מוזיקה היא שפת הנפש

שירת הים, שפרצה מפיותיהם של בני ישראל לאחר הישועה הגדולה על ים סוף, מתוארת במדרש כשירה הראשונה שנאמרה בעולם[1]. ישנה כביכול ציפיה אלוקית שבני האדם יעלו לפניו שירה, ציפייה שלא מומשה. 'אז ישיר משה' 'ואין אז אלא שמחה' אז מתרחשת שמחה מיוחדת. סוף סוף נאמרה שירה בעולם.

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ל-ה' ויאמרו לאמר: 'אשירה ל-ה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים' (שמות טו, א) הדא הוא דכתיב (משלי לא, כו) 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה'".

מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדם הראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה.

כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם – מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל' הוי 'פיה פתחה בחכמה', אמר הקב"ה: לאלו הייתי מצפה. ואין אז אלא שמחה שנאמר: (תהלים קכו, ב) "אז ימלא שחוק פינו"[2].

שבת פרשת בשלח נקראת 'שבת שירה' על שם שירת הים שאמרו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. מה מיוחד בה בשירת הים שדווקא על שמה נקראת השבת הקרובה? הרי ישנם מאורעות משמעותיים נוספים בפרשת השבוע: יציאת מצרים, ירידת המן, מלחמת עמלק.

אמר רבי יוחנן: ביקשו המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה באותו הלילה שעברו ישראל את הים ולא הניחן הקב"ה, אמר להם: לגיונותי נתונין בצרה ואתם אומרים לפני שירה… וכיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה, א"ל הקב"ה: יקדמו בני תחילה, הדא הוא דכתיב: 'אז ישיר משה', אז שר לא נאמר אלא אז ישיר, שהקב"ה אמר: ישיר משה ובני ישראל תחלה… ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים?

משל למלך שנשבה בנו והלך והצילו, והלכו בני הפלטין ומבקשים לקלס למלך ובנו מבקש לקלסו. אמרו לו: אדונינו, מי יקלסך תחלה? אמר להם: בני! מכאן ואילך, מי שרוצה לקלסני יקלסני.

כך כשיצאו ישראל ממצרים וקרע להם הקב"ה את הים והיו המלאכים מבקשים לומר שירה, אמר להם הקב"ה: אז ישיר משה ובני ישראל תחילה ואחר כך אתם[3].

על פי המדרש, הקב"ה חוזר פעם אחר פעם על רצונו כי בניו, בני ישראל, ישירו לו בתחילה. שירתם של ישראל נפתחת במילים: "אשירה לה'" משום ששירת הים היא שירה של דבקות. אין בשירת הים האדרה עצמית של השרים אותה,  כי אם יש בה ענווה כלפי ה' יתברך. שירת הים אינה רק שירת ניצחון על המצרים, אויבי ישראל, אלא בעיקר שירה שבה עם ישראל מכתירים את ה' למלכם. זו שירת האמונה של בני ישראל במלכם. בזכות שירתם הם מבססים את מלכותו בעולם. וכך 'ממסגר' אותה המדרש:

"אמר רבי ברכיה בשם רבי אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך, עד שאמרו בניך שירה"[4].

בשירה הפורצת מגרונם של בני ישראל הם כביכול מעניקים לאלוקים את מלכותו. ללא הכרתנו האנושית במלכותו – הוא עדיין לא מלך בעולמו בפועל. 'אין מלך בלא עם'. את התורה – הקב"ה אומר וישראל שומעים, ואילו את השירה – ישראל שרים והקב"ה ומלאכיו מאזינים לשירתם. הוא מצפה לשירתם.

השירה מבטאת את התפעלותו של האדם מאלוקיו ובכך הוא מנכיח את מלכותו בעולם. השימוש בה מבטא שאין כאן רק הכרה שכלית קרה בכוחו הרב של הקב"ה להנהיג את המציאות. זאת, משום ששירה מבטאת את עולם הרגש, את השמחה והשותפות שלנו, את ההתפעלות שלנו. במקרה של שירת הים היא מבטאת את כך שאיננו מסתכלים על הנהגת ה' את עולמו כצופים מהצד, אלא אנו שותפים ומשתתפים באופן פעיל בעולמו של הקב"ה.

כוחו של השכל הוא בפירוק של מושגים ובהגדרתם. המוח הוא אנליטי. לעומת זאת, בשירה או במוזיקה מתחברים להם תו לתו וכך נוצרת הרמוניה ומנגינה. המוזיקה דומה בכך לאמונה שמבקשת לחבר התרחשות להתרחשות, מאורע למאורע כדי לחבר ביניהם ולראות באמצעותם את יד ה' המנהלת את עולמנו.

התורה נקראת שירה

בסוף ימיו מצטווה משה רבנו:

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל…. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת"[5].

בניגוד לרש"י ולרמב"ן שהבינו שכוונת הפסוק היא לשירת האזינו שנכתבה על ידי משה רבנו, מסביר הרמב"ם כי התורה כולה נקראת שירה. הציווי לכתוב 'את השירה הזאת' משמעותו – לכתוב את התורה:

"…שציוונו שיהיה לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו…והוא אמרו יתעלה (וילך י"ט) 'כתבו לכם את השירה הזאת'…כי אמנם רצה באמרו את השירה כל התורה הכוללת זאת השירה. ולשון גמרא סנהדרין (כ"א:) אמר רבה אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת"[6].

הרב יונתן זקס מסביר מדוע נקראת התורה שירה:

"מדוע נקראת התורה שירה?  כי אם רצוננו להוריש את אמונתנו ואת אורח חיינו לדור הבא, אנחנו מוכרחים לשיר. התורה צריכה לדבר אל הרגש, לא רק אל התודעה….המוסיקה היא הממד הרגשי של התקשורת, האמצעי שלנו להביע רגש.

המוסיקה היא מרכיב כה חיוני בשיח שלנו… היהדות היא דת של מילים. אולם בכל פעם ששפת היהדות שואפת אל הרוחני, היא מבקיעה אל השירה, אל הניגון, כאילו ביקשו המילים עצמן לנוס מכוח המשיכה של המשמעות המוחלטת.

יש בניגון דבר מה המרים את עינינו אל מציאות שמעבר לנתפס. מילים הן שפת הדעת, מוזיקה היא שפת הנפש… כאשר היהודים מדברים, הם לא פעם מתווכחים. אך כאשר הם שרים, קולותיהם השונים יוצרים הרמוניה … המוזיקה היא שפת הנשמה, ובהגיעו אל גובהה של הנשמה, נכנס היהודי בשערי האחדות האלוקית, המתעלה על הניגודים שבעולמות הנמוכים יותר"[7].

עבודת ה' מבקשת לא רק את ההכרה ואת השכל שלנו כי אם גם את התפעלות הלב, את ההזדהות ואת ההתמסרות לעשות את רצונו יתברך. לא בכדי נקראת השבת 'שבת שירה'. אכן, ישנם מאורעות נוספים שעליהם נקרא בפרשת השבוע: יציאת מצרים, ירידת המן, מלחמת עמלק ואף על פי כן נקראת השבת 'שבת שירה' כי היא מתארת את כל עניינה של התורה, שהיא תהפוך לשירה בתוך לבבנו. שירת האמונה שעוברת מדור לדור. "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַ-ה' ". ויאמרו לאמור' – השירה שאמרו אז פעלה 'לאמור' – לכל הדורות.

לא בכדי השירה נקשרה אל השבת. כך מסביר זאת האדמו"ר הזקן:

"ולכן איתא דבקושי התירו לדבר דברי תורה בשבת, כי היא (השבת) בחינת שתיקה שלמעלה מבחינת דיבור, שהשתיקה הוא בחינת ביטול במציאות, וכמו שכתוב 'ויכולו השמים' (בראשית ב) לשון כלות הנפש… והניגון הוא בחינת הביטול בלי צירופי אותיות כי אם רק המשכה, שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה"[8].

מתוך דברים אלו, אני רוצה שנעסוק ביחד מעט בעולם הניגון והשירה, בעולמה של המוזיקה וביחסה של התורה אליו.

המוזיקה – שונה בתכלית מהציור ומהפיסול

בניגוד לאומנויות אחרות, כגון: הציור והפיסול שיש עליהם לאו מפורש: 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. החזותיות שלהן והיותן נקשרות לעבודת אלילים גרמו לנו להתרחק מהם. לעומתן, המוזיקה מאז מעולם ליוותה את עמנו. היא לא עוסקת בגשמי, כי אם בצליל ובמנגינה שהם רוחניים.

בקריעת ים סוף יוצאת מרים הנביאה בתופים ובמחולות. דוד היה מנגן לשאול כשרוח רעה ביעתתו, הוא מכונה 'יודע נגן'[9] וגם 'נעים זמירות ישראל'[10], כשהוא מעלה את ארון ה' לירושלים, הוא מצווה את הלויים המשוררים לשיר ולנגן: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד, לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם, לְהַעֲמִיד אֶת-אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים, בִּכְלֵי-שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִלְתָּיִם–מַשְׁמִיעִים לְהָרִים-בְּקוֹל, לְשִׂמְחָה"[11]. אלישע קורא למנגן כדי לזכות לנבואה. "וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'"[12].

בבית המקדש היה למוזיקה מקום מרכזי. הלויים שרו בבית המקדש את 'שיר של יום'. כשחונכים את חומות ירושלים בימי נחמיה משתמשים בכלי נגינה "וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלַ‍יִם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלָ‍יִם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת"[13]. בספר תהילים לשירה ולזמרה ישנה נוכחות רבה: 'הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר.  הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב.  הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה'[14]. 'שאו זימרה ותנו תוף, כינור נעים עם נבל'[15], 'הללוי-ה כי טוב זמרה אלוקינו'[16].

המוזיקה משפיעה על הנפש, היא מעוררת את הרגש, מייצרת אווירה ונושאת עימה משמעות. לניגון יש כוח רב והוא משפיע עלינו.

תלמידי הרב זצ"ל דבקו בו מתוך עולם הנגינה

מעניין לראות כי שני תלמידיו הגדולים של מרן הרב דבקו בו, לא בגלל תורתו העמוקה כי אם בעקבות שמיעתם אותו מנגן ושר בזמן התפילה.

כך תאר זאת הרב הנזיר במבוא לספר אורות הקודש:

אורות הקודש / מבוא א' – מערכת חכמת הקודש

"לפני כ"ז שנה, ואני בשוויץ בבזל, עסוק בלימודי הדעות הפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צימאון ושקיקה לאמת, ביחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב שנמצא אז בארץ זו מזרחה, פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסוע אליו.

אחרי טבילה במימי הריין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחיכיון, עשיתי את דרכי להרב, בערב ר"ח אלול (תרע"ה), באתי אליו מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על כמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.

על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזנים. והנה בקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפלת העקדה, בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפלה, מיהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פיללתי מצאתי, מצאתי לי רב"[17].

וכך סיפר הרב חרל"פ על פגישתו הראשונה עם הרב קוק:

"הימים לפני חג השבועות תרס"ד. ירדתי ליפו במצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום ו', התפללתי בבית הכנסת 'שערי תורה'. בן 22 שנה הייתי אז. והנה שמעתי כיצד הרב (קוק) אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכייה – נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה והייתי לתלמידו וחסידו לעולם. אך לא העזתי לגשת לרב ולבוא עימו בדברים"[18].

 

ארבע שכבות במוזיקה – מקבילות לחלקי האדם

לא רק גדולי עולם שכאלה הושפעו מהמוזיקה. ההשפעה של המוזיקה על הנפש של כל אחד מאיתנו היא גדולה, ולכן עלינו לשים לב לסוג המוזיקה שאנו צורכים. בדומה לאוכל שיש בו מזונות טעימים אבל ריקים מבחינה תזונתית, כך גם במוזיקה ישנם שירים רועשים או נעימים שיכולים להעביר את הזמן אך הם אינם מעניקים משמעות וחיות לנפש השומע אותן.

ד"ר דניאל שליט[19] בספרו 'יודע נגן' הצביע על ארבע שכבות שקיימות במוזיקה בהקבלה לאדם: גוף, רגש, שכל, על-שכל.

השכבה הנמוכה ביותר היא השכבה 'הגופנית'. המוזיקה אינה אוסף אקראי של צלילים. יש לה מבנה מסודר. זה 'הגוף' של המוזיקה. היא מניעה את גוף השומע. יש לה תפקיד מוטורי משום שהיא בעלת קצב.

למעלה מכך, יש את שכבת הרגש. מוזיקה אינה הבעה ספונטנית של רגש כמו אנחה או זעקה. יש לה תבנית שנושאת מטען רגשי. יש לה מבנה של צלילים שמעוררים רגש בשומע.

השכבה השלישית היא שכבת המשמעות. מוזיקה אינה רק מפעילה רגש, היא גם אומרת משהו. ללא מילים. היא מביעה תוכן באמצעות צלילים. לדוג': מוסיקת רוק מבטאת בעיטה ומרד בסדרי החברה. מרד זה בא לידי ביטוי במקצב, בצלילים ובמנגינה.

השכבה העליונה היא 'נקודת האיכות'. היא 'הנשמה' של השיר שכל המבנה המוזיקלי יוצר אותה ונושא אותה על גביו. יש מנגינה שאוצרת בתוכה איכות של געגוע, או של שמחה, איכות של קושי וכאב. לדוג': בניגוני חב"ד רבים ישנו געגוע. געגוע לגאולה. געגוע לא-ל חי וכו'. ישנן חסידויות אחרות שהאיכות המרכזית שבהן היא המתיקות או השמחה.

'דרך כל ארבע השכבות האלה יכול האדם להידבק במשהו שהוא בכלל נפרד ונבדל מן השיר, בהויה עליונה, שהשיר הוא סולם אליה.'[20]. המוזיקה היא כמו סולם שבאמצעותו האדם יכול לטפס אל על או לרדת מטה.

אם נשתמש במטפורת הסולם של המוזיקה, נוכל להבין מה קורה למוזיקה שסביבנו. בעבר, אם אדם היה רוצה לבוא במגע עם מוזיקה הוא היה צריך לשיר או לנגן אותה בעצמו. הוא היה יכול גם להאזין למישהו שמנגן אותה מולו. אבל זו הייתה חוויה יחידאית.

המוזיקה כמצרך ועיקרון הסולם

בדורות האחרונים, המוזיקה הפכה למצרך. מקליטים אותה ומפרסמים אותה כדי למכור אותה. כדי למכור הרבה, היא צריכה להיות קליטה, קלה ומיידית, שלא תצריך את המאזין לה למאמץ מיותר. וכך היא מתמקדת ברבדים הנמוכים של הסולם: בקצב וברגש. היא מבקשת להיות קליטה ומרגשת אבל הקומות העליונות של הסולם: המשמעות ונקודת האיכות נזנחות. כך נוצרת מוזיקה שהיא סוג של ג'אנק פוד. טעימה ומיידית אבל אינה מזינה את הנפש. במצבים גרועים יותר, הקצב יכול לבטא רגשות של גסות או אלימות, המילים יכולות להיות נמוכות ופוגעניות. זו מוזיקה שתוריד אותנו ולא תרומם אותנו.

הסולם הזה מלמד אותנו עיקרון שכדאי לנו לאמץ כשאנו שומעים מוזיקה. לא כל המנגינות או השירים שווים. כדאי לרכוש עדינות ותשומת לב לשירים אותן אנו שומעים. הן מבחינת המנגינה והן מבחינת התוכן.

אני חושב שאחד השדות שבו עלינו להתקדם בעבודת ה' הוא להתבונן במוזיקה שאותה אנו שומעים. להאזין לה האזנה פעילה ולשים לב למשמעויות שלה. הדעות והסברות שאליהן האדם נחשף משפיעות על השקפת עולמו. האוכל שאותו הוא אוכל משפיע על בריאות גופו. כך גם המוזיקה שאותה האדם שומע מחלחלת לנפשו ומשפיעה עליו. כפראפרזה על דבריו של הבעש"ט שלפיהם במקום שמחשבתו של האדם – שם האדם, ניתן לומר שהשירים והמוסיקה שמהם מתרגש האדם – מלמדים על מקומו הרוחני. ממה הוא מתרגש, למה הוא מקווה, היכן הלב שלו נתון. הדברים נכונים לשירים שאותם אנו שומעים, לאופן שבו אנו שרים ניגונים ולמקורות ההשפעה המוזיקליות שלנו באופן כללי.

אבקש לסיים בדבריו של ריה"ל בספר הכוזרי:

"צייר לך אומה המחשיבה את הניגונים ומטילה את זמרתם על החשובים באנשיה, הם בני לוי העוסקים בנגינה כבמלאכת קודש בבית הקדוש, במועדים המקודשים, ואנשים אלה חופשיים מעול הפרנסה… ואין להם עסק כי אם בנגינה, החשובה מצד עצמה אצל כל בני אדם בכלל, נכבדת אז בייחוד בעיני כל בני האומה אצילת היחס וזכת התכונה, ובראש העוסקים בה דוד ושמואל"[21].

מאז ומתמיד אומתנו החשיבה את הניגונים. שנזכה להעניק מקום של כבוד לצלילים שאותם אנו שומעים ומכוחם לעלות מעלה מעלה בעבודת ה'.

 

 

 

[1] במדרש תנחומא (בשלח, פרק י) היא מתוארת כשירה השנייה, אולם גם לפי התנחומא, השירה הראשונה נאמרה על ידי בני ישראל במצרים.

[2] שמות רבה פרשה כ"ג, ד'.

[3] שם, ז'.

[4] שם, א'.

[5] דברים ל"א, י"ט-כ"ב.

[6] ספר המצוות, מצוות עשה י"ח.

[7] מתוך 'שיג ושיח' לפרשת וילך. https://rabbisacks.org/wp-content/uploads/2015/09/SS_Vayaelech_2015.pdf

[8] ר' שניאור זלמן מלאדי, תורה אור, פרשת כי תשא.

[9] שמואל א' ט"ז, א'.

[10] שמואל ב' כ"ג, א'.

[11] דברי הימים א' ט"ו, ט"ז.

[12] מלכים ב' ג', ט"ו.

[13] נחמיה י"ב, כ"ז.

[14] תהילים ק"נ.

[15] תהילים פ"א, ג'.

[16] תהילים קמ"ז, א'.

[17] אורות הקודש, מבוא א', מערכת חכמת הקודש.

[18] מתוך שירת הי"ם, יאיר חרל"פ, עמוד 321

[19] מנצחמלחין ודוקטור למוזיקולוגיה ולפילוסופיה. בספריו הוא עוסק במפגש בין התרבות היהודית לתרבות העולם ובנושאים הגותיים רחבים.

[20] דניאל שליט, יודע נגן, עמ' 18.

[21] ספר הכוזרי ב', ס"ד.

דילוג לתוכן