מילים יוצרות מציאות?
משימת הריגול אליה נשלחו שנים עשר המרגלים, הייתה משימה מודיעינית. מטרתה הייתה איסוף מידע אסטרטגי אודות היושבים בארץ, אודות הערים בהן הם יושבים, ואודות טיבה של הארץ עצמה (במדבר יג, יח-כ):
וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים: וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.
במשך ארבעים יום תרים המרגלים את הארץ, ובשובם למדבר, הם מדווחים למשה רבנו על מה שראו עיניהם: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ: אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (שם, כז-כח). המילים בהן השתמשו המרגלים אינן רק מילים המתארות מציאות, אלא מילים המבקשות ליצור מציאות. מסתבר שהם לא רצו למסור דיווח אינפורמטיבי בלבד, אלא הם רצו לשלב בו את עמדתם האישית, אף שלא נתבקשו לעשות זאת. הם לא נשאלו האם נוכל להתמודד מול יושבי הארץ ולכבוש אותה, אלא לספק מידע באמצעותו ניתן יהיה לתכנן כיצד לעשות זאת. המסר המרכזי שביקשו המרגלים להדהד היה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת" (שם, לא) ויש בו חריגה מכתב המינוי שלהם. מה הוביל את המרגלים לאמירה הזאת? מה גרם להם להשרות רוח נכאים וקדרות על העם?
בפרשה שעברה, פרשת "בהעלותך" קראנו על חטא המתאוננים. הענן מתרומם מעל המשכן ובני ישראל יוצאים למסעם הראשון, מהר סיני למדבר פארן, ופתאום במהלך המסע: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (יא, א). על מה בעצם התלונן העם? נעיין בפירוש הרמב"ן (ד"ה "ויהי העם כמתאוננים"):
והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם, לאמר מה נעשה ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והענוי? ומתי נצא ממנו? מלשון "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו" (איכה ג, לט) שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן "בֶּן אוֹנִי" (בראשית לה, יח), בן צערי, "וְאָנוּ הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ" (ישעיהו יט, ח). וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא, ואמר "כמתאוננים" כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה' שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם…
בני ישראל עוברים מהר סיני למדבר פארן. הרמב"ן מסביר שמשמעות ההליכה אל עומק המדבר היא התרחקות ממקום מיושב וכניסה לתנאי חיים קשים יותר. זהו שינוי. אך גם במציאות של שינוי מהמוכר, עם ישראל יכול לבחור כיצד להתבונן על המציאות; ובני ישראל בוחרים ללכת בהתמרמרות פנימית ובתלונה, במקום לבטוח בקב"ה, לאמץ מבט אופטימי על המציאות, להאמין שהוא ידאג להם לכל מחסורם וללכת אחריו "בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם".
וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה – מִמִּדְבַּר פָּארָן
על רקע הדברים האלה, כשאנו מבינים מה מצב הרוח הכללי השורה על העם במדבר פארן, נחזור ונתבונן בפרשת המרגלים. בני ישראל נכנסים למדבר פארן כשהם נמצאים במצב נפשי של מרמור פנימי ובאווירה של תלונות. מהמקום הזה נשלחו המרגלים. "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". המרגלים יוצאים לשליחותם לא רק ממדבר פארן הגיאוגרפי, אלא גם ממדבר פארן הנפשי. מאותה אווירת התמרמרות הרואה רק את הרע יוצאים המרגלים לעבר הארץ. עם ישראל עומד לקראת שינוי נוסף, כפי שהיה עליו להתרגל לשינוי של ההליכה במדבר, גם בכניסה לארץ ישראל יש שינוי; שינוי בהנהגת ה' את העם, שינוי באופן שבו מנהיגי הציבור יובילו את העם ושינוי באופן שבו יתנהגו בני ישראל. בשל כל השינויים הללו, המרגלים מתקשים לראות את הטוב. דבריהם של המרגלים נובעים מהלך הרוח המקדמי שהיה נתון בו העם. בדומה לעם שנוקטים במבט שמעצים את הרע ואת הקשיים שבמציאות, גם המרגלים מבליטים את הרע שבארץ.
גם כשהם אומרים דברים חיוביים אודות הארץ, מסתתרת מאחור כוונה נסתרת: "וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ (פס' כז), ומפרש רש"י על פי המדרש: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו". דהיינו, באומרם את דברי השבח, הם מכינים את הקרקע לעיקר הדברים שהם יאמרו בהמשך. דברי השבח שלהם נועדו למשוך את הלב, ולגרום לדבריהם להישמע אמינים. הם מבינים שעליהם לפתוח במעט אמת, כדי שהציבור יאמין גם לשאר הדברים שברצונם למסור. את הדברים השליליים הם כבר יתארו בצורה חווייתית וציורית בהרבה עוצמה. שלוש פעמים הם ישתמשו בפועל 'ראינו' כדי לתאר את יושבי הארץ: "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם… וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק". מסקנתם מתכתבת עם מה שנאמר להם בכתב המינוי שלהם. משה אמר להם: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (פס' כ), והם בתגובה: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (פס' לא). במקום להתחזק בעצמם, הם מחלישים את העם על ידי הצגת השלילי, המאיים והמפחיד. הם מעצימים את סיפור הענקים כאילו הארץ כולה היתה מלאה ענקים, למרות שאנו יודעים מספר יהושע כי סך הכל היו שלושה ענקים שהוקדשו שני פסוקים בלבד להכרתתם.
רש"י מעצים את חומרת דבריהם, ובעקבות חז"ל מוסיף: "חזק הוא ממנו – כביכול כלפי מעלה אמרו". מעבר להחלשת העם, יש פה התרסה כלפי ריבונו של עולם.
כשהפה קודם לעין
חז"ל מתייחסים לחטא המרגלים במסכת סנהדרין (קד, ב) ואומרים: "'פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם' (איכה ב, טז) – אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן? בשביל מרגלים, שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם". פסוקי פרקים א-ד במגילת איכה מסודרים לפי סדר א"ב. בפרקים ב-ד יש שינוי בסדר הפסוקים, כשהפסוק המתחיל באות פ קודם לפסוק המתחיל באות ע. ואומרים חז"ל בדרשת הפסוק שבפרק ב, שזהו רמז לחטא המרגלים.
מה המשמעות של הקדמת הפה לעין? נראה לומר שהמרגלים לא היו זקוקים למסע בארץ, הם החליטו מראש מה הם הולכים לומר. המסקנות כבר נכתבו, וכעת צריך רק את חותמת הגומי שתאשרר אותן. בדרך כלל האדם בוחן את המציאות ומתוך כך מסיק ממנה מסקנות ויכול להתבטא לגביה. המרגלים נכנסו לתפקידם כשכבר יש להם דעה, והם לא ייתנו לעובדות לבלבל אותם. ומה ראו חז"ל לקשר בין מגילת איכה לחטא המרגלים? במסכת תענית (כט, א) דורשת הגמרא את הפסוק מתוך הפרשה שלנו:
"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (יד, א) – אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות.
השינוי שאמור להיות במעבר מהמדבר לארץ ישראל, הביא את המרגלים לומר בפיהם דברים שלא ראו בעיניהם. הם גרמו לכך שבני ישראל הגיבו באופן שהרחיק אותם מהארץ, תגובה המכונה בפי חז"ל "בכיה של חינם". השינוי שאמור היה להיות במעבר מהמדבר לארץ ישראל הוביל את חז"ל לשינוי סדר האותיות במגילת איכה. שורש הבכי של חינם, רמוז בהיפוך האותיות פ"א ועי"ן במגילת איכה, מגילה המתארת את חורבנה של ירושלים. הגמרא חושפת שיסודו של חורבן המקדש מתחיל כבר בחטא המרגלים; בכייה של חינם הופכת להיות בכייה לדורות.
הסיבוכים שתיארנו מקורם בשינויים. שינוי המרחב מהר סיני למדבר פארן הוביל לחטא המתאוננים, והשינוי העתידי במעבר מהמדבר לארץ ישראל הביא לחטא המרגלים. הקדמת הפה לעין מבחינה מהותית כפי שהסברנו אותה, מבטאת את הפחד משינויים. זהו פחד מובן, שכן האדם מטבעו מעדיף להישאר בעמדות המוכרות לו ולא ממהר לשנות את עמדתו ואת נקודת המבט שלו על המציאות. בדרך כלל תפיסת העולם של האדם אינה משתנה בעקבות המציאות. האירועים שמתרחשים במציאות – רק גורמים לכל אחד מהצדדים להתחזק בעמדה המקדמית שבה הוא אחז. הקדמת הפה לעין פירושה שהאדם מסרב להעמיק את תפיסתו האמונית בעקבות האירועים אותם הוא חווה, אלא הוא בוחר להתבצר בעמדתו.
בתקופה האחרונה אנו חווים אירועים מטלטלים רבים, פוליטיים וביטחוניים. שינויים ואירועים שמזיזים אותנו ממקום הנוחות המוכר לנו, ואולי הקב"ה שמנהל את העולם מבקש לומר לנו דבר מה מתוך המציאות המשתנה. כמו הטלטלות של בני ישראל במדבר, כך הוא מטלטל גם אותנו, במטרה שנכנס לבית המדרש, נעמיק ונתבונן בדברים, ונקדים עין לפה. עלינו לערוך בירורים פנימיים על הדרך בה אנחנו הולכים, וממנו לשוב אל המציאות שמחוץ לבית המדרש, ועם המבט האמוני החדש שבעיני הלב, הפה יכול לדבר דיבורים של אמונה על המציאות. בירור העולם האמוני בהתייחסות למאורעות הזמן, הוא חלק מתיקון חטא המרגלים.
הנהגת ארץ ישראל על ידי לבושים
מפני מה חששו המרגלים מהכניסה לארץ ישראל? בחיי מוהר"ן (קלה) מתוארת ההכנה למסעו של ר' נחמן לארץ ישראל:
אָמַר אָז לְרַבִּי יוּדְל שֶׁרוֹצֶה לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְרַבִּי יוּדְל, בֵּרַךְ אוֹתוֹ. וְאָמַר לוֹ רַבֵּנוּ בְּוַדַּאי אַתֶּם רוֹצִים לִפְעל שָׁם אֵיזֶה דָּבָר גָּדוֹל, יְהִי רָצוֹן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעְזר אֶתְכֶם שֶׁתִּזְכּוּ לִפְעל שָׁם מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים. וְנִעְנַע לוֹ ראשׁוֹ עַל בִּרְכָתוֹ אַחַר כָּךְ אָמַר הָיִיתִי יָכוֹל לִפְעל מְבֻקָּשִׁי וְחֶפְצִי וְעִנְיָנִי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִפְעל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי יָכוֹל לִפְעל גַּם פּה עַל יְדֵי תְּפִילּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְתַחֲנוּנִים לְבַד וְלא הָיִיתִי צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַק הַחִלּוּק שֶׁכְּשֶׁאֶזְכֶּה לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶזְכֶּה לְקַבֵּל הַשָּׂגָתִי עַל יְדֵי לְבוּשִׁים אֲבָל כָּאן בְּחוּץ לָאָרֶץ לא אוּכַל לְקַבֵּל הַשָּׂגָתִי עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַק בְּלא לְבוּשִׁים…
מתוך דברי ר' נחמן, אנו לומדים מהו ההבדל בין הנהגת ארץ ישראל להנהגת חוץ לארץ. בחוץ לארץ ההשגה היא בלא לבושים, ואילו בארץ ישראל ההשגה בתוך לבושים. מה פירוש הדברים? בפרשה הקודמת קראנו כי בני ישראל נשענים לחלוטין על הקב"ה. כשעמוד הענן יורד על המשכן, נעצרת ההליכה, וכשהוא מתרומם מעליו, נוסעים: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (ט, יח). החוויה המתוארת בפסוק היא ממש חוויה קיומית של דיבור ישיר מאת הקב"ה אל העם. הבגדים לא מתבלים, והמזון מגיע באופן נסי. זוהי הנהגה בלי לבושים. הנוכחות הא-להית עוטפת, מנהיגה ומובילה את האדם. ממילא אין התלבטויות ואין מורכבויות. זו המציאות שמתוכה נשלחים המרגלים לארץ ישראל, והם מבינים שלא זו המציאות שתהיה בארץ ישראל. כבר מהדברים שמבקש מהם משה רבינו לבחון, ניתן להבין שהמציאות הולכת להשתנות. פתאום יש אויבים שצריך לבדוק כיצד להתמודד מולם, יש קרקע שצריך לבדוק מה היא מסוגלת להניב, יש התמודדויות. עוד לפני היציאה למסע הריגול, יודעים המרגלים שהם לא מעוניינים במציאות החדשה, ואכן במשך ארבעים יום של מסע בארץ הם רואים את החיים בלא עמוד הענן, בלא להיות מוקפים בניסים גלויים.
אומר ה"שפת אמת" (שלח, תרל"ט):
"ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה, כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ובעל כרחו אדם נברא. אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא ית'".
המדבר מאופיין בהנהגה גלויה של הקב"ה, השגה ללא לבושים, נוכחות א-להית נוכחת. הנהגת ארץ ישראל לעומת זאת, היא השגה בתוך לבושים. זאת אומרת שהקשר שבין הקב"ה ועם ישראל מתבטא בקיום המצוות, וניהול החיים הארציים הוא בידי אדם. יש צורך בצבא ובממשלה ובמערכת משפט, וכל זה כבר לא נראה כל כך רוחני. הכניסה לארץ פירושה כניסה אל עולם הארציות ולמתחים הנלווים לו: בין קודש לחול ובין חומר לרוח, אז אולי כדאי לוותר על כך. האדמו"ר הזקן בליקוטי תורה (שלח, א) אומר גם הוא שהם רצו להישאר בעולם של רוח מבלי לחבר אותו לעולם המעשה, שבא לידי ביטוי בעיקר בקיום המצוות בארץ:
המרגלים היו במדרגה גבוה מאוד ולא רצו להשפיל את עצמם למצוות מעשיות שהוא בבחינת המשכת אור אין סוף ב"ה למטה… ורצו להיות במדבר דווקא. אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאוד מאוד שעל ידי ארץ ישראל שלמטה דווקא, בחינת מצוות מעשיות דווקא יומשך אור אין סוף… כי באמת עיקר כוונתו יתברך שיהיה דירה בתחתונים.
לאדם יש תפיסה ביחס למציאות, מה נכון ומה ראוי, וחטאם של המרגלים היה בכך שהם לא ביטלו את עצמם ואת תפיסותיהם כלפי רצון ה'. זו דרישה גבוהה, אבל כך היה מצופה מהם לנהוג; ובלשונו של ה"שפת אמת": "אך היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא".
כתגובת נגד וכניסיון תיקון להתרחקות מארץ ישראל, אנו נראה בהמשך את חטא המעפילים. המעפילים מאוד רצו את הארץ, אבל עשו זאת תוך עזיבת הקב"ה שלא רצה בזה כעת, וכפי שאומר להם משה: "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם" (יד, מב). תגובת הנגד כתיקון איננה רצויה, את המילה "וַיַּעְפִּלוּ" (יד, מב), מתרגם אונקלוס "וירשיעו". נגזרה גזירה וההעפלה החפוזה הזו לא רצויה, היא נחשבת כהרשעה, ורש"י מוסיף "ויעפילו – לשון חוזק… לשון עזות".
המעפילים והמרגלים מייצגים שתי תנועות הפוכות, אבל חטאם זהה! המרגלים רצו להישאר עם הקב"ה ולוותר על ארץ ישראל, ואילו המעפילים רצו את ארץ ישראל ללא הקב"ה. אבל שניהם חטאו באותו החטא, "לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה'?" (יד, מא). כשהקב"ה מצווה לעלות לארץ – זו מצווה. אולם כשהקב"ה אוסר זאת – הרי זהו חטא. השאלה היא האם מעשינו מכוונים לרצון ה', או חלילה לא.
ברצף הפרשיות שמגיע לאחר חטא המרגלים ישנם הדהודי תגובה לחטא. בסמוך נאמר: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם" (טו, ב) ומעיר רש"י – "בִּשר להם שיכנסו לארץ". אלה דברי נחמה. ומיד לאחר מכן מצווים ישראל להביא לצד הקרבנות מנחות ונסכים מתוך הצומח על אדמת הארץ. וכשיאפו חלה, יפרישו ממנה לכהן וגם בזה יש אזכור של ממד הקדושה המחובר לארציות.
וּרְאִיתֶם אֹתוֹ – וּזְכַרְתֶּם
הפרשייה שמסיימת את פרשת השבוע שלנו היא פרשת ציצית, ואנו מוצאים הקבלות ברורות בינה ובין חטא המרגלים. המרגלים הכריזו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (יג, לב) ולעומת זאת נאמר על ייעוד הציצית: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (טו, לט); המרגלים נצטוו: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ" (יג, יח), ובשובם הם מספרים: "וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם" (יג, כח), ומנגד ניצב הציווי בפרשת ציצית: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (טו, לט). הציצית אפוא היא התיקון לחטא המרגלים, אם חטא המרגלים היה שכחת ה' וחוסר התבטלות לרצונו, הרי שעניינה של הציצית להביא את האדם לעמידה מתמדת נוכח ה' וזכירת מצוותיו. תפקידה של הציצית להזכיר לנו בחיי היום יום את האמונה בריבונו של עולם. היא מחברת אותנו אל המצוות, "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ומחברת את המתעטפים בה לעשייה קדושה המחוברת אל הארציות.
הציצית מתריסה כנגד ראיית העין והתרגשות הלב הממהרים לבוא, ואומרת לנו: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". העיניים יכולות להטעות, וכך גם הלב. הלבוש מזכיר לנו מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים. הלבוש של האדם הוא חלק מהאופן שבו הוא מתבטא בעולם, הבגדים שאדם לובש מעידים על פנימיותו, כך הוא בוחר להציג כלפי חוץ את מה שבתוכו. הציצית הינה הבגד הלאומי שלנו, ותפקידה הוא להזכיר לנו את מצוות ה', את החיבור אל צו ה' ומימושו בארץ. הציצית מבטאת את עניינה של ארץ ישראל, כמו שאמר ר' נחמן: "שֶׁכְּשֶׁאֶזְכֶּה לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל אֶזְכֶּה לְקַבֵּל הַשָּגָתִי עַל יְדֵי לְבוּשִׁים".
