מאיפה תיפול?
לאחר תיאור ארוך ומפורט של מסעות בני ישראל במדבר, הקב"ה פותח בדיבור חדש אל משה שמטרתו לשרטט את גבולות הארץ (לד, ב):
צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ.
מכל אוצר המילים העשיר שיש לשפה העברית להציע, בחרה התורה להשתמש בביטוי "תפל לכם לנחלה" ביחס לארץ ישראל. לכאורה היינו מצפים לשימוש בביטוי חיובי יותר, הארץ – "אשר זכיתם בה", "אשר ניתנה במתנה" וכדו'. מהי אפוא משמעות הבחירה בשורש נ.פ.ל בהקשר של נתינת הארץ לעם ישראל?
רש"י כותב: "על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה לשון נפילה". רש"י קושר את הביטוי 'נפילה' עם ה"גורל". אכן, בכל מקום בתנ"ך שיש גורל, אנו מוצאים לשון נפילה: בספר יונה (א, ז) – "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת", במגילת אסתר (ג, ז) – "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" ועוד. ניתן לומר שהטלת גורל נקראת "הפלה" כיוון שגורל נעשה באופן כזה שהאדם מחזיק בידיו קוביות או כפיסי עץ ומפיל אותם מידיו, ואם כן הנפילה היא בעצם מידיו האנושיות של האדם אל הקרקע. זו אכן התפיסה של המן, הפלת הפור מצידו היא שחרור פיזי של החפץ שעל פיו נקבע הגורל מידיו וציפייה לתוצאה אקראית שתצא על פי הגורל שהוא הפיל. אולם וודאי לא זו כוונת התורה.
ארץ ישראל הגיעה לנו בגורל, ופירוש הדבר הוא שהיא ניתנה לנו מפני שכך הוא רצון ה', לא בגלל מאמץ אנושי שלנו. בעברית שלנו אנו אומרים "נפל עלי מהשמים" כאשר דבר מה הגיע באופן לא צפוי, ללא מאמץ מצידנו. זהו פירוש החיבור בין השורש נ.פ.ל למושג גורל. נפילה היא ירידה ממקום גבוה למקום נמוך, וארץ ישראל נפלה לנו בגורל מן השמיים, דהיינו היא הגיעה אלינו מהמקום הכי גבוה, מן התוכנית האלוקית שכך יהיה. ההכרעה האלוקית הזו שנקראת גורל, היא גם זו שקבעה את חלקו של כל שבט בתוך גבולות הארץ. אם כן הארץ כביכול נפלה משמים לארץ.
לקבל באהבה את נחלתך
דוד המלך אומר בתהילים (טז ,ו): "חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי". "חבלים" מלשון חלק ונחלה, כמו "חבל ארץ". אומר דוד, כשהגורל האלוקי זימן שאני אזכה להיות בחלקו של ה', זה נעים לי, וממשיך דוד "אף נחלת שפרה עלי" – אני שמח בנחלה שלי, אני יודע שזה חלקי מאת ה' ולכן טוב לי עם מה שקיבלתי. ר' מנחם המאירי בפירושו לפסוק מוסיף דבר נפלא:
ודרך בני אדם כשחלקו אי זה דבר ביניהם, שכל אחד הומה על החלק האחר ומתחשב בעצמו שמא היא חשובה יותר משלו. אבל בחלוקה זו אינו כן, אלא אף הנחלה הבאה לחלקי שפרה עלי ונתחבבה בעיני, ואיני מהרהר על שאר המחלוקות כלל.
כששני אנשים עושים חלוקה ביניהם בירושה או בעסק, נדמה להם שזו חלוקה אנושית שתלויה בהם, ולכן כל אחד מהם חושש שמא השני "עקץ" אותו, או אולי הוא עצמה טעה ובחר את החלק הגרוע. אולם דוד המלך מלמד אותנו שגם בתוך חלוקה כזו שנראית אנושית, נמצאת יד ה', וממילא אין סיבה לחששות האלו, "אלא אף הנחלה הבאה לחלקי שפרה עלי ונתחבבה בעיני, ואיני מהרהר על שאר המחלוקות כלל".
כאשר אדם חי בתודעה שחייו אינם אקראיים, אלא הכל "נפל" עליו כחלק מתוכנית אלוקית, החיים שלו נראים אחרת. "מדוע נולדתי דווקא להורים האלו?", "מדוע גדלתי דווקא בשכונה הזו?", אם אתה מאמין שזה חלקך הראוי לך, קל יותר להיות בבחינת עשיר "השמח בחלקו". חייו של דוד המלך לא היו פשוטים כלל וכלל, ובכל זאת הוא מכריז ש"חבל נעים הוא זה" כלשון רש"י, כי זה חלקו מאת ה'.
בסיפור לקיחת החרם בספר יהושע, לאחר שנופל הגורל על עכן, אומר לו יהושע (ז, יט): "בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה". על מה עכן אמור להודות בסיטואציה כזו? אלא, אומר לו יהושע, אתה צריך לשמוח ולהודות כי זכית שהאמת התבררה. כיוון שיד ה' מעורבת פה, אז גם הנפילות שלך בסוף הם לטובתך.
בחזרה לפסוק בתהילים, "חבלים" הם לא רק לשון נחלה, אלא גם לשון של קושי, כמו "חבלי לידה" ו"חבלי משיח". יהושע מלמד את עכן שאם הוא יהיה בתודעה שהקב"ה מנהל את העולם, אז "חבלים נפלו לי בנעימים", גם לנפילות והקשיים יש חלק במסע החיים.
נקודות שחורות במסע
עם ישראל, במסעם הארוך לעבר הארץ המובטחת, עוברים הרבה אתגרים ונפילות, הרבה רגעים של ייאוש בהם נראה שהמסע הזה לא ייגמר. ואכן הם מתלוננים שוב ושוב, על הנהגתו של משה ועל המחסור במים ועל המחסור באוכל, ועל כל מה שרק ניתן להתלונן. משה רבינו, מצד אחד מתמודד חזיתית עם התלונות, ואף מוכיח את העם ולא חוסך שבטו מהם כשיש בכך צורך. אולם מצד שני, מעניין לראות שב"יומן המסע" המופיע בפרשתנו, דווקא המקומות המורכבים במסע, אלו שבהם עם ישראל נכשלו והלינו לשווא על ה', מוזכרים ברמז קל בלבד.
ברפידים למשל, נאמרו מפי העם תלונות קשות (שמות יז, ג): "וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא", אולם בסיכום המסעות בפרשתינו משה רק מציין ברמז (לג, יד): "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת", בלי שום אזכור למילים הקשות שהם הטיחו בו. כך גם לגבי "קברות התאווה", שם העם מתאווה לבשר, ומעורר את כעסו של ה' (יא, י): "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף ה' מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע". אצלנו נאמר: "וַיַּחֲנוּ בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה", רק שֵׁם המקום נזכר, רמז קל לְמָה שהתרחש ותו לא.
משה רבינו לא מוחק מהיומן את הרגעים הקשים במסע, הוא לא מטייח, אך מצד שני הוא לא רוצה להאריך ולפורטם כדי לא להפוך אותם לחזות הכל. שילובם של הימים השחורים כחלק מיומן המסע השלם, נותנת לנו מבט אחר על הרגעים הללו. פתאום ניתן להבחין שאחרי הכישלון המשכנו לנסוע, זה לא היה סוף פסוק. אותם רגעים בהם עם ישראל קורא לשוב מצרימה, ונראה שהכל אבוד, כעת ממרחק הזמן הופכים רק לדף אחד ביומן המסע הארוך. הם נכתבים כי אנו מוכרחים לזכור גם אותם, לזכור שגם הם היו חלק מהמסע שלנו, אחרת כנראה לא היינו מגיע ליעד.
לעיתים אנו בוחרים להתמודד עם כישלון באחת משתי דרכים: או שאת כל החיים נצבע בצבע שחור, ואין מקום לאף הצלחה אחרת, כי נכשלנו וזהו; או שמחמת הפחד להתמודד, פשוט נדלג הלאה, כאילו הכישלון לא אירע מעולם. אולם משה ביומן המסע בוחר לרמוז, להיזכר, להפיק את הלקח ולעבור למסע הבא, כיוון שהוא מבין שהאתגרים בדרך "נפלו מן השמיים" וממילא הם בוודאי מוכרחים להיות נעימים במבט לאחור.
