ימי התשובה על פי משנת הרב קוק

בשׂורת תשובה חדשה

מפורסם משמו של רבי ישראל מסלנט שהיה אומר שבכל השנה צריך להרגיש ולהיות כמו באלול, ואלול עצמו וודאי שצריך להרגיש כמו אלול. בכל השנה קיים רק גדר של דמיון, של השראה או נקודת ציון איך אנחנו צריכים לפעול, אבל באלול עצמו קיימות כל התכונות הראויות לזמן המיוחד הזה.

אכן, רבי ישראל מסלנט ותלמידיו מתנועת המוסר השכילו לתרגם את אימת ימי הדין, אותם ארבעים יום שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים, ימים של רחמים, כפי שמפורש בפרקי דרבי אליעזר וכך גם נפסק להלכה, שבהם עלה משה לקבל את הלוחות השניים, וקראו לאדם שיתחדש ויעשה חשבון נפש, שאלו המאפיינים הרגילים והקלאסיים של עבודת התשובה. תנועת המוסר בעניין הזה סיימה את המדור של הזמן ברצף השיחות והנושאים שהיא דיברה, ופנתה לעסוק בתיקון המידות לפי סדר, כגון סדר מסילת ישרים וספרי מוסר אחרים, אך לא עסקה יותר ביחס לעבודה הרוחנית על פי לוח זמני השנה.

לעומת זאת, כאשר הגה הרב זצ"ל את הרעיון שמשתקף באורות התשובה, הוא הלך בדרך אחרת, דרך הרבה יותר כוללת ומקיפה, והראה שבעצם המושג הזה של תשובה איננו רק תהליך אישי ופרטי שמתחולל אצל האדם, אלא בעצם כל היקום כולו נמצא באיזושהי התעוררות והתחדשות ושואף הוא לשוב לקדמותו, "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים ד, ל), העולם שב לאיזו מדרגה עליונה, כפי שהרב בעצמו כותב באורות התשובה, החזרת העולם לא-לוהיות. הרב הרגיש שהדברים הללו לא מספיק מבוארים, וגם את הספר עצמו הוא חילק לשניים, כאשר כל הרעיון הגדול של התשובה הכללית מבואר בפרקים הראשונים, ורק מפרק יד ואילך הקדיש הרב את המקום קצת לסגנון התשובה הישן וכתב שם על דרכי תשובה פרטיות.

בחלק השני של אגרות הראיה מופיע מכתב שהרב כותב לרב חרל"פ בראש חודש אלול תרע"א, שם הוא כותב שהוא מרגיש שחסר מבוא גדול לאורות התשובה, ושיש בו רצון לכתוב מבוא שכזה, מה שלימים הפך ל"אגרת התשובה". באגרת הזו מסביר הרב שבעצם מדובר בעניין הזה על מהלך כולל. כמובן שהיו השלכות בעניין הזה – הייתה קיימת התמודדות עם הסגנון הישן והחשש שחלק מהציבור שהיה אמון על השיטות של תנועת המוסר לא יקבל את זה, מפני שאנשים היו רגילים לתשובה מתוך איזו חלישות דעת ויראה נמוכה. לכן הרב הסביר באגרת שאין הדברים שהוא כותב סותרים את הסגנון של בעלי המוסר, אלא הוא מציע בדבריו דרכים אחרות לתהליך התשובה, ובעצם נתן הרב רלוונטיות למציאות שאנחנו נמצאים בה כעת בהווה.

להכיר במציאות

באגרת התשובה כתב הרב את המשפט המיוחד שלו "אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שם דבר לאמיתתה של תורת אמת" (אגרות ראי"ה ח"ב, עמ' לז), לא ניתן לכתוב ולדבר על התשובה באמת אם האדם איננו מתייחס למה שקורה במציאות, ולענייננו עכשיו המציאות היא קיץ התשע"ח. כמובן שזה לא קל לכל אחד מאיתנו, מפני שזה יכול להיות מאוד נוח לנו להתחמם ולהיות ספונים בתוך בית המדרש, ואם ניפתח החוצה תהיה תחושה שקירות בית המדרש נפרצים, או שכל העולם נכנס לבית המדרש, כך או כך האדם יוצא מאותה תחושה אינטימית שהייתה לו נוחה כל כך כאילו הוא וריבונו של עולם זה הנושא היחידי. עלינו לצאת מאותה תחושה פרטית מצומצמת ולהבין שהעולם כולו מיתקן, מתחדש ומתעלה וגם כל אחד מאיתנו.

לתרגם את הדברים הללו במציאות של זמננו זה וודאי לא פשוט, אנחנו בנויים באופן אחר מאשר דורות קודמים; אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ב"ה אנחנו לא חשים את הפוגרומים ואת ההתנכלויות של הגלות. לא שהמצב היום הוא מושלם לחלוטין, אך וודאי הדבר שהמצב הוא לאין ערוך יותר טוב ממה שהיה ליהודים במדינות העולם בשנות הגלות. שם בית המדרש שימש כעין מקום מחסה, בו יכלו היהודים להתעסק בלימוד, בתפילה ובעבודת ה', וממילא העולם החיצון היה בטל ומבוטל, אך אנחנו בימינו לא מבטלים את העולם מסביבנו, אולי אנחנו לא מאפשרים לו להפריע, אבל אין התעלמות מוחלטת. קיימים אצלנו דברים שלא היו בדורות הקודמים – אז לא הייתה לנו מדינה, לא היה צבא, ולמרות המתח הביטחוני שסובב אותנו, אין אנו חסרי הגנה, גם מפני שאנו יודעים להגן על עצמנו בכוח הזרוע כמובן, וגם מפני שהעולם הפנימי שלנו השתנה והתחזק, ואנחנו מבינים שדברים מתרחשים פה בתהליכים הרבה יותר מורכבים וגדולים.

בתי המדרש שאינם נוקטים כמהלכו של הרב זצ"ל מפטירין כדאשתקד, נשארים בדרך הפחד והיראה והצעקה הגדולה של אלול. אין אני חלילה ממעט בערך העניין הזה, אך כל מי שאמון על דרכו של הרב זצ"ל מרגיש שזהו עולם מושגים קטן, ויש להרחיב את עולם התשובה שלנו. המשמעות הגדולה של דברי הרב היא קודם כל שצריך לתרגם את המציאות שסביבנו ולהכניס אותה בכלל אותה תשובה, ע"פ דרכו של הרב, תשובה אינה מוכרחת להיות עם ראש כפוף, התשובה יכולה להיות גם משמחת עם חדוות חיים ואושר פנימי גדול.

אין מונופול בעבודת ה'

זה העניין שעליו כתב הרב לרב חרל"פ, שצריכים להבהיר שאנחנו צריכים ללכת בדרך חדשה, ולהסביר איך כל הדברים הללו אינם סותרים שום יראה מהסוג הישן. צריכים אנו לשאוף לאותם הישגים של הדור הישן, אך לתרגם אותם כמו שצריך, לתרגם אותם בהתנהגות היומיומית בין אדם לחברו, בין אדם למקום, בשקידת הלימוד, בתפילה, בכל ערך ומושג שאנחנו מכירים. אנחנו צריכים לחוש לכל מה שסביבנו כי בעצם לכל המציאות – הפוליטית, המדינית, הביטחונית והחברתית – יש השפעה, וכשאנחנו מונים או מנסים לפרק את מה שקורה מסביבנו ולפרוט אותו לפרטים אז אנחנו בעצם רואים שיש לנו לא מעט מה לתקן, מפני שאם השיח הציבורי הוא לוחמני, הוא תוקפני ופוגעני, ואין זה משנה מי הוא הנפגע, אז אנו צריכים לדעת למצוא את הנוסחה והסגנון שיתקן את המציאות הזאת. מה לעשות, אבל לפעמים אפילו בין תלמידי חכמים הסגנונות הם פוגעניים מן הקצה אל הקצה, ולכל אחד יש טענה צודקת, אך צריך לדעת איך לדבר ואיך לפנות אחד אל השני. יש כאלה שמבקשים יותר נחרצוּת, יותר חריפוּת ובוטוּת, אך אני מאוד מתקשה בדברים האלה מפני שלמעשה לא פעם הסגנונות החריפים והפוגעניים לא מצליחים לגעת בנקודה. לא זכור לי שהרב צבי יהודה היה משתמש בסגנונות האלה, וזה לא שהוא לא היה אומר דברים חריפים ומוחלטים, אך הם מעולם לא נאמרו בצורה פוגענית ומזלזלת, הם אף פעם לא נאמרו באופן מניפולטיבית. הרב צבי יהודה תמיד היה מזכיר שיש לו חברים מכל הזרמים, ראשי ישיבות נובהרדוק וראש ישיבת חברון, הוא היה מונה את כל הסגנונות וחי בשלום עם כולם, והם כולם ידעו מי הוא וידעו את סגנונו וכיבדו אותו, ממש כמו שהוא ידע לכבד אותם.

כשהרב צבי יהודה נסע לאירופה להתרשם ולהיפגש עם גדולי ישראל, אחד האנשים היותר מפורסמים שהוא נפגש איתם היה רבי ירוחם ליבוביץ', רבי ירוחם ממיר. מהמפגש איתו חזר הרב צבי יהודה מלא התפעלות, ואפילו הייתה 'הווא אמינא' שהרב יביא אותו לישיבה כשהיא קמה, אבל עצם העובדה הזאת שהרב יכול היה לקבל כל סגנון היא מדהימה. הרב צבי יהודה ידע לתת לגיטימציה לכל סגנון, הוא היה רואה אנשים על פי סגנונם ועל פי דרכם וחינוכם, עובדים עבודה רוחנית אמיתית שהביאה לתוצאות. התוצאות נראו בשיחה עימם, בשקידתם על התורה, בתפילתם ובבין אדם לחברו שהם הפגינו. מבחינתו, לא היה מונופול לקבוצה מסוימת בדת. כמו שיש י"ב שבילים בענייני תפילה על פי השבטים, אז יש גם כן סגנונות שונים בעבודת ה', וכל אחד מתרגם את עבודת ה' לפי כוחו ולפי סגנונו, וכך גם עלינו לפעול.

ראיה כללית

כאמור, ניתן לראות את הדרך הזו, הכללית, בתורת הרב, ובפרט בספרו "אורות התשובה", שהרי הספר מכיל שבעה עשר פרקים, ומתוכם שלושה עשר פרקים העוסקים בתשובה הכללית, בעולם ומלואו ובהשגות הגדולות של התשובה מההיבט הקוסמי שלה. זה הרוב המוחלט של הספר. התשובה הפרטית של האדם זה החלק הקטן של אותו החיבור. אך שלא יעלה בנו ספק – הרב היה מתכנס אל עצמו לרוב, ועובד עבודה פרטית ואישית רבה, אך עיקר בשורתו הייתה התשובה הכללית.

אנחנו משתדלים ללכת בעקבותיו של הרב – אז קודם כל, בלי נמיכות רוח ובלי כפיפות קומה אבל כן עם שברון לב. באופן אישי, בכל שנה באלול חוזרת אלי אותה ההרגשה, אני מרגיש סערה פנימית, אבל אני עושה את כל המאמצים לבלום אותה שלא תצא החוצה, אין לי עניין לשתף בזה אף אחד, זהו עניין שלי ביני לבין ריבונו של עולם, ואינני משנה כלל, לא מאמירת שלום ולא מהתייחסות כללית או תשומת לב כלפי אף אדם, הסערה הזאת היא פנימית ולא צריכה להיות מורגשת בקרב החברה. אין זו התעלמות, משהו מתחולל בפנים, אך זהו עניין פרטי בין האדם לבוראו.

אנחנו צריכים להיכנס למהלך הזה של הרב קוק, ותמיד ייעצנו למי שלא מוצא את מקומו ברישא, בחלקו העיקרי של 'אורות התשובה', שיתחיל מהסוף, מפרק י"ד – נתיבות התשובה הפרטיות, ואחר כך יחזור לעקרונות הגדולים שהרב מבטא.

כל עולם המושגים של הרב בחודש אלול סובב סביב הציר הזה – איך העולם מתקדם, איך עם ישראל מתקדם, איך עם ישראל מקדם את העולם. ואנחנו אכן רואים ושומעים דברים מופלאים בכל מיני תחומים, בחכמה, בדעת, בחסד וברחמים, איך עם ישראל נושא לפיד של אור במקומות חשוכים בעולם. העולם הוא חשוך ושלא נתבלבל מהתאורה החיצונית שישנה בכל מקום, אני לא מקנא כלל בחושך ששוכן בהרבה אנשים ובהרבה עמים, ולצערנו לפעמים גם בתוך עם ישראל. תוסיפו לחושך הזה את כל המחלוקות הבוטות, הרדיפות והפגיעות שבולטות מאוד בעת האחרונה. זה מזעזע לראות איך אנשים מתפרנסים וניזונים מלשון הרע ומסיפורים שזה כבר לא משנה אם יש בהם אפילו קמצוץ של אמת או אין. אך לאט לאט עם ישראל מאיר את העולם, והעולם מתקדם ושב אל מקוריותו, וזו משנתו של הרב זצ"ל.

"וְגִילוּ בִּרְעָדָה"

אנחנו צריכים לעשות סדר בעבודת ה' שלנו. "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא). "גילו ברעדה" לכאורה זה 'תרתי דסתרי' – מצד אחד יש פה גילה ושמחה, ומצד שני יש פה רעדה של פחד ואימה. כנראה שקיים איזה מצב משולב של גילה ורעדה ביחד, ואנחנו צריכים לתקן את עצמנו ולהגיע למצב הזה מפני שאנו מתקרבים לימי הדין. אנו צריכים שעל כל אחד מאיתנו, לא משנה איזו פעולה הוא עושה, בין אם לומד עם החברותא או עומד בתור לארוחת צהריים, צריך שיהיה ניכר עליו שהוא בחודש אלול. לא מדובר פה על שתיקה או על איזושהי הקפאה אישיותית, מדובר פה על שינוי הסגנון – סגנון הדיבור, סגנון ההתנהגות, צריך שנחיה בתרבות אחרת יותר מרוממת עם יחס חיובי, יחס טוב לכל מה שנעשה סביבנו. אין זה מונע מאיתנו לבקר מומים, אבל שזה יהיה במינון מצומצם, שלא זה יהיה הנושא והעיקר. ותמיד בבית הישיבה שלנו, כפי שאנחנו התרגלנו, הסגנון היה מתוק. גם אם סערות הנפש היו גדולות, והזעזוע והזעקה הרקיעו שחקים, כלפי חוץ זה פחות היה ניכר, כי לא מזה אנחנו נבנים ולא כך אנחנו בונים. כמובן, כל אחד לפי עניינו, ויכול להיות שמישהו יראה שהסגנון הזה לא מתאים לו, אנחנו לא רוצים שכולם פה יהיו חיקויים או שכפולים אחד של השני, בוודאי שכל אחד צריך לשמור על הסגנון שלו ועל מה שמתאים לו ולא להתבייש להגיד שזה לא מתאים לי, אבל זה שההדרכה הזאת לא מתאימה לאדם מסוים, זה לא מכניס אותו לשטח ניטרלי, ואם לא מתאים לו הסגנון, עליו למצוא סגנון אחר, לחפש ולהשתדל באמת למצוא את המקום שלו בעבודת ה'.

וצריך לתרגם את זה גם ליחס שלנו בבית – כשאנחנו נוסעים הביתה, מה אנחנו עושים בבית, איך אנחנו תורמים את חלקנו בהתחשב בזה שחלק גדול מהזמן אנחנו בכלל לא נמצאים. ההורים שלנו מתאמצים בשבילנו הרבה ואנחנו צריכים להתחשב בהם ולגרום להם נחת גם כאן ועכשיו ולא רק אחרי 120.

ההתייחסות היא למה שקורה במציאות. ובקטע הזה אני חושב שבישיבה שלנו אנחנו יותר מכילים. לא מפני שאנחנו מבליגים ועוברים עם כל דבר לסדר היום, ולא מפני שהכל מוצא חן בעינינו, אלא מפני שפשוט הסגנון התוקפני, הבוטה והמשתלח הוא לא מועיל בשום דבר, אני לא מאמין בדרך הזאת. יש אנשים הסבורים שאם האדם לא צעק מספיק חזק אז כנראה שהוא לא ביטא את הכאב או את הכעס והמחאה שלו כמו שצריך. אני לא מאמין שזו הדרך הנכונה.

מסופר על הרב צבי יהודה, שמישהו ליווה אותו בשבת, ועבר לידם רכב, והמלווה שמע את הרב צבי יהודה לוחש בינו לבין עצמו "שאבעס", אז הוא שאל את הרב – מאי נפשך? אם הרב חושב שצריך למחות אז שהרב יצעק כלפיו ששבת היום, ואם הרב חושב שלא צריך למחות אז שהרב לא יגיד כלום. הרב צבי יהודה השיב לו שהוא מתקומם נגד הנסיעה בשבת, אבל אין הוא היה מועיל כלום אם הוא היה צועק על אותו אדם, לא היה זה מחבב עליו את השבת יותר. לכן הוא היה אומר את זה לעצמו בכדי לזכור שהתופעה הזאת היא איננה תקינה, אך אין מה להתלהם על אותו נהג ולהרוויח כך ביושר עוד אדם ששונא או כועס על הדתיים ועל היהדות. אם כן, נמצאנו למדים שישנה דרך נוספת ליחסינו כלפי המציאות, דרך שיודעת לתת ביטוי גם למחאה וגם לרגיעה ולשקט.

בדרך התשובה ההדרגית

כשאנחנו באים אל הימים הללו וכל אחד עושה את חשבון נפשו, ומתיישב ובודק איך הוא מתנהג בתפילה, בלימוד, איך הוא מתנהל עם חבריו בשיח, בשמירת הלשון, בבין אדם לחברו ולמשפחתו, ברגע שהאדם עובר על הרשימה הזאת ומשפר את מה שדורש שיפור, ככה בשקט ובטבעיות, בלי ניצוצות ובלי ברקים, כשהאדם שב בתשובה באמצעות התרועה הטבעית, האמתית והישרה, כך הוא יכול להגיע למקום הרבה יותר גבוה.

הרב כותב ב'אורות התשובה' שקיימת תשובה שבאה באופן מדורג, וישנה גם תשובה פתאומית שמגיעה בפתע כמו ברק. אצל רובנו לא מדובר בברק שמבריק, אין זה הֶבְהֵק מסנוור שמתגבר על החושך, רובנו מתקדמים צעד אחר צעד, שקידה אחר שקידה, מטפסים בסולם המידות והתיקון ובסופו של דבר מגיעים לפסגה.

בעז"ה שבחודש אלול נזכה באמת להרגיש את האלול כמו שראוי, בדרכו של הרב, ונמלא את תפקידנו בנחת ובאחראיות.

 

 

 

ערכן של חמש דקות ביום

כשעלתה ההצעה לקיים בישיבה שיחה יומית קצרה בת חמש דקות, היה נראה במבט ראשון שחמש דקות הן פרק זמן קצר מידי. ובכל זאת נראה לי שאפשר להתבונן במשמעות הדבר בשני כיוונים מנוגדים אך גם משלימים זה את זה, ומאוד קשורים לעבודה של חודש אלול.

יש צד פשוט של חמש דקות, בתוך הזמן. ויש צד עליון יותר של חמש דקות, מעל לזמן. ישנו צד פשוט, ובו חמש דקות זה הרבה מאוד זמן. נספר שני סיפורים המדגימים את העניין.

מסופר על ישיבת קלם, שאחד הסדרים בה, היה סדר של חמש דקות, מטרת הסדר הייתה שאנשים ילמדו את משמעות הזמן, בחמש דקות המצטברות יום ועוד יום ניתן להגיע לאוצר גדול. שמעתי מאחד מגדולי מלמדי התנ"ך בדורנו, שאת ידיעת התנ"ך שלו הוא רכש מחמש הדקות של ההמתנה בתור בחדר האוכל, בהם למד בבית המדרש, אותן דקות מעטות הלכו והצטברו לעוד יום, לעוד פרק, ולאוצר גדול.

מסופר על הרב בנגיס, מרבני העדה החרדית בירושלים, שהיה עושה סיום ש"ס כל שנה. הוא היה גאון גדול, וכל שנה סיים את הבבלי. באחת השנים הוא עשה סיום ולאחר שבוע הזמין את האנשים לסיום נוסף. אמרו לו: "בכל זאת, עבר רק שבוע! איך עברת שוב על כל הש"ס?!" הוא ענה להם שבכל שנה סיום הש"ס מבוסס על הלימוד היומי שלו, שבעה דפים ביום. הסיום השני מבוסס על לימוד אחר. מאחר ומזמינים אותו לכל מיני אירועים, חתונות, בריתות וכדומה, תמיד יש כמה דקות המתנה לתחילת האירוע. בדקות האלו של ההמתנה, הוא קבע סדר לימוד בפני עצמו, באופן זה הספיק אחרי כמה שנים לסיים את הש"ס… זהו הצד הפשוט של ערכם של חמש דקות בתוך מימד הזמן.

ישנו צד עליון, וכיוון אחר, המבטא משהו גבוה ונשגב, שהוא כל כך מעבר לזמן, עד שגם בחמש דקות אפשר להשתייך אליו. הרב חרל"פ התכתב עם בנו, בזמן שנסע לארצות הברית, להיות רב קהילה. מכתבים אלו התפרסמו בספר שנקרא "מכתבי מרום", ובהם הוא מזכיר לבנו כל מיני הדרכות שהוא נתן לו קודם הנסיעה.

בעניין החמש דקות שדברתי אתך בקצרה, לא אכחד כי אף על פי שלכאורה נראה הדבר נקל, מה כבידות יש בחמש דקות, אבל כשמגיעים לידי קיום רואים כי גם זה כבד, ואם מתחזקים בזה מביא תועלת רבה. העיקר שלא יעבור יום ולא לילה שלא ילמדו בהם לפחות חמש דקות ביום וחמש דקות בלילה. הלימוד באותם חמש דקות יהיה ער בעליזות ושמחה, וצמצום כל המחשבות בהם בלי שום הפסק כלל ועיקר. ויש לכוון בהם ללימוד לשמה, לקיים מצות לימוד לשם גילוי יחודו בעולם דזהו ענין לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.

(מכתב ו)

נראה שכוונת הרב חרל"פ היא שבתוך שגרת היום-יום יש צורך להתקשר למימד הגבוה שבנו, ללמוד תורה לשמה, להידבק בה'. ביום יום אנחנו נמצאים באיזושהי שגרה ובה אנחנו לא תמיד זוכרים את הנשמה המאירה בכל אחד ואחד מאיתנו. ממילא אנחנו לא נמצאים במעלה וברוממות שיש בכל אחד מאיתנו ובכל אחד מישראל.

צריך להכשיר מגע עם המקום הזה. צריכים להתכוון ולהיזכר באותו גודל, באותה נשמה עליונה שכולנו שייכים אליה. התכוונות שקשה להחזיק אותה כל היום, מאחר ובמהלך השגרתי של היום האדם מוצף מחשבות שוטפות המטשטשות את המקום הזה. עדיין, מפעם לפעם אנחנו מנסים להתרומם להתקרב ולגעת במקום של "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹקֵיכֶם" (דברים ד, ד), שהוא השורש של הכל. זו העבודה המיוחדת של הימים הנוראים, עבודה של דבקות במקור החיים, קירבה לאידיאל הגדול של "וידע כל פעול כי אתה פעלתו". ההתכוונות היא משהו שהוא בתוך הזמן, רגע מדויק, הנוגע במקום שמעל הזמן. גם חמש דקות הם זמן שמספיק לאפשר את השייכות, ליצור את הקשר הזה, כמועט המחזיק את המרובה.

כעין זה, מה שחז"ל אומרים "מקום ארון אינו מן המידה" (מגילה י, ב ועוד), הדברים הכי נשגבים הם מעבר למקום המדוד, במובן של המרחב הנתפס, ואפשר לומר כן גם על מימד הזמן. זהו השורש הגבוה שממנו הכל חי.

ב"מעשה משבעת הקבצנים", מתוך "סיפורי מעשיות" של ר' נחמן, מסופר במעשה של היום החמישי על אותו קבצן שמעלתו היא מועט המחזיק את המרובה. עבודתו בנויה על אמונה, ענווה ויראה שהם מעבר לגדרים. אותה התבטלות והידבקות בקב"ה, אותה היזכרות בשורש שמחייה אותנו, בנשמה שממנה אנחנו דבקים בקב"ה. זאת העבודה שהרב חרל"פ מזכיר, היא יכולה להיות בזמנים המיוחדים של קריאת שמע ושל תפילה, אבל גם בזמן שאדם בוחר בעצמו, זמן שבו אדם מכוון את ליבו באמת להתרכז ולעורר את המימד הנשמתי הזה. לשם כך אין צורך בימים ושעות, גם בחמש דקות ניתן להיזכר ולגלות את שורש החיים המחייה את כל היום כולו.

יהי רצון שנזכה גם בצורה הפשוטה לשמור במידה המרבית על הזמן שלנו, על כל חמש דקות ואף פחות מכך. וכמו כן, שנזכה לקיים את הדרכת הרב חרל"פ – בחמש דקות אפשר להתחבר לשורש מתוך כוונת הלב, שזאת עבודה המיוחדת לימים אלו, להתחבר למה שמעבר, לקב"ה שהוא שורש הכל וממנו אנחנו חיים.

הרב עודד שוגרמן, ר"מ בישיבת הגולן

 

 

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת

על מה ולמה

יש הקונה עולמו בשעה אחת, ויש המאבד עולמו בשעה אחת. הדוגמא המובהקת ביותר, אם כי קשה להבנה, מופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת "חוקת". לאחר מות מרים הסתלקה הבאר, והעם הצמא מבקש ממשה רבנו מים. התורה מספרת על התוכנית הא-להית לפתרון משבר הצמא, על השינוי בביצועה בידי משה, והעונש שהוטל עליו בעקבותיו (במדבר כ, ז-יג):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

העונש הכבד שהושת על משה ואהרן, מביא רבים לתמוה: זו תורה וזו שכרה?! באיזה חטא חמור חטָא משה המצדיק עונש קשה כל כך, עד שנגזרה מיתה על משה ואהרן שרעו את העם בנאמנות גדולה במשך ארבעים שנה? היטיב לבטא את הקושי ר' יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" על הפרשה שלנו:

"הרי שולחן והרי בשר, והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכול" (ע"פ קידושין מו, א). וזה כי מצות השם למשה היא כתובה לפנינו, והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו, ומחרון אף ה' יתברך עליהם נשתומם לבנו, ואין אתנו פירוש על זה שישכך את האזן בחטא וביישוב הכתובים.

שאלה זו הטרידה את חכמי הדורות. פרשנים רבים העלו הצעות שונות עד שיש מי שכתב שמשה חטא בחטא אחד והפרשנים העלו עליו חטאים רבים, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים. נלך בעקבותיו של הרמב"ם על מנת ללמוד מהסברו פרק מהותי לחייו של כל אחד מאתנו.

הרמב"ם – בשל הכעס

ב"שמונה פרקים", הקדמת הרמב"ם לפירושו למסכת אבות, מנה הרמב"ם שני חטאים של משה רבנו. החטא הראשון הוא חטא אישי. בחיבורו זה הרמב"ם מלמדנו להיות מאוזנים בתכונות נפשנו, ללכת בדרך הממוצעת בין הקצוות, זו הקרויה "שביל הזהב", מלבד שני יוצאי דופן שבהם צריך לחתור אל הקצה. הראשונה היא מידת הגאווה, שאף מעט ממנה אינה מותרת, וכפי שאמרו חז"ל ש"אפילו שמינית שבשמינית" היא יותר מידי. והשנייה היא מידת הסבלנות, שאין לסטות ממנה כהוא זה אל עבר מידת הכעס הרעה, ובזה חטא משה רבנו:

הנה התבאר לך מכל מה שהזכרנוהו בזה הפרק: שצריך לכון אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות – אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו בהפך… ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים: משה רבנו, ע"ה, כבר אמר אליו השם יתברך: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, יב). "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (שם, כד). "עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, נא) וחטאו, ע"ה, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות. כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י), דקדק עליו השם יתברך: שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס. וכיוצא בזה בדין האיש ההוא – חילול השם הוא. מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים, והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא – ואיך יראה בו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש.

המילים "שמעו נא המורים" נשמעו לרמב"ם כהטחת דברים קשים שנבעו מיציאה מן הכלים, ובכך סטה ממידת הסבלנות הראויה לו. כל אדם עלול להגיע לידי כעס, אלא שעם משה רבנו הקב"ה דקדק עד כדי כך דווקא בשל מדרגתו הנישאה, עד שגזר עליו שבשל העניין הזה לא יכנס לארץ ישראל משאת נפשו. זאת משום שכל תנועה ומעשה של גדול המנהיגים בתולדות האנושות נבחנת בשעתה ולדורות, וממנו אנו לומדים כיצד יש לאיש המעלה לנהוג. כעסו של משה רבנו במקום שאין ראוי בו לכעוס הרי הוא כחילול ה'. וכיוון שכל האנושות עלולה ללמוד מהמאורע הזה שניתן להגיב בכעס, עונשו היה כה חמור. כגודל השגיאה והשוגה, כן גודל עונשו.

אלא שהרמב"ם אינו מסתפק בהסבר זה, מפני שמעשה מי מריבה נזכר במקומות נוספים בתורה ובהם נאמר על משה ואהרן שנענשו "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי". הביטוי הזה אינו עולה בקנה אחד עם ביאורו של הרמב"ם, לפיו משה כעס שלא כדין. לכן מוסיף הרמב"ם ואומר שלצד החטא האישי, היה במעשה משה דבר מה נוסף, והוא המריית פי ה':

אבל אמרו בעניין: "מריתם את פי" – הוא כמו שאבאר, והוא: שלא היה מדבר עם סכלים, ולא עם מי שאין לו מעלה. אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיאומר או יעשה יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו: שהוא, ע"ה, ודאי אין לו פחיתות מידה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה כועס – ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר: "קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה וגו'" (במדבר כ, ח).

משה רבנו הנהיג עם של אנשי מעלה, אנשים אלה בחנו ודקדקו בכל מעשה של משה רבנו, והם תפסו שאם משה רבנו, שליח ה', כועס, משמע שהקדוש ברוך הוא ששלחו כועס גם הוא על ישראל. והלא בקשתם הייתה הגונה וראויה, ועלולים היו לחשוב שהקב"ה הוא אכזר וחסר רחמים ח"ו, וממילא יש בזה חילול ה'. שהרי האמת היא שמיד כשהעם ביקש מים, הקב"ה שהוא מלא רחמים שלח את משה להוציא להם מים מן הסלע, ואילו כעסו של משה גרם להם לחשוב שה' כועס גם הוא אף שה' כלל לא קצף עליהם.[1]

חינוך בקפדנות

בעקבות הרמב"ם, הוסיף הרב זצ"ל וכתב דברים מפתיעים ב"שמונה קבצים". הוא השקיף על מעשה משה לא רק ככישלון מקומי, אלא כאירוע בעל השפעה רב-דורית על הדרך החינוכית בעם ישראל. במשך מאות ואלפי שנים, ממש עד לדור האחרון, הייתה מקובלת שיטת החינוך הקפדנית שנשענה על הפסוק "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד). מערכות היחסים שבין הורים לילדיהם ובין מורים לתלמידיהם התבססו על קפדנות וקשיחות, רצופים בכעסים והכאות, משמעת חמורה ונזיפות. גם דרכי הוראת המוסר ועבודת ה' היו ספוגים באווירה זו. הרב קוק הצביע על הסיבה לכך (קובץ ג, פסקה ט):

כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדיעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחות שאי הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה. ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם…

כל הכעס המופיע בעולם בתחומי ההדרכה וההוראה, גם אם הוא נובע ממחשבות של קדושה ורצון להיטיב, מביא הרבה חסרונות לעולם. כשהבן נוטה מהמסלול, ואביו רוצה ליישר את דרכו, אם הוא ינזוף ויגער בו, ואולי אף יכה אותו, ייתכן שבזה ישיג את מבוקשו. ייתכן שבזה ילמד בנו לקח. אבל יש לדעת שגם חסרונות רבים נספחים לסגנון הזה,[2] ולכן נדרש לכך תיקון, עד שכל דבר של קדושה יבוא לעולם בדרכי נחת ושלום. קובע מרן הרב:

שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור, ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה, ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות, עד שהולך ובני הרב ותלמידו שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה נעשים כאויבים זה לזה. ואם שמכל מקום את והב וסופה כתיב ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.

הרב מחדש ששורש כל הקפידות והכעסים, הוא כעסו של משה במי מריבה. לו משה היה עושה את דבר ה' במלואו, לו הוא היה מפייס את העם, ומדבר אליו, לא היה כעס בעולם, לכל הפחות בעולם החינוך. אם אנו רואים תלמידי חכמים שנוהגים כתלמידי חכמים שבבבל החובלים זה בזה בהלכה, ומקפידים אחד על השני, מקור הסגנון הזה הוא במעשה משה רבנו.

נראה שהרב לא התכוון לומר שמשה רבנו הביא את הכעס לעולם. דומני כי הרב מלמד אותנו שהיה בכוחו של משה לשנות את הכיוון החינוכי של העולם. הייתה לו ההזדמנות להביא לכך שהחינוך בעם ישראל, ולאורו בעולם כולו, יתנהל בדיבור, בריצוי, בפיוס; לא בדרכי חיכוך אלא בחיוך. משה רבנו החמיץ את ההזדמנות וכעס. במהלך ארבעים שנים של חינוך במדבר ניתן היה להשריש בעם צורת תקשורת אחרת, כזו שנשענת על דיבור והקשבה. הרב מביא דוגמא לעניין הזה ממה שאמרו חז"ל (קידושין ל, ב):

אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה", אל תקרי בְּסוּפָה, אלא בְּסוֹפָהּ.

בזמן הלימוד עשויים האב והבן, הרב והתלמיד, להילחם במלחמתה של תורה, להתנצח ולהתווכח כשני אויבים. ואף שכשהם קמים מן הספר הם שבים להיות אוהבים זה לזה, אומר הרב כי מוטב היה שגם הלימוד לא ייעשה באופן של מלחמה. זאת מפני שהאיבה, אף כשהיא ארעית, מותירה רושם בנפש. ל"ריתחא דאורייתא", למילים החריפות שאנו רואים שמחליפים ביניהם תלמידי חכמים יש מעלה; היא מצביעה על אהבת האמת, על האכפתיות להופעה ישרה של דבר ה' עד שלא ניתן לשתוק לנוכח מה שנראה בעיני אחד מן הצדדים כפירוש שגוי של התורה, אבל חרף זאת החיסרון היוצא מכך גדול עוד יותר. את הנקודה הזו משה רבנו לא תיקן, וההתמודדות עם מידת הכעס המגונה מלווה אותנו עד ימינו.

בכל ספרי המוסר שאנו לומדים אנו רואים עד כמה מגונה מידת הכעס, ועד אנה היא עלולה להוביל את האדם, ועל כן עלינו להתרחק מהכעס כמטחווי קשת, הגורמת לנזקים רבים. אנשים נזהרים ומתרחקים מאדם כעסן וחם מזג, מהחשש שמא הוא יתפרץ עליהם. גם בריאותו של הכעסן נפגעת בשל כעסו, ודברי הגמרא במסכת נדרים (כב, א) "כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו" הם כפשוטם. הרתיחה התמידית הזו פוגעת במערכות החיסוניות שלו. למעלה מזאת נאמר בגמרא שכל הכועס "אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו" (נדרים כב, ב), כלומר אפילו אם השכינה תהיה מולו הוא עלול לאבד את עשתונותיו ואת דעתו, כאמור בתהלים (י, ד): "רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱ-לֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו". לא פעם משתמשים בביטוי "אי שפיות זמנית" ביחס לאדם שמתוך כעסו עשה דברים נוראיים, עד כדי איבוד נפשות של קרוביו.

נזקה של קפידה

בספר "שירת הים" על חיי הרב חרל"פ מסופר שביום י בחשוון תרע"ו אמר הרב חרל"פ את מזמור קיט בתהלים, וזכה לחזיון משמיים. הוא מספר שבעת שקיבל את החזיון הוא עמד בכותל המערבי, ונאמר לו שעליו להכין את עצמו בשלושים הימים הבאים בזיכוך המחשבה בלי הפסק, בהתגברות במצוות ובתפילות, בטבילה בכל יום, ומיום ליום ירגיש התעלות נפש ורוח עד שיזכה להתגלות מן השמיים. בכתב ידו הוא כתב את שנראה לו בחיזיון, ומה עליו לעשות בכל אחד מהשבועות שבתוך שלושים ימי ההכנה הללו. הרב חרל"פ זכה להדרכה א-להית מפורטת כיצד להגיע לרוח הקודש, ובמשך הימים שלאחר מכן הוא עבד ועמל כפי שהורו לו מן השמים, וחש עצמו מתעלה, מתקדש ומיטהר. ביום העשרים ותשעה, בערב שבת, הוא מספר שהוא ממש הרגיש התעלות עד כי הוא חש במלאכי השרת מלווים אותו לביתו. והנה, בסעודה שלישית באותה שבת, קרוב כל כך למטרתו, הייתה לו קפידה בתוך הבית, ובבת אחת הכל נעצר. אמר הרב חרל"פ ראו מה כוחה של הקפדה, בעטיה נעצרה ההתעלות הרוחנית הכבירה שעמל עליה בעשרים ותשעת הימים שחלפו, רגע אחד לפני מדריגת רוח הקודש. הרב שמואל אליהו סיפר שהרב חרל"פ זכה לרוח הקודש מאוחר יותר, אך לנו נותר סיפור זה ללמדנו עד כמה מגונה מידת הכעס, שעלולה לאבד טובה הרבה.

ככל שאדם הולך וגדל, לכעסים שלו, קטנים ככל שיהיו, יש יכולת לפגוע בו ובהתעלות הרוחנית שלו יותר. לכן, לצד עבודת ההתעלות וההתגדלות שלנו בתורה בישיבה, עלינו לעבוד על מידת הכעס, שלא תהיה לנו לאבן נגף בהתקדמות הרוחנית שלנו. אנחנו צריכים להרגיש סלידה מהכעס, לחוש כמה מגונה המידה הזו וכמה מזיקה היא. הכעס הוא ביטוי לתחושה שפגעו לך בדבר מה, בכבוד או ברכוש, ומה כל אלה לעומת הפגיעה שאתה פוגע לעצמך נשמה בעת שאתה כועס?

צריך לנקוט באמצעים שונים על מנת שלא להגיע לכלל כעס. שמעתי שהרב נריה זצ"ל, אם היה עליו לגעור במישהו, כנדרש לעתים במלאכת חינוך הילדים או התלמידים, היה לפני כן חובש את המגבעת. הוא רצה להשתהות כדי ליישב את דעתו האם אכן הגערה במקומה, לדייק את מילותיו, ובעיקר לא לפעול בשעת חימום. יש כאלה שבשעת הערה או גערה לא מתבוננים בפני התלמיד או הבן, אלא מסיטים את מבטם כדי שלא תתחמם עליהם דעתם עוד יותר. מהרמב"ם למדנו שבעזרת אימון אפשר להתגבר על הרגשות ההרסניים שלנו ולבנות חיי רגש בריאים לחיים טובים ומאושרים.

והשיב לב אבות על בנים

יפה לחתום את דברינו בדברי הרמב"ן באגרת המפורסמת ששלח לבנו, שבראש דבריו הורה לו לנהוג בנחת עם הבריות ולהתרחק מן הכעס:

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל: כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

הרב גם לימד אותנו שהעולם הולך ומשתלם, כל דבר פגום הולך ומיתקן, וכך גם עניין הכעס. מסימני הגאולה הוא בואו של אליהו שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, אליהו הנביא שנקרא "אבא אליהו הקפדן" (סנהדרין קיג, א) יפעל לחזק את האינטליגנציה הרגשית בעם ישראל, כלומר יתוקנו הקשרים הרגשיים שבין אב ובנו ובין רב לתלמידו, וזאת על ידי שינוי שיטת החינוך. ואכן בהמשך הפסקה שראינו לעיל כותב הרב זצ"ל כך:

 וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן. וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד..וכל אותו העומק והדיוק, אותו אש הנשמה, אשר יצא להאיר ולחמם ע"י כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא… יבוא באחרית הימים ביתר שאת ע"י התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלות השקט, ודבר שלום לגויים והוכיח במשור לענוי ארץ, וניצוץ אור שלום זה הולך הוא ומוכרח לבא ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה אשר לשיבת ציון ובנינה.

עברנו דורות רבים שבהם ליהטה האש של הנשמה, אש שיצרה "ריתחא דאורייתא", שאף שהביאה איתה דברים טובים, גם חסרונות נלוו אליה והיא גרמה לסבל באומה. ריש לקיש אמר: "כל אדם שכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו, ב). והנה אנחנו רואים בדור האחרון שגישות החינוך הולכות ומתרככות, יש יותר ויותר הבנה שמלאכת החינוך העדינה דורשת פיוס וריצוי לב הבן או התלמיד, דיבור עמו והקשבה. גם תיקון של עניין זה הינו חלק מתיקוני הדורות האחרונים, מסימני הקץ המגולה בדורות הגאולה. תכונתו של המשיח מפורשת בנביא והיא היכולת לומר גם דברים קשים בנחת ובשלוה, לא בכעס ובתרעומת, וזו סגולה שדבריו יישמעו. המשיח יביס את תכונת הכעס, וניצוץ מאורו מאיר בתקופת הגאולה של עם ישראל.

 

 

[1] אמנם הרמב"ן השיג על הרמב"ם, תקף את הסברו בחריפות ושאל על דבריו חמש שאלות, וגם ר' יוסף אלבו הוסיף להקשות על הרמב"ם. ואכמ"ל.

[2] פגשתי לאחרונה אדם שסיפר לי שהתחנך בבית דתי ונטש את החינוך מפני שקיבל סטירת לחי מיותרת מאביו.

 

דילוג לתוכן