להיות דוגמה ומופת, לאו דווקא אהוב
פרשת אמור ממשיכה את העיסוק של ספר ויקרא בענייני הקדושה ובחלקה הראשון מדברת על מעלת הקדושה המיוחדת של הכוהנים. בחלקה האחרון של הפרשה מופיעים הזמנים המקודשים – פרשת המועדות.. בתווך, בין שני הנושאים הללו, יש שלושה פסוקים כלליים:
"ושמרתם את מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדישכם".
פסוקים קצרים אלו הם פסוקים מעצבים ומכוננים שהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה של עם ישראל . מה המשמעות של לקדש את השם. מיהו אדם מקדש השם?
הרמב"ם, בהלכות יסודי התורה מרחיב מאוד את המושג הזה:
"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו – הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
על פי הרמב"ם מקדש השם הוא אינו פרוש, סגפן ונבדל אלא הוא אדם שמעורב בדעת עם הבריות, ובכל אורחותיו ניכר עליו שהוא עובד השם. הרמב"ם מדבר על חכם גדול בתורה אבל כל "צורבא מדרבנן", כל תלמיד צעיר שלומד בישיבה[1] צריך לאמץ לעצמו את השאיפות הללו. בחור ישיבה צריך להיות ניכר שהוא לומד תורה בבילויים שלו, בהיכן, כמה וכיצד הוא מבלה, ולא פחות מכך ביושרה שלו – ש'הן' שלו 'הן' ו'לאו' שלו 'לאו'. הוא צריך להיות ניכר במשא ובמתן שלו, ביחס שלו לדברים אנושיים וליחסים שבין אדם לחברו ברגישות שלו לזולתו, אפילו בנהיגה שלו. בכל אורחותיו הוא צריך להיות דוגמה ומופת. זה קידוש השם.
דומני שיש לנו עוד הרבה עבודה אישית וציבורית בתחומים רבים כדי להיות ממקדשי ה'. ויחד עם זאת אני חושב שכציבור, יש דברים שבהם אנחנו דוגמה ומופת. הדברים ידועים, החינוך לכלליות ומסירות הבא לידי ביטוי ברוח התנדבות הגדולה בצה"ל ובמסירות להתיישבות בארץ ישראל, אבל לא רק. סיפר לי יהודי שעומד לפני תרומת כליה שהזמינו אותו יחד עם עוד מתעתדים לתרום למפגש הכנה, ושהיו שם מעט חילונים, מעט חרדים והרבה שגדלו בבתי החינוך שלנו. בהמשך הם נשאלו מי מביניהם תורם אלטרואיסט (שלא לצורך קרוב משפחה או צורך ספציפי) רק החבר'ה שלנו הרימו ידים. זה קידוש השם. אגב, אני נפעם מכמות בוגרי ישיבת הגולן ונשותיהם שתרמו לחסד הגדול הזה.
אל תטעו בדברי, או בדברי הרמב"ם, ואל תעלו בדעתכם שתלמיד חכם צריך להשתדל שתמיד יאהבו אותו. התורה לא זקוקה לרייטינג ולא מבקשת לבנות אישיויות מרצות. העולם הערכי שלנו לא מעוצב על פי מה שאנשים מבינים. בטח שלא על פי ההשגות של גמדים טרוטי עיניים.
אתמול היינו בביקור במחנה 80 אצל החבר'ה העורפיים שלנו. הטירונות הזאת תמיד נופלת על יום השואה ועל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ובאורח פלא בשני האירועים האלה תמיד יש שם חיילת זמרת, למרות שיש שם פלוגה שלמה של בינישים בטירונות. בכל שנה חוזר הסיפור הזה והחילים שלנו שואלים מה לעשות. אמרתי להם שבאמת הפקודה שמחייבת אותם להשתתף באירוע שבו שרה זמרת היא ביזיון, אבל הפקודה שעליה יש הסכמה גם של הרבנות הצבאית קובעת שבטקס רשמי (ולא פלוגתי) אסור לחייל לפרוש. אני חושב שזה עצוב, אבל לא נכון לסרב פקודה ולפתוח מחול שדים על זה. מדובר בהנאה בעל כורחו, ואנחנו מורים לתלמידים להוריד את הראש ואת העיניים. במקרה הזה הגיעו גם מש"קיות דת ושמו מחיצה על מנת שהבינישים יעמדו בצד ולא יראו את הזמרת. זה מדהים, משום שהפתרון כל כך פשוט ולפיו בטירונות שבה יש פלוגת ביינישים יכול לשיר חייל ולא חיילת. במקום זה מסתבכים ויוצרים בעיות.
אחד מהחבר'ה טען: "זה חילול ה' כי זה מבזה ומבייש את החיילת". זו טענה לא נכונה. ראשית, למה זה מבזה? אם אני צמחוני ואני לא אוכל מהאוכל הבשרי שהטבח בישל, זה מבזה אותו? הרי זה לא נגד הטבח. יש לי בעיה לשמוע שירת נשים, מה זה קשור למי ששרה? אני בכלל לא מכיר אותה וזה לא עניין אישי.
עיקר העיקרים הוא שחילול וקידוש השם מוגדר על פי הציווי האלוקי. אם אנו פועלים על פי הרצון האלוקי זה קידוש השם, ואם חלילה לא – אז זה חילול השם.
קידוש השם בגולה – ייהרג ובל יעבור
ההלכה מהרמב"ם שבה פתחנו היא הרחבה של המושג חילול השם. כשהרמב"ם מתחיל לדבר על חילול השם, בהלכות יסודי התורה (פרק ה, הלכה א), הוא כותב כך:
"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי".
הרמב"ם מדגיש שאנחנו מוזהרים לקדש את השם ומוזהרים שלא לחלל אותו. בהמשך ההלכה הוא מסייג את הדברים וקובע שהציווי לקיים את דבר ה' הוא רק במקום שבו אין סכנת חיים – "וחי בהם". אבל יש מצוות שבהן אנחנו צריכים לסכן את עצמנו, והן שלוש עבירות של ייהרג ואל יעבור:
"במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג יהרג ואל יעבור".
מסירות הנפש הזאת היא לא רק על שלוש העבירות החמורות אלא גם על כל מקום שבו יש ניסיון להעביר על דת. לצערנו, במשך אלפי שנים הכרנו את הסיטואציות הללו ונאלצנו לעמוד בהן. יהודים בכל הדורות עמדו בדבר הזה.
החודש הזה והזמן הזה שבו אנחנו נמצאים הוא זמן כל כך מורכב ולא ברור. אם תשאל מישהו מה זה 'עומר' הוא יגיד לך שזה זמן שלא מתגלחים בו זו תקופת אבלות. אבל באמת – ימי ספירת העומר הם זמן של שמחה, של התקדשות בין פסח לשבועות.
במשך דורות רבים חודש אייר היה שם נרדף לתקופת של פוגרומים ורדיפות. כשמקדשים חודש אייר אומרים בבתי הכנסת את תפילת 'אב הרחמים' שבה מזכירים את קהילות הקודש שמסרו נפשן על קדושת השם בפרעות תתנ"ו, לפני 900 שנה. הפרעות חזרו על עצמן בכמה תקופות בחודש אייר והוא הפך לחודש של ייסורים.
גם הדמויות שמלוות לנו את התקופה הזאת – הדמויות שיש אליהן אהבה וקרבה – כמו רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי הן דמויות של מסירות נפש. רבי עקיבא נהרג על קידוש השם, רשב"י חי כל חייו במסירות נפש. הדמויות של שניהם הן דמויות שכלל ישראל מרגיש אליהן קשר. חודש אייר היה שייך במשך דורות לפסוק הזה 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' במובן הזה של מסירות נפש של ייהרג ובל יעבור.
קידוש השם הגדול – חזרת עם ישראל לארצו
בדורנו מקבל חודש אייר משמעות נוספת של קידוש ה'. הרב צבי יהודה היה מזכיר את הפסוקים ביחזקאל ל"ו שגם בהם יש את הביטויים הללו של קידוש השם וחילול השם. זה קידוש השם וחילול השם בפרשנות שונה המתממשת דורות שלנו לעינינו.
הנביא יחזקאל (לו, יז-כ) מוכיח את ישראל:
"בן אדם, בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. ואשפוך חמתי עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ, ובגילוליהם טמאוה. ואפיץ אותם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו".
הנביא אומר שחילול השם הוא כשעם ישראל נמצא בגלות מפוזר בין האומות. כשעם ה' נזוף ונרדף, בעוד שאומות העולם יושבים לבטח בארצותיהם, זה עלבון השכינה. ממילא, יש קידוש השם במה שאנחנו זוכים בו – זה שאנחנו כאן במדינת ישראל, בארצנו שלנו. הנביא אומר: "ואחמול על שם קדשי אשר חיללו בית ישראל בכל מקום אשר באו שמה" – חילול השם הוא שבני ישראל באו שמה. "לכן אמור לבני ישראל… אשר חיללתם בגויים אשר באתם שמה". בכמה פסוקים רצופים חוזר הנביא שוב ושוב שההגדרה של קידוש השם ושל חילול השם היא האם עם ישראל בארצו או בגלות.
על פי המשך הדברים נהג הרב צבי יהודה ללמד שהסדר של הגאולה הוא שקודם יש קיבוץ גלויות, אחר כך יש חזרה לארץ ושלטון ורק אחרי כן מגיע "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". יש לנו עוד הרבה מה לעשות בעניין הזה.
הספר אם הבנים שמחה מביא בהקדמה השנייה בשם קדמונים שקהילת ורמייזא התבקשה על ידי עזרא הסופר לעלות לארץ והם השיבו: "אתם תהיו בירושלים הגדולה, ואנחנו נהיה בירושלים הקטנה". בגלל חילול השם הזה הם נענשו בסוף בצורך לקדש את השם במסירות נפש בפרעות תתנ"ו ביחד עם קהילות שו"ם.
קשר הדוק בין מסכת סוכה לארץ ישראל
אני רוצה גם לקשר את הדברים לתחילת הזמן הזה ולמסכת סוכה בה אנחנו עומדים לעסוק בעזרת השם במהלך הקיץ ובזמן אלול. מסכת סוכה יש לה חביבות מיוחדת – בין אם בפרקים שעוסקים בסוכה ובין אם בדפים שעוסקים בארבעת המינים.
יש פסוק בתהילים (עו, ג): "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון". דוד המלך קושר בין הסוכה לבין הגאולה. בין ירושלים לבין הסוכה. הפרשנים במקום עסוקים בלבאר את הקשר המעניין הזה. מפורסם הוורט על כך ש סוכה וארץ ישראל קשורות משום שאלה שתי המצוות שבהן אדם עטוף כולו. נכנסים אליהן עם הבוץ שעל הנעליים.
אנחנו היינו כחולמים. בימים האלו של חודש אייר, שבהיסטוריה היו ימי קידוש ה' של מסירות נפש ועליה על המוקד, אנחנו זוכים לקיים בהם קידוש ה' אחר, של חזרה לארצנו ושל הקמת מדינה ויסוד כסא ה' בעולם, ופותחים בלימוד הסוכה שהיא בחינת ארץ ישראל – שתי מצות שעוטפות את היהודי כולו.
מחויבות לפעול עם אל בדור הגאולה
הגר"א אמר שכוונת הפסוק שקושר יחד את הסוכה ואת ארץ ישראל היא שגם בסוכה וגם בארץ ישראל יש דין של "תעשה ולא מן העשוי". הרב צבי יהודה היה אומר תמיד על כך ש"עתידה בת קול לפוצץ בראשי ההרים ולומר כל מי שפעל עם אל יבוא וייטול שכרו".
יש מחויבות לראות את הזמן המיוחד הזה, את הדור שבו אנחנו חיים ולפעול עם אל . אדם לא יכול להתעלם מהמתנה שזכינו לה. אף אחד מאיתנו לא נולד בדור הזה בגלל זכותו. הנשמות של כולנו התגלגלו לדור הזה. לא נולדנו בתתנ"ו -במסעי הצלב ולא בת'ש – בשואה. נולדנו בדור שבו אנחנו זוכים למה שלא זכו אבותינו.
היכולות שלנו, הפינוק שלנו ומלוא הנחת שיש לנו משפיעים ממילא גם על מה שאנחנו יכולים להפיק מעצמנו. אנחנו צריכים להוציא מעצמנו פי אלף ממה שהוציאו בדורות הקודמים כשלמדו תורה בייסורים. הדור הזה שלנו הוא כמו סוכה. ומי שלומד סוכה בתקופה הזאת לומד על 'תעשה ולא מן העשוי'. צריך לפעול בדור הזה ולהיות חלק ממה שיש פה לעשות. עוד לא באנו אל המנוחה ואל הנחלה. יש עוד הרבה מה לתקן וכולנו מחויבים לזה.
שיהיה בעזרת השם זמן קיץ פורה, משמעותי ומצמיח. עם הרבה שמחה בתורה ושמחה איש לרעהו ועם הרבה קידוש השם.
[1] ר' אברום שפירא היה אומר שכל מי שיש סיכוי שיהיה תלמיד חכם, הוא מחויב בכל הדברים שתלמיד חכם מחויב בהם.
