממשלות ישראל, ומה תפקידנו בעת הזו. על שבע מצוות בני נח, העברת ביקורת כשלא נוח, ותפילה על דברים שלא נותנים מנוח.

ראשי פרקים:

"אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם"

משה רבינו מתפלל על עדת קורח "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז, טו), ומבאר רש"י: "אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליהם. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו". מבאר זאת ה"שם משמואל" (פינחס עת"ר):

וזהו ענין התמידין שמאחדין את כל ישראל לעבודת השי"ת, וז"ש חז"ל (במדב"ר פ' כ"א) מעולם לא הי' אדם בירושלים ובידו עון, דע"י התמידין שמאחדין את ישראל בא כל אחד למקור ישראל, והמקור של ישראל אינו יכול לסבול עוונות בכן ממילא נפרדים העוונות מהם. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום בעדת קרח "אל תפן אל מנחתם" וברש"י בשם מדרש יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור אף חלקם לא יקובלו לפניך לרצון וכו', מאחר שהם היפוך כוונת התמידים, שהם היו חפצים לעשות פירוד בין ישראל הדבקים. ובזה מובן מה שדקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה מדוע לא התפלל מרע"ה עליהם, כי כל התפלות הם רק מצד הכלל כמו שמתפללין גם על חולה בתוך שאר חולי ישראל, וכן כל התפילות, ומאחר שהם היו כנגד התכללות הכלל לא הי' יכולה להועיל תפילת מרע"ה עליהם. והבן:

לימוד גדול למדנו מפרשת קורח. יש מחלוקת אשר היא חלק מחיים נורמאליים ובריאים. ייתכנו חילוקי דעות בין איש ואחיו, בין איש ואשתו, בין רבנים ואף בין רופאים. אולם יש מחלוקת אשר היא "נגד התכללות הכלל". מחלוקת אשר חותרת תחת אושיות עם ישראל וחפצה לעשות "פירוד בין ישראל הדבקים". למחלוקת זו אין תרופה – "לא היתה יכולה להועיל תפילת משה רבינו עליו השלום עליהם". לאור דברים אלו, נעסוק מעט בצד הכללי כפי שהוא בא לידי ביטוי בדורנו ובזמננו אנו.

במה זכה דורנו לגאולה

בשמונה קבצים (ז, רא) כותב הרב:

שואלים במה זכה דורנו לגאולה. התשובה פשוטה היא, הוא זכה מפני שעסק במצוה היותר גדולה שבכל המצוות, במצווה השקולה ככל התורה כולה, מפני שהוא עסק בגאולת ישראל. ולא רק עסק, אלא הוא עוסק ויעסוק בלא הרף בגאולתו, וכח א-להי זה מרוממהו ומשגבהו בישועה.

דורנו זכה לגאולה מפני שהוא עסק בה. במשך כל הדורות עסקו בצדדיה הרוחניים והרעיוניים של הגאולה, אך לא עסקו מספיק בצדדיה המעשיים. עצם העיסוק שלנו במצווה החשובה הזו מרומם אותנו ומחזק אותנו, ומזכה אותנו בסיעתא דשמיא לעניין. ממשיך הרב:

גם כל אלה שעומדים מרחוק או שמתנגדים לכל הפעולות המביאות את הגאולה הגלויה, גם הם בכלל הזוכים הם, מפני שעל ידי תביעותיהם, התוכן של התעסקות הגאולה מתבהר ומתברר יותר, ונעשה יותר זך, יותר מאיר, יותר חיוני ויותר ישראלי אמתי, יותר שואב ממקור החיים הטהורים המפכים ממקור ישראל, ממעין היוצא מבית ד'. ישבעו מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם.

לא כולם עוסקים בגאולה. יש שעומדים מתבוננים מהצד, במקרה הטוב הם פאסיביים ובמקרה הפחות טוב הם רוטנים ומותחים ביקרות. אך גם להם יש תפקיד בהחשת הגאולה וגם הם תורמים לה בדרכם שלהם. מוטב להיות מהצד העושה ולא מהצד המבקר, אבל גם לביקורת יש חשיבות, מפני שהיא מחייבת את העושים למען הגאולה לבחון את מעשיהם ולפעול בצורה יותר זכה ומאירה, וגם לזה כמובן יש ערך.

העיסוק בגאולה המעשית החל עוד לפני ימי הרב. על ציר הזמן ניתן לנעוץ נקודות היסטורית, כגון עליית תלמידי הגר"א לפני כמאה ושמונים שנה בשנת ה'ת"ר בציפייתם ל"קוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" (שה"ש ב, יב), עליות הבילויי"ם וחובבי ציון כארבעים שנה מאוחר יותר עם הקמת המושבות. העיסוק בעניין לא נגמר גם לאחר ימי הרב, הוא קיבל משמעות חדשה לאחר הקמת המדינה וממשיך להיות דבר גדול וכולל גם בימינו. כבני תורה אנחנו משתדלים באופן תדיר בהתאם למאורעות המתחדשים להאיר יסודות בענייני הגאולה הרוחניים והמעשיים. אירועי הימים האלה קוראים לנו להתמודד גם עם שאלות פוליטיות: מה נכון, ומה לא נכון. לא נדבר על מפלגות ופתקים, אלא על רעיונות, קווי מחשבת וראייה.

שלוש נקודות על הממשלה שבדרך

הדבר הראשון שיש לתת עליו את הדעת, הוא שזו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שקמה ממשלה שמלכתחילה לא חברה בה אף מפלגה דתית. נכון שחברים בה חברי כנסת דתיים, אבל היא חסרה מפלגה דתית. ראשית, במצב כזה לא ניתן לדבר על אחדות. לימד אותנו הרב זצ"ל: "שלשה כחות מתאבקים כעת במחנינו… הקודש, האומה, האנושיות" (אורות התחיה יח); הרגש הדתי, הרגש הלאומי, והרגש האוניברסאלי. אפשר להקביל זאת לדתיות, הימין והשמאל במדינת ישראל. ממשלה בלי ייצוג למחנה הדתי איננה ממשלת אחדות. אבל מעבר לייצוג, העניין הגדול הוא שאין מי שחרת על עיקר המצע שלו את נושא התורה והיהדות. באופן בסיסי ברור שלממשלה הזו תהיה נטייה ליברלית, ונטייה חזקה יותר לחילוניות, וזה מצטרף למגמה הכללית השלטת בשיח הציבורי. אף שייתכן שברמה המעשית דווקא הממשלה הזו תדאג יותר לעולם התורה, איננו יודעים מה תוכניותיו של הקב"ה, אבל עלינו כעם לעסוק ברמה הערכית והמהותית שבדבר, מה זה אומר עלינו כעם? איפה פה היהדות של המדינה? לצערנו מתקיימים בנו דבריו של מרן הרב זצ"ל (אורות התחיה ה):

דרכנו בחיים הלאומיים וצדודם כלפי היחש האנושי הכללי ארוכה היא מאד. ארוכים הם חיינו וארוכים הם, ע"כ, דרכינו. גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו. טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו".

הנקודה השנייה שאני מבקש לעמוד עליה נוגעת להלצה של חבר כנסת חרדי שאמר, שהאדם הדתי ביותר בקואליציה יהיה ראש המפלגה המוסלמית. אף שרבים חייכו למשמע דבריו, אותי הבדיחה הזו לא הצחיקה, משתי סיבות. ראשית, היא איננה בדיחה חד פעמית אלא באה על רקע לעג וזלזול כללי שרוחשים חלקים בציבור החרדי כלפי חובשי כיפות סרוגות. ברור שכציבור יש לנו הדתיים לאומיים לא מעט דברים שעלינו לשפר ולתקן, אנחנו לא חוששים מביקורת, ואדרבה, יש דרכים רבות לעבודת ה', לכל מחנה יש את המקום שלו, וכל אחד תורם לאומה בדרכו שלו, כפי שלמדנו מדברי הרב, גם העוסקים בגאולה וגם העומדים מרחוק. ניתן להעריך גם את חלקי הציבור החרדי שמתנגד לפעולת הגאולה הגלויה, אבל לא מתקבל על הדעת שיהיו ביזיונות.

ושנית, טעה אותו חבר כנסת גם בהגדרת המושג "דת". מה המקום להשוואה בין חובשי כיפה יהודיים לבין מוסלמי? נניח את הצד הלאומי, ונתמקד רק בצד הדתי. האם הוא מתכוון לומר שכשהמוסלמי צם ברמדאן ומתפלל חמש תפילות ביום הוא על "סרגל דתיות" אחד עם יהודי באשר הוא? ר' יהודה הלוי כבר לימד אותנו בספר הכוזרי שייתכן שאדם ישתדל מאוד בקיום מעשיים דתיים, אך מעשיו אינם רצויים כלל. לא ניתן להשוות בין מצוות התורה לכל דתיות אחרת. יש לנו דרישה מבני נוח לקיים את שבע המצוות המוטלות עליהם, ואם גוי רוצה להתקרב להובלה חברתית במדינה, זו צריכה להיות הדרישה הבסיסית שלנו ממנו. נחשוב יחד כיצד מונעים שוד וגניבה, וכיצד מונעים רציחות וכדומה, אבל אם אין לו עניין ביצירת חברה מתוקנת לא יעלה על הדעת לשתף איתו פעולה. זו לא פעם ראשונה שאני מעיר שהעובדה שהמדינה מזניחה את החינוך ובכלל את השלטון במגזר הערבי היא חמורה מאוד, חלק מהיהדותה של המדינה כולל שמירה על החיים של כל יושבי הארץ, הגנה מתאונות דרכים, מניעת רצח על רקע "כבוד המשפחה" וכיוצא בזה.

להתפלל על הדור

הנקודה השלישית נוגעת למשימות העומדות לפתחנו. כבר למדנו מדברי רבינו הרמח"ל:

ואמנם עוד עיקר ב' יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם… ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם… שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם, וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו…

אם כן, ראשית עלינו "להתפלל על דורינו". באופן טבעי אנו מעורבים ואכפת לנו מהמתרחש, וצריך לדעת שאין זה "סתם פוליטיקה", אלא זהו חלק מהעיסוק בגאולה ובהופעת הקודש בעולם. המעורבות והאכפתיות באה לידי ביטוי בצורה הכי פשוטה בתפילה – אפשר לבקש על כך ב"שומע תפילה", ב"א-לוהיי נצור" ואפשר גם לכוון ב"והוא רחום" של שני וחמישי. נכוון ונתחנן שתהיה סייעתא דשמיא במצב המורכב, מתוך הבנה שהגאולה איננה עסק פרטי שלנו, אלא עניין שמוביל הקב"ה ואנו מנסים לפעול בו במה שלאל ידינו לעשות.

שנית, עלינו "ללמד סניגוריא על הדור כולו". בסופו של יום, בממשלה המוקמת נמצאים אנשים ראויים, המוכרים לנו מקרוב בפועלם הרב למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. גם מי שסבור שהסכמתם להצטרף לממשלה היא טעות חמורה, הרי שלעניות דעתי, לאחר שהממשלה מתחילה בתפקידה, אין להמשיך את המאבק הבוטה. אדרבה, צריך "לזכות אותם ולהגן עליהם", לבנות אמון עם ההנהגה, לחזק את דרכם ואת מעשיהם הטובים. מביקורת ורְטינה תמידית יש לעבור לאמון וקריאות חיזוק לעשיית טוב. כמובן שאם יתברר שישנן תוכניות שליליות אנו נהיה הראשונים לבקר, אך הגישה הבסיסית צריכה להיות מתוך עין טובה ואמון בנקודות הטובות הקיימות בעם. "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמו"ב י, יב)

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן