ממקורות במגילת אסתר, וכן מדברי חז"ל עולה תמונה ברורה שימי הפורים הינם ימי שמחה אשר יש לציינם בסעודה ומשתה. כפי שכתוב במפורש במגילה: "בְּיוֹם־שְׁלֹשָׁ֥ה עָשָׂ֖ר לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וְנ֗וֹחַ בְּאַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ בּ֔וֹ וְעָשֹׂ֣ה אֹת֔וֹ י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה" (אסתר, ט, יז). וכן נאמר: "וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב (אסתר א, כב). אף חז"ל מדגישים את עניין השמחה בכל חודש אדר, וכפי שנאמר : "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א) אמנם, אם מתבוננים לעומק דרך דברי חז"ל יש מקום לראות בסיפור המגילה גם סיפור עם לא מעט עצב ויגון. במאמר זה, נרצה להראות מחד, את ה'פנים העצובות' של סיפור המגילה, אך לבסוף להראות כיצד גם צד זה בסיפור יכול להתחבר לשמחת הפורים.
מגילת אסתר – שמחה מהולה בעצב
ראשית, נציג את פניה העצובות של מגילת אסתר:
הגמרא במסכת מגילה מביאה דיון: מנין לנו שיש לקרוא את המגילה גם ביום וגם בלילה?
הגמרא מביאה תשובות של 2 אמוראים, תשובות אלו מראות לכאורה 2 כיוונים ביחס לסיפור המגילה:
אמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה ולשנותה ביום, נאמר: "אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" (תהילים כב) … איתמר נמי, אמר רבי חלבו… חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום שנאמר: (תהילים ל') "למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך". (מגילה ד, א)
ר' יהושע בן לוי לומד את כפילות קריאת המגילה מפסוק העוסק באדם הזועק לד' בעת צרה, בעוד ר' חלבו לומד את כפילות קריאת המגילה מפסוק העוסק באדם המודה לד' על הטובות שד' גמל עליו.
הגרי"ד סולובייציק עמד על עניין זה וכתב כך:
שני האמוראים מטים אוזן לצלילי המגילה:
רבי יהושע בן לוי שומע ממנה זעקה מעמק הבכא, ואילו רבי חלבו שומע ממנה צלילי גאולה.
ואכן, שני היסודות הללו מיוצגים במגילה: זעקה של אומה מתוך חשכת יסורים, והלל לה' על פורקן עמו. (דברים אלו של הרב סולובייציק הם מפי השמועה, אך ניתן לראות דברים אלו בהרחבה בספר "על התשועות" לרב סולובייציק).
הרב סולובייציק לומד מדברי ר' יהושע בן לוי שיש להסתכל על סיפור המגילה אחרת מהסתכלות הרגילה שלנו ? לפי דבריו, נראה לכאורה שלא מדובר בסיפור עם סוף שמח, אלא דווקא בסיפור שמסתיים עם סוף טרגי וזעקה.
על פניו, נראה שהתבוננות כזו, מנותקת לחלוטין מסיפור המגילה כפי שאנו מכירים אותו, שהרי סיפור המגילה עוסק בהצלה גדולה, ובימים אשר נהפכו מיגון לשמחה.
נראה כי במבט חודר לתוך סיפור המגילה, וכן דרך התבוננות בדברי חז"ל נוכל להבין למה מתכוון הרב סולובייציק באמירתו כי ריב"ל רואה את סיפור המגילה כסיפור של 'זעקה מעמק הבכא'.
הרקע למגילה – ייאוש מן הגאולה
לשם הבנת סיפור המגילה לעומק, נדרש רקע מקדים.
הסיפור מתחיל בחורבן בית ראשון – עם ישראל יוצא לגלות. אך נושא הבטחה בידו, הבטחה שנאמרה על ידי אחד מאחרוני הנביאים – ירמיהו (כט, י):
כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר יְקֹוָ֔ק כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה:
ירמיהו מבטיח לעם ישראל שיש סוף לגלות – לאחר שבעים שנה תבוא הגאולה.
נראה שנבואה זו אכן מתממשת בתקופתו של המלך כורש, אשר הכריז את הכרזתו המפורסמת:
וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. (עזרא א, פסוקים א-ד)
הבטחת כורש הינה אירוע מרגש ביותר. השליט הגדול בעולם מכיר בגדולתו של השם, ובנבואתו של ירמיה. המלך מצווה לאפשר ליהודים לשוב לאדמתם ולכונן את בית המקדש.
אכן, עם ישראל מתחיל בעליה לארץ ישראל ובבניית בית המקדש בהנהגתו של זרובבל בן שאלתיאל כמתואר בספר עזרא:
וַיָּק֜וּמוּ רָאשֵׁ֣י הָאָב֗וֹת לִֽיהוּדָה֙ וּבִנְיָמִ֔ן וְהַכֹּהֲנִ֖ים וְהַלְוִיִּ֑ם לְכֹ֨ל הֵעִ֤יר הָאֱלֹהִים֙ אֶת־רוּח֔וֹ לַעֲל֣וֹת לִבְנ֔וֹת אֶת־בֵּ֥ית יְקֹוָ֖ק אֲשֶׁ֥ר בִּירוּשָׁלִָֽם: וְכָל־סְבִיבֹֽתֵיהֶם֙ חִזְּק֣וּ בִֽידֵיהֶ֔ם בִּכְלֵי־כֶ֧סֶף בַּזָּהָ֛ב בָּרְכ֥וּשׁ וּבַבְּהֵמָ֖ה וּבַמִּגְדָּנ֑וֹת לְבַ֖ד עַל־כָּל־ הִתְנַדֵּֽב: וְהַמֶּ֣לֶךְ כּ֔וֹרֶשׁ הוֹצִ֖יא אֶת־כְּלֵ֣י בֵית־יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֤יא נְבֽוּכַדְנֶצַּר֙ מִיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַֽיִּתְּנֵ֖ם בְּבֵ֥ית אֱלֹהָֽיו: (עזרא פרק א פסוק ה – ח)
אך לצערנו- לא מדובר בעליה 'מסיבית'. רבים נשארים בבבל, ורק מיעוט עולים לארץ: "כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת שִׁשִּֽׁים" (עזרא פרק ב פסוק סד). מעבר לכמות המועטת, ואולי כתוצאה ממנה, הישוב היהודי מקבל מכה כואבת דווקא בתחילת תקופתו של המלך אחשוורוש. וכך מתואר בספר עזרא: "וּבְמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּתְחִלַּת מַלְכוּתוֹ כָּתְבוּ שִׂטְנָה עַל יֹשְׁבֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָים" (עזרא ד, ו).
לפי סדר עולם רבה (כט) בני המן הם אלה שיזמו את כתב שטנה שנכתב כנגד היהודים, כתב שטנה אשר נושא בתוכו את גזירת הקפאת בנין בית המקדש.
לפי תיאור זה, סיפור המגילה מתחיל בצל רקע של אכזבה גדולה ממימוש נבואת ירמיה, יתכן אפילו שבני ישראל מבינים כי הם אלו שגרמו לכך שהנבואה לא תתממש בכך שלא נרתמו ועלו כולם יחד לאחר הכרזת כורש, נדמה כי הייאוש מתחיל לאפוף את היהודים – החוששים שמא הגאולה לא תבוא.
לפי חז"ל, אחשוורוש רואה בביטול בניית בית המקדש אירוע מכונן. על כן בשנה השלישית לביטול מלאכת המקדש עורך אחשוורוש משתה גדול (אסתר רבה [וילנא] א, טו), ובו הוא משתמש בכלי המקדש, לובש את בגדי הכהן הגדול, תוך כדי ההצהרה כי הגאולה לא תבוא, ונבואת ירמיהו לא תתממש (מגילה יא ע"ב- יב ע"א). לפי המתואר במגילה וכן על ידי חז"ל – היהודים משתתפים בעצמם במשתה זה, כנראה מתוך ייאוש והכרה בכך שאכן הגאולה לא תבוא.
אם נסכם, הרקע לאירועי מגילת אסתר הוא הייאוש מכך שהגאולה תבוא ושנבואת ירמיה תתגשם.
עד חצי המלכות
כעת ניתן לבחון את הסיפור המתרחש בתוך המגילה.
בסיפור המגילה, המן לא הסתפק בכתב השטנה של בניו ובביטול בית המקדש. המן חפץ בהשמדתם של כל עם ישראל.
גזירתו של המן כמעט ועלתה בידו. עם ישראל מבין את המשמעות החמורה של היקבעות הגלות – מעתה חייהם תלויים בידי השליט הקיים, ברצונו גוזר גזירה על השמדת כל האומה, וכל עתיד האומה בסכנה.
אכן בסיפור המגילה מזימתו של המן לא עלתה בידו – מרדכי ואסתר הצליחו לבטל את הגזירה. אמנם, בד בבד אחשוורוש טורח להזכיר לאסתר שיש דבר שאותו לא תוכל לקבל: חידוש רשיון בניית בית המקדש, ובעצם קיום נבואתו של ירמיה. וכך דורשים חז"ל:
"ויאמר לה המלך לאסתר המלכה מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו – בנין בית המקדש (מגילה טו:)
לפי קריאה זו, נוכל לסכם לכאורה את סיפור המגילה כך:
עם ישראל גולה עם הבטחה נבואית לשיבת ציון, הנבואה כמעט והגשימה את עצמה, אך נעצרה. אחשוורוש מעז לקרוא תיגר כנגד אותה נבואה ולהוכיח שאינה רלוונטית יותר, ואכן קריאת התיגר מצליחה, ובניגוד לקודמיו – אחשוורוש לא נענש על מעשיו.
עם ישראל מבין שכנראה הנבואה על הגאולה לא תתממש. בנוסף עם ישראל חש על בשרו את המשמעות שיש לעם שגולה בארץ לא לו, ונתון לחסדי השליט הקיים. כל רגע יכול לקום צורר אשר ירצה להשמיד, להרוג ולאבדם!
אמנם, את מזימתו של המן עם ישראל הצליח לבטל, אך מי ערב להם שבדור הבא לא יקום המן חדש?מבחינה עובדתית מצבם של עם ישראל בסיפור המגילה החמיר, כתב השטנה על בניית בית המקדש עדיין קיים, אחשוורוש מוכיח קבל עם ועדה שגאולה לא תבוא, ועם ישראל נותר נתון לחסדיו של השליט העומד בפרס.
לאור נתונים אלה, מובן כיצד למד הרב סולובייציק בדברי ר' יהושע בן לוי שבקריאת המגילה יש זעקה על מצב הגלות הנורא, ולאו דווקא דברי הודאה ושבח.
חיזוק להבנה זו, אנו מוצאים בדברי חז"ל נוספים:
הגמרא במסכת במגילה (יד, א) שואלת – מדוע לא אומרים הלל בימי הפורים. המגרא מציעה שתי תשובות הפוכות לכאורה:
רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא.
רבא אמר: בשלמא התם הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה, אלא הכא – הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן.
שוב, אנו רואים 2 התבוננויות שונות על סיפור המגילה:
לדעת רב נחמן – יש בקריאת המגילה הלל להקב"ה, וממילא אין צורך באמירת הלל.
לעומת זאת, רבא טוען שאין כלל מקום לומר הלל על נס הפורים, שהרי נותרנו באותו מצב שהיינו בו קודם אירועי המגילה, וכפי שציינו לעיל, אולי רק העמקנו את ההבנה שאנו בגלות שאין לצאת ממנה, ואת המשמעויות החמורות של מצב זה.
על דברינו עד כה יש לשאול – א"כ, מדוע כתוב במגילה כי מדובר בימים שמחים מאוד, וחז"ל מוסיפים ואומרים כי 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'?
ציינו כבר לעיל שהרב סולובייציק עומד על כך שר' חלבו מזהה במגילה את 'צלילי גאולה' – ויש לשאול היכן אנו רואים בסיפור המגילה את צלילי הגאולה? הרי אדרבה, אחשוורוש טורח ומזכיר – 'עד דבר החוצץ למלכות'?
צלילי הגאולה
לענ"ד 'צלילי הגאולה' המופיעים בסיפור המגילה אינם קשורים לשינוי מעשי ביחס לגאולת ישראל. השינוי שמתרחש בסיפור המגילה הוא שינוי 'תודעתי'.
בראשית המגילה עם ישראל היה אפוף ייאוש והשלים עם העובדה כי ד' זנח את עמו ולא יפקוד אותו וכי הגאולה לא תבוא. אמנם בסופו של סיפור המגילה עם ישראל עצמו עובר שינוי.
את השינוי שעבר עם ישראל בסיפור המגילה מתאר רבא במסכת שבת:
אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. שעם ישראל חזר וקיבל את התורה בימי הפורים- 'הדור קיבלוה' בימי אחשוורוש. (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א)
יש להתבונן על המקור של רבא לכך שהיהודים חזרו וקבלו את התורה ברצון דווקא בימי הפורים, שהרי לכאורה מדובר בפסוק העוסק בעניין שונה לחלוטין. נביא את הפסוק במלואו:
"קִיְּמ֣וּ וְקִבְּל֣וּ הַיְּהוּדִים׀ עֲלֵיהֶ֨ם׀ וְעַל־זַרְעָ֜ם וְעַ֨ל כָּל־הַנִּלְוִ֤ים עֲלֵיהֶם֙ וְלֹ֣א יַעֲב֔וֹר לִהְי֣וֹת עֹשִׂ֗ים אֵ֣ת שְׁנֵ֤י הַיָּמִים֙ הָאֵ֔לֶּה כִּכְתָבָ֖ם וְכִזְמַנָּ֑ם בְּכָל־שָׁנָ֖ה וְשָׁנָֽה" (אסתר ט, כז).
בפשטות, פסוק זה אינו עוסק בקבלת התורה אלא בקבלת ימי הפורים כיום חג.
אמנם, אם נחבר את דרשת חז"ל לפשוטו של מקרא, ניתן לומר שקבלת התורה של עם ישראל בימי הפורים, היא בעצם היכולת שלהם לקבל את ימי הפורים כיום חג.
כלומר, היכולת של עם ישראל לראות גם באירועי הפורים את הסימן לכך שהקב"ה לא עזב את עמו ותמיד יעמוד לצידו כנגד כל צרה שלא תבוא- היא גופה קבלת התורה המחודשת שנעשתה בימי הפורים. כלומר, הקבלה היחודית היא ביכולת לזהות את מעשי ד' (וממילא גם את המחויבות אליו) גם כאשר לא נעשה שום דבר ניסי בסיפור המגילה – שהרי ד' לא התגלה באותות ומופתים.
היכולת לראות שד' לא עזב את עמו ללא אותו ומופתים, היא בדיוק ההיפך מהמצב של מתן תורה, שם הקב"ה כביכול 'כפה הר כגיגית' על עם ישראל מכוח שמציאותו הייתה כה גלויה, שלא ניתן להתכחש אליה. היטיב לבטא זאת ר' חסדאי קרשקש בספרו 'אור השם' (מאמר ב, כלל ה אות ו) וזה לשונו:
"הנה אם כן היו מוכרחים על האמונה. ודימה ההכרח הזה כאילו כפה עליהם ההר כגיגית.. כן ברוב האותות העצומים ובחתימת המעמד ההוא, האמינו בהכרח התורה.
אמנם בימי הפורים, עם ישראל קיבל את ימי הפורים כימי נס, וכהוכחה לכך שהשם לא עזב אותם, גם ללא כל שינוי מציאותי במצבם הגלותי – אלו 'צלילי הגאולה'. ההבנה שגם בתוך ההסתר, ניתן לזהות שהשם לא עזב את עמו.
לאור כך, ניתן להציע שאף הדעה הסוברת שקריאת המגילה היא מבחינת 'הלל'- מודה לכך שהלל רגיל לא ניתן לומר כאן. זאת משום ש'אכתי עבדי אחשוורוש אנן'. אך מכל מקום בפורים יש סוג הלל מיוחד. ההלל מיוחד בכך שעם ישראל מודה על נס שאינו גלוי ושלא שינה באופן מהותי את מצבם, ובכל זאת מצליח להתעורר ולראות את היום הזה כיום המעיד על כך שד' אתו ולא זנחו.
כלומר, על אף שהמצב לא השתנה, התודעה היא זו שהשתנתה, הייאוש שאפף את היהודים בסעודת אחשוורוש על כך שד' עזב אותנו, הוא זה שנעלם. היהודים חזרו וקיבלו את אמונתם.
לסיכום, החידוש הגדול בפורים הוא כילמרות ש'אכתי עבדי אחשוורוש אנן', עדיין אנו מסוגלים לראות יום זה כיום נס, ולומר בפה מלא ש'קריאתה זו הללה' – כלומר שסיפור המגילה הזה, שבו ד' מסתתר ולא מופיע כלל, הוא בכל אופן שיר הלל לקב"ה על שהוא איתנו בכל מצב ושלעולם לא יעזבנו.[1]
[1] לאחר סיפור המגילה בנו של אסתר דריווש השני, אכן אפשר את בניית בית המקדש, ואכן בסיפור המגילה היה ניתן להאזין חרישית כבר ל'צלילי הגאולה' הממשמשים ובאים. אך זה כבר סיפור אחר, ואכמ"ל.
