מבטה של אשת לוט // הרב עוז מסוורי

משעות הבוקר המוקדמות הם היו במרוצה. מאחוריהם רעש והמולה רבה. ניצוצות של אש הבהיקו באפילה, עשן סמיך מילא את האוויר והם כמו שיננו לעצמם: 'רק לא להביט לאחור'. להמשיך קדימה עד שנגיע אל העיר הקרובה.
הקול החל מנקר בראשה 'את טובה מהם. האם אינך רואה זאת?!' היא לא יכלה להתאפק יותר, היא חייבת לראות את אלו שנותרו מאחור, נשרפים באש שהם הביאו על עצמם, 'רק לא להביט לאחור' חזרה ואמרה לעצמה.
מדוע אנחנו ניצלנו והם נותרו מאחור? היא שאלה את עצמה פעם אחר פעם, לפתע הייתה לה התבהרות, חום גדול הציף אותה, היא ידעה, היא ניצלה בזכות האיש שלה.
היא לא יכלה להתאפק יותר וסובבה את ראשה לאחור. זו היתה הפעם האחרונה שלה. היא הפכה לנציב מלח.
" וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" מדוע נאמר 'מאחריו' ולא 'מאחריה'? כשאשתו של לוט מסבה את פניה אחורנית היא משווה בין האיש שלה, לוט, מכניס האורחים לבין אנשי סדום שהכריזו 'כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון- ישרף באש!'
המבט שלה לאחור גרם לה למצוא את ההבדל בינם לבין האווירה בסדום היא הסבירה לעצמה היטב מדוע היא ניצלה והם לא. האופן בו היא בחרה להתבונן על האירועים גרם לה לאבד את היכולת לתקן את עצמה.
היא לא הבינה שכשסדום נהרסה משהו בה היה צריך להתעורר. כשהיא שמעה את קולות ההרס והחורבן היה עליה לחשוב כיצד הקולות הללו נוגעים גם אליה, כיצד היא היתה חלק מהמקום הזה, מה עליה לתקן וכיצד היא יכולה להתפתח בעקבות החורבן הקשה.
בהסבת המבט שלה לאחור כשהיא מלאת סקרנות ומלאת סיפוק עצמי מהאיש שלה ומעצמה היא כמו אמרה לעצמה 'אני טובה מהם'. באותו הרגע היא הפכה לנציב מלח. המלח אינו מתקלקל. הוא אינו משתנה. הוא משמר מצב קיים. בדיוק כמוה.
במקום לחשוב מה עלי לתקן וכיצד עלי להתפתח בעקבות כך, היא ניצבה על מקומה (נציב) וסירבה להשתנות (מלח).
מבטה של אשת לוט זהו מבט שגורם לנו להצדיק את עצמנו ולומר לעצמנו כמה אנו טובים מאחרים. אבל ביחד עם כך, הוא גם תוקע אותנו במקום ולא מאפשר לנו להקשיב להתרחשויות ולנסות להבין מה עלינו ללמוד מהם.
אל תביט לאחור, אל תעסוק בהשוואות בינך לבין אחרים. תהיה עסוק בהשוואה בין מי שהיית אתמול לבין מי שאתה היום. תשאל את עצמך כיצד אצליח להיות טוב יותר ממה שהייתי אתמול. זו הדרך לצמוח ולא להפוך לנציב מלח.
שבת שלום.