מה מבקשת התורה ללמד אותנו במצוות השמיטה?
פרשת השבוע שנקראת השנה בעיצומה של שנת השמיטה מעלה שאלה מאוד קשה, שנכונה לכל המצוות התלויות בארץ: מה זה נוגע אלינו היום?
יש שתי סוגיות בשמיטה – סוגיית הפירות והגידולים, וסוגיית העבודה בקרקע. לכאורה, היום הסוגיה השנייה הזאת לא רלוונטית בכלל. היא היתה משמעותית יותר כשהחברה היתה חקלאית, ואז היה מורגש שכולם מפסיקים למשך שנה את העבודה. אבל כשהציבור לא חקלאי – מה המשמעות של השמיטה בימינו?
שמעתי על זה פעם תירוץ מאחי שליט"א, עו"ד שאול בר אילן. הוא אמר שחקלאי באופן טבעי, מאד קשור לקרקע שלו ולרכוש שלו. ודוקא בגלל שעלול להווצר קשר כל כך חזק בין האדם ובין הקרקע, בין האדם ובין הרכוש, התורה רוצה לחנך את החקלאי לוותר, להקטין את הקשר עם הקרקע שעלול להיות מופרז מדי. במילים אחרות, ציווי התורה מופנה דווקא לחקלאים ולעובדי האדמה, מכיוון שהקשר שלהם אל הקרקע הוא יותר עמוק מקשר רגיל של אדם לעבודתו ולרכושו. כדי להבין את התירוץ הזה קצת יותר טוב, צריך להרחיב את נקודת המבט.
נייחים וניידים
ד"ר גדי טאוב כתב בספרו 'ניידים ונייחים' תיאוריה שלמה שבה הוא מתאר מאבק בין 'נייחים ובין ניידים':
קו השבר ברור: מצד אחד ניצבת אליטה בעלת כושר ניידות ואוריינטציה בינלאומית, שחבריה יכולים להרגיש בבית כמעט בכל פינה ברחבי העולם; מצד שני ניצבים המוני האזרחים הנייחים האחוזים בשורשיהם: קשורים בכבלי רגש לנוף מולדתם ולמסורת עמם, תלויים לפרנסתם בשוק מקומי, ומנהלים את חייהם בשפה מקומית. מעל הכול, כוחם הפוליטי תלוי במנגנון הדמוקרטי של מדינת הלאום.
הפער הגדל בין שתי הקבוצות עומד בתשתית המחלוקות המפלגות את החברה בישראל. זהותה היהודית של המדינה; הפולמוס על מעמד מערכות האכיפה והמשפט; השפעתה הגוברת של הפוליטיקה-של-הזהות בערעור האידאל הלאומי; השליטה בגבולות השיח באמצעות כללי התקינות הפוליטית – כל אלה, מראה הספר ניידים ונייחים, קשורים במאבקה של אליטה בעלת אוריינטציה פוסט-לאומית נגד הדמוקרטיה ונגד עיקרהּ: ריבונות האזרחים על גורלם.[1]
ד"ר טאוב מתאר היטב את המצב היום, מצב בו האליטה החברתית והכלכלית אינה קשורה למקום כלל והיא ״ניידת״ כהגדרתו. אולם יש לומר שבזמן התורה המצב היה הפוך. גם האליטות היו 'נייחות', ואדרבה, ככל שאדם היה בעל קרקעות גדול יותר, כך גם מעמדו הכלכלי והחברתי היה חזק יותר. ונראה שבעבר דווקא האליטה היתה נייחת יותר בעוד הפועלים הפשוטים היו ניידים יותר ונדדו אל מקום בו יכלו למצוא פרנסה.
כעת הדברים מבוארים. ודאי שהתורה בכללה היא נצחית, אולם אין ספק שהתורה שמה דגש על מצוות רבות התואמות דווקא לדור מקבלי התורה והדורות שלאחריו, כמו המצוות הרבות ביחס למלחמה בעבודה זרה ועוד. לפי דרכו של ד"ר טאוב, אפשר לומר שבזמן התורה האנשים היו נייחים מדי. היתה להם תחושה חזקה של בעלות ושל אדנות על הארץ. לכן, מצוות התורה מופנות דווקא לחקלאים כדי לרופף מעט את האחיזה ולהזכיר לאדם שהארץ אינה שלו אלא של הקדוש ברוך הוא. באותה מידה, בעיניים הלאומיות, הגירה של גויים לארץ נחשבת כדבר שלילי, ואילו התורה מצווה אותנו לכבד גר תושב ולקבל אותו, דווקא בעקבות החשש שהאדם יהיה כל כך קשור לארצו עד כדי כך שהוא לא יהיה מוכן לארח בה זרים.
באופן דומה ניתן להסתכל על מצוות היובל. מחד, התורה מצווה את האדם להיות 'נייח' – בשנת היובל האדם שב אל אחוזתו. יתירה מכך, מצוות השמיטה והיובל תלויות בכך "שכל יושביה עליה: והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן".[2] מאידך, התורה לא אוסרת על מכירת קרקעות, וישנם אף מצבים בהם הקרקע לא חוזרת ביובל, כמו למשל בדין 'בתי ערי חומה' ועוד. כך שלמעשה, התורה מחנכת אותנו להיות מחוברים לאדץ, אולם להיות מחוברים בצורה מאוזנת, ולא באופן שמשכיח מהאדם ערכים חברתיים אחרים.
כך ניתן לדרוש את סיום הפרשה "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" – השבת מסמלת את הצד האוניברסלי, הנייד – השייך לאדם בכל מקום שהוא,[3] ואילו המקדש מסמל את הניידות – את הקדושה הקבועה וקיימת "ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד, ובהר המוריה שבה"[4] שנאמר "ויאמר דויד זה הוא, בית ה' האלוקים; וזה מזבח לעולה, לישראל" (דברי הימים א כב, א), ואומר "זאת מנוחתי, עדי עד" (תהילים קלב, יד).
מכל הדברים האלו מובן, שהיום עלינו לחנך הרבה יותר לכיוון ה'נייח'. אחרי אלפיים שנות גלות אנחנו ניידים מדי. יש אנשים שהתאהבו בחוויית הגלות ורואים אידאל ב'יהודי הנודד' שיכול להסתדר בכל מקום. עלינו לחזק את הקשר ואת החיבור לארץ בכלל ובפרט חשוב מאד לעודד את החקלאות העברית בארץ. אנחנו רואים בעיניים כיצד החקלאות ועיבוד האדמה מהוה נקודה יסודית במאבק שלנו על הארץ. כמובן, אין צורך וגם אי אפשר שרוב הציבור יהיה חקלאי, אבל ראוי לחזק את המתאימים לכך בעבודתם הקדושה.
נקודה זו מתבטאת בהפטרה. לקראת היציאה לגלות, ירמיהו מצווה לקנות את השדה ומנבא לעם: שָׂד֞וֹת בַּכֶּ֣סֶף יִקְנ֗וּ וְכָת֨וֹב בַּסֵּ֥פֶר׀ וְחָתוֹם֘ וְהָעֵ֣ד עֵדִים֒ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן וּבִסְבִיבֵ֣י יְרוּשָׁלִַ֗ם וּבְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ וּבְעָרֵ֣י הָהָ֔ר וּבְעָרֵ֥י הַשְּׁפֵלָ֖ה וּבְעָרֵ֣י הַנֶּ֑גֶב כִּֽי־ אָשִׁ֥יב אֶת־שְׁבוּתָ֖ם נְאֻם־ה'.[5] אשרינו שזכינו להתגשמות הנבואה בעינינו.
שלוש קומות בקשר לארץ ישראל
אחרי שראינו את כל זה, אני רוצה שנסתכל על ארץ ישראל בשלוש קומות. הקומה הראשונה היא החיבור הפשוט לארץ ישראל והתחושה שארץ ישראל היא המקום שלי. אני מחובר למקום, לא נודד ולא תלוש. יש מסורת בידי הגאונים שלכל יהודי יש ארבע אמות בארץ ישראל, והתחושה הטבעית הזו ש'כאן נולדתי, כאן נולדי לי ילדי', היא הרמה הבסיסית בקשר שלנו לארץ.
אמנם, ארץ ישראל אינה רק קניין אישי של "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידי". עם ישראל מחובר לארץ ישראל כעם. גם כאשר גלינו המשיך עם ישראל לדורותיו להתגעגע לארץ ישראל. פסוקים רבים בנביא מבטאים זאת בצורה נפלאה: "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך משוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך". יש פה חיבור לאומי שבו עם ישראל חוזר לארץ ישראל, ולא רק חשבון פרטי של כל אדם ואדם. יתכן שיהודי נולד באירופה וגדל בארצות הברית, ובכל זאת, המקום שלו הוא – ארץ ישראל.
ידועים על כך דברי מרן הרב זצ"ל בתחילת ספר אורות:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה.
בהמשך לתפיסה זו, מסביר מרן הרב את מצות השמיטה:
שְׁנַת שַׁבָּתוֹן מֻכְרַחַת הִיא לָאֻמָּה וְלָאָרֶץ. שְׁנַת שֶׁקֶט וְשָׁלְוָה, בְּאֵין נוֹגֵשׂ וְרוֹדֶה, "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַד'," שְׁנַת שִׁוְיוֹן וּמַרְגעַֹ, הִתְפַּשְּטוּת הַנְּשָׁמָה בְּהַרְחָבָתָהּ אֶל הַישֶֹּׁר הָאֱלהִֹי הַמְּכַלְכֵּל חַיִיּם בְּחֶסֶד, אֵין רְכוּשׁ פְּרָטִי מְסֻיָּם וְלֹא זְכוּת קַפְּדָנִית, וְשָׁלוֹם אֱלֹהִי שׂוֹרֵר עַל כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ. "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל".[6]
במילים אחרות, אין כאן רק חינוך אישי של האדם באופן פרטי, אלא יש כאן 'שנת שבתון מכרחת היא לאומה ולארץ'.
בהמשך לכך, מסביר הרב אליעזר מלמד שליט"א את משמעות מצות שמיטה בימינו, גם לאנשים אשר אינם חקלאים כך ששנת השמיטה תוכל גם בימינו להיות 'שנת שבתון' לאומה כולה.
נראה שמן הראוי שרעיון השביתה בשביעית יבוא לידי ביטוי בכל המקצועות. שכשם שהשביתה נועדה להזכיר לחקלאים שהארץ של ה’ היא, כדי שיתחזקו באמונה ובתורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה, כן ראוי שגם העובדים בשאר המקצועות ישבתו בשנה השביעית ויזכרו וידעו שהארץ וכל אשר עליה של ה’ היא, ויתחזקו באמונה ותורה, ומתוך כך יתברכו בשש שנות העבודה. יתר על כן, השבת והשביעית הם מעין עולם הבא, ונועדו להזכיר לאדם את נשמתו, ושמתחילה הוא נועד להיות בן חורין בלא שיהיה משועבד לעבודה, ומתוך כך לימוד התורה שבשביעית מעמיק את ערך החירות של הנשמה, ומשחרר את האדם מהשעבוד ליצר התאווה ורדיפת הממון. לפיכך נראה לעניות דעתי, שהסנהדרין שתקום במהרה בימינו, תתקין שביתה בכל המקצועות על פי היסוד העקרוני שמבואר בתורה.[7]
ארץ הקודש – המקום לחיבור עם הקב"ה
הקומה השלישית של הקשר לארץ ישראל היא קומת הקודש.[8] ארץ ישראל היא לא סתם מקום לאומי שלנו, כמו אוקראינה לאוקראינים וצרפת לצרפתים, אלא זה המקום שבו אנחנו יכולים להתחבר לקדוש ברוך הוא. עם ישראל הוא עם השם, וארץ ישראל היא ארץ הקודש. בהמשך לכך ארץ ישראל היא ארץ הנבואה – ורק בה ועל ידה האדם יכול להגיע לרמות הגבוהות של דבקות בה'.
כה למדנו בפרשתנו: אֲנִ֗י ה' אֱלֹ֣קיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֤ת לָכֶם֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לִהְי֥וֹת לָכֶ֖ם לֵאלֹקים".[9] ומבאר רש"י: להיות לכם לאלהים – שכל הדר בארץ ישראל אני לו לאלהים, וכל היוצא ממנה כעובד עבודה זרה.
וכך פוסק הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ה'):
"אמרו חכמים, כל השוכן בארץ ישראל, עוונותיו מחולים. שנאמר, ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשא עוון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכל הקבור בה נתכפר לו, ובכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה, שנאמר וכיפר אדמתו עמו. ובפורענות הוא אומר, על אדמה טמאה תמות, ואינו דומה קולטתו מחיים למי שקולטתו לאחר מיתה. ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכין את מתיהן לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק".
הרמב"ם מדבר פה על הדרגה השלישית של הקשר לארץ ישראל. הרמב"ם לא מזכיר את ההופעה הלאומית שלנו בארץ ישראל, אלא את החיבור לקודש. חיבור רוחני שמתממש אפילו בעצם הקבורה בארץ ישראל ובודאי ובודאי בעצם החיים על אדמת הקודש
אף קשר זה בא לידי ביטוי במצוות השמיטה. לעומת שאר השנים, שבה רק חלק מהפירות קדושים, ואף הם ניתנים לאכילה לרוב רק באופנים מסוימים ולאנשים מסוימים, הרי שבשמיטה כל הפירות קדושים – "קדש תהיה לכם – תופסת דמיה כהקדש".[10] בדיוק כפי שבשבת איסור המלאכה מבטא את קדושת השבת, כך גם בשמיטה איסור העבודה בקרקע מבטא את קדושת הארץ. בהקשר הזה, גם אנשים שאינם חקלאים, אך יש להם גינה פרטית וכדו' – יכולים להיות מחוברים לקדושת השמיטה.[11]
יציאה מהארץ
אני מעונין לבחון שתי סוגיות ביחס לארץ ישראל, סוגיית יציאה מהארץ, וסוגיית פינוי ישובים לאור שלש הקומות שתארנו ביחס לארץ ישראל. כמובן שאינני נכנס כאן להכרעה ההלכתית, אלא לנקודת המבט המחשבתית.
ברמה הראשונה, יש מי שיוצא מהארץ וברור לו שארץ ישראל זה המקום שלו. אבל יש גם מי שיוצא מהארץ וזה מערער לו את תחושת השייכות שלו אל מקומו. לפעמים זה מרופף את הקשר של האדם לארץ, לפעמים זה מרופף את הקשר של ילדיו אל הארץ. הילדים עלולים להתרגל לכך שחווית ההנאה והמשפחתיות היא דוקא בחוץ לארץ.[12] איסור היציאה מהארץ בא לבסס באדם עצמו את ההבנה שיש לו מקום שאליו הוא שייך. שעליו להיות נייח ומחובר למקום ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר.
ברמה השניה, יציאה מהארץ עלולה לפגוע בעם כולו. כמובן שאין מדובר ביציאה 'רגילה', שהיא כדרך העולם אולם ישנם זמנים בהם היציאה מהארץ מחלישה את העמידה אל מול האויב.[13] מספרים שבזמן מלחמת המפרץ היתה ירידה גדולה מהארץ, וישנה טענה שהחולשה הזו, השפיעה על מנהיגי המדינה לוותר על שטחים במסגרת 'הסכם אוסלו'. בתור פרט יכולים להיות אילוצים שיכולים להצדיק יציאה מן הארץ. אבל לפעמים יש אתגרים לאומיים ומשימות לאומיות ואז האדם צריך להיות נכון להישארות בארץ כי כל עזיבה מחלישה את הציבור.
ברמה השלישית – יציאה מהארץ מחלישה את החיבור של האדם לקודש. כך למדונו חז"ל:
וכן הוא אומר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. וכי תעלה על דעתך שדוד עובד עבודה זרה היה אלא דרש דוד ואמר: כל המניח את הארץ בשעת שלום ויוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה[14].
לעומת הרמות הראשונות, שלא קיימות בהכרח בכל יציאה מהארץ, הרי הרמה השלישית ודאי קיימת, ועל כן, יש מעלה גדולה להדבק בקדושת ארץ ישראל ולא לעוזבה.
"לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה"
לאחר שבחנו את הסוגיה הפרטית של יציאה לחו"ל לאור שלשת הרמות, נבחן עתה את הסוגיה של פינוי ישובים.
לפני פחות מעשרים שנה, בעת פינוי גוש קטיף, היו לא מעט אנשים, בהם אנשים יראי שמים ויודעי תורה, שטענו שאין הדבר נורא כל כך אלא זה 'כמו מעבר דירה'. לעניות דעתי זו תפיסה מעוותת של אנשים 'ניידים', שלפיה זה לא משנה איפה אתה גר ושעליך להסתדר בכל מקום. זה נכון שבעידן המודרני יש יותר אפשרויות והאדם יכול להיות קצת יותר נייד, וזה נכון שבאופן טכני המדינה דאגה לפתרון אישי כזה או אחר למתיישבים, אולם ניתוק האדם ממקומו הוא הרבה מעבר לעניין הטכני של 'מעבר דירה'.
יש להתנגד לפינוי ישובים באופן הפשוט ביותר, משום שהקשר של האדם לאדמתו הוא קשר חי ועמוק וניתוק הקשר במובן הזה צריך להיעשות רק במקרים קיצוניים ביותר, וכפי שהציבור מתנגד לעקירת יושבי הארץ ישמעאלים ממקומם, כך והרבה יותר מכך יש להתנגד לעקירת אחינו מיישובם.[15]
בקומה השנייה, פינוי ישובים הוא פגיעה באומה. בדורות האחרונים זכינו ועם ישראל קם לתחייה בארץ ישראל. כל אדמה שנגאלת, כל ישוב שקם בארץ ישראל מחזק ומעצים את התחיה הלאומית. ולעומת זאת, כל פינוי וכל הרס, הרי הוא פוגע בעם ישראל.
כך כתב רבינו הרצי"ה קוק זצ"ל בכרוזו המפורסם 'לא תגורו':
חטא ופשע מסירת קרקעותינו לידי גויים אינו אלא חולשה של חסרון דעת אמונה ולא יותר – וזה לא לטובתם של ישראל אלא לרעתם ולכישלונם חלילה… ולפיכך כל מה שייעשה בזה, בנגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ולתוקף בטחון ישראל… הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם בכוחם של כל ישראל מעתה ועד עולם.
ובקומה השלישית – פינוי ישובים הוא פגיעה בקודש. כה אמר ר' מנחם זמבה הי"ד, מגדולי רבני פולין ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה שם הוא גם נרצח, ביחס לשאלה על תוכנית החלוקה:[16]
"יש לנו ספר תורה קדוש, שנאמר עליו תורת ה' תמימה, ואם חסרה אות אחת, הרי זה פסול מקדושתו. יש לנו גם ארץ אשר גם עליה נאמר כי קדושתה היא כשכל ישראל עליה. רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה, הם הם אשר ירהיבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו, המוסרים נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל, לא נוכל בשום אופן להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה".
כאשר מפנים יהודים מחומש ומגרשים אותם זה לא רק עניין של פגיעה אישית בהם, שהרי הם מחוברים לאדמה הזו בעבותות אהבה. אין כאן רק פגיעה בחיבור של עם ישראל לארץ ישראל, יש כאן פגיעה בקודש. קריעת ארץ ישראל לגזרים היא כקריעת ספר תורה חלילה.
לצערנו הרב יש יהודים דתיים, יראי שמיים, מדקדקים קלה כבחמורה שלא מכירים ולא מודעים לדברים האלו של ר' מנחם זמבה הי"ד. אכן יש בסוגיה הזו צדדים שונים, של פיקוח נפש וכדומה, אולם רבותינו הנחו אותנו בדרכו של ר' מנחם זמבה – החיבור שלנו לארץ ישראל זה לא רק חיבור אישי, זה לא רק חיבור לאומי, אלא חיבור של קודש, ושגירוש יהודים מכל מקום בארץ ישראל זו פגיעה בקודש.
ניצוץ הסלידה מהיציאה לחו"ל פתח דלתי תשובה
אני אסיים בסיפור מאד מעניין, מתוך חוברת בשם 'ובחרת בחיים'[17] מאת הרב אורי זוהר שליט"א המתאר את מסע חזרתו בתשובה:
"בתקופה המדוברת רעייתי ואני תכננו ליסוע לסקנדינביות, ולהגיע צפונה עד כמה שאפשר. שמחנו מאד על הנסיעה הזאת. אצל רעייתי זו היתה הגשמת חלום ישן. השקט, השלוה, קור הרוח, האיפוק והסגירות המיוחסים לאנשי הצפון כתכונות אופייניות, הלכו עליה קסם רב…
אלא שקרה דבר מוזר, בדרך אל המטוס עוד התרוננתי משמחה על הטיול הצפוי. במטוס עצמו לא נתתי דעתי על מצב רוחי, חלק מהזמן ישנתי, חלק מהזמן קראתי, אבל כשיצאתי משדה התעופה של אמסטרדם אל רחובותיה, נתקפתי בהרגשת ניכור ואי שייכות עזים ביותר, שמעולם לא הופיעו לפני כן בנסיעות קודמת לחו"ל…
בקיצור, כאמור, הכמיהה לחזור הביתה הפכה לעינוי. הצלחתי להפוך את הטיול לגיהנם גם לגבי רעייתי עד שהיא הסכימה בשמחה לקטוע אותו ולחזור. כשחזרנו לאובך הרדוד של לוד ביום חצי חמסיני לח ודביק, כמעט והתנפלתי על האספלט המזיע של המסלול…
לגבי הרגשתי שלי תחילת חזרתי בתשובה נעוצה במסע האמור לחו"ל אף על פי שאז אפילו לא חלמתי על זה".
שנזכה להיות מחוברים בקדושת הארץ בכל העניינים ובכל הרבדים, ועל ידי כך בעזרת השם, גם יבוא משיח צדקנו, ויהיו כל השלמויות האלה יחד, שלמות אנושית, שלמות לאומית, וכמובן שלמות הקודש – השראת נבואה בתוכנו.
[1] תקציר הספר 'ניידים ונייחים', מתוך האתר עברית: https://www.e-vrit.co.il/Product/19894/%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%93%D7%99%D7%9D_%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%97%D7%99%D7%9D
[2] רמב"ם שמיטה ויובל י, ח.
[3] אפילו במדבר, כאשר האדם אינו יודע מתי שבת, עליו לשמור שבת – שולחן ערוך אורח חיים סימן שדמ.
[4] רמב"ם בית הבחירה א, ג.
[5] ירמיה לב, מד.
[6] הקדמה לשבת הארץ.
[7] פניני הלכה שמיטה ויובל יא, ו.
[8] שלוש הקומות מקבילות לשלושת הזרמים שהרב מדבר עליהם ב'אורות התחיה' יח. הבחור משה יעקובוביץ נ"י העיר שניתן גם לומר שהקומה הראשונה היא ברמה האישית, הקומה השנייה היא ברמה הלאומית ואילו הקומה השלישית היא ברמה האוניברסלית, שכן חיבור הארץ לקודש היא היסוד לחיבור העולם כולו לריבונו של עולם – 'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים'
[9] ויקרא כה, לח.
[10] רש"י בפרשתנו כה, יב.
[11] ראה בהרחבה בשיעורו של הרב יהושע שפירא שליט"א בישיבת הגולן בשמיטה הקודמת: https://ygolan.org/%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%98%d7%94-%d7%91%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%99%d7%98%d7%a7/
[12] לפני כמה שנים התאונן עיתונאי דתי שילדיו אינם מכירים את הארץ ואת מורשתה, משום שאת החופשות המשפחתיות הם עורכים בחו"ל.
[13] ראה על כך במאמרו של הרב יעקב אריאל, תחומין יב, "עזיבת הארץ ונטישת העיר מחשש סכנה"
[14] תוספתא עבודה זרה ד, ה.
[15] השלמה לדברים – מתוך חוברת בשם 'כיצד בונים בית' מאת הרב ישראל אריאל (ליבוביץ) שליט"א:
"לא אוכל להבין מדוע על ההתיישבות להתאפק מלעמוד על נפשה? הלוא כאשר איננו נוהגים כחזקתו של בעל-הבית המסתכן ועומד להציל ממונו, בזה אנו מעידים כאלף עדים שלא על חיוניות אנו באים להגן, ושכל מסירות הנפש שהיתה עד כה נבעה רק מאידאליסטיות, מיכולת הקרבה מופלאה, מהשתעבדות לרעיון או לציווי, אבל לא מהמקום בו אדם מגן ונלחם על חייו".
[16] חידושי הגרמ"ז סימן נד.
[17] עמוד 15.
