מה צריכה להיות הגישה ללימוד התורה? האם עמל תורה נובע מתוך ציווי או מתוך רגש של הכרח פנימי, שבו התורה היא חמצן שאי אפשר לנו בלעדיו? האם מבחן התוצאה הוא בהיקף או בכנות הרצון הפנימי ללמוד?