סודו של מזבח הזהב

כלים יוצאים מן הכלל 

פרשות תרומה ותצווה הן שתי פרשות המהוות חטיבה אחת שנושאה הוא הציווי על הקמת משכן לה'. הדבר בא לידי ביטוי בלשון הדומה בפתיחתה של פרשת תרומה ובסיומה של פרשת תצווה; בפרשת תרומה מופיעה מטרה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָֽׁכַנְתִּי בְּתוֹכָֽם" (שמות כה, ח), ובסיומה של פרשת תצווה מופיעה שוב אותה המטרה כחתימה לציווי כולו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם " (שם כט, מה-מו).  

הציווי הכללי מתפרט לפרטים באופן מאוד סדור. פרשת תרומה עוסקת בתיאור מפורט של המשכן וכליו, היא פותחת בתיאורם של הכלים שהם עיקרו של המשכן ובראשם ארון הברית, וממשיכה בצורה מסודרת לשאר כלי המשכן מהפנים אל החוץ, מקדש הקודשים אל חצר המשכן, ובחלקה השני של הפרשה מופיע התיאור המפורט של מבנה המשכן. ואילו פרשת תצווה עוסקת במשרתי המשכן, משרתי ה', שהם אהרון ובניו. מתוארים בגדיהם המיוחדים ותהליך ההקדשה של הכהנים. אם כן, הציווי מופיע באופן מאוד מסודר ומובנה, מראשית ועד אחרית. אלא שלמרבה הפלא ציווי על שני כלים משבש את הסדר המופתי הזה, שני כלים במשכן שמופיעים אחרי שהציווי ננעל בדבריו של הקב"ה אשר שב ומזכיר בסיום את תפקידו של המשכן – "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים". איחור זה מעלה תמיהה גדולה, מדוע אחרי שנחתמה רשימת כלי המשכן נוספו פתאום שני כלים? לרגע נראה הדבר כאילו הם נשכחו בשעה שמנו את שאר הכלים, ונדחקו לסוף בלית ברירה. כמובן שלא ניתן לומר כן…שני הכלים הללו הינם הכיור ומזבח הקטורת. הציווי על מזבח הקטורת מופיע בסופה של פרשת השבוע שלנו, והציווי על עשיית הכיור מופיע בתחילת פרשת כי תשא. אמנם ביחס לכיור ניתן לומר שהוא לא ממש מכלי המשכן, שכן שאר כלי המשכן מיועדים לצורך השכנת שכינה וכדומה, ואילו הכיור הנמצא בחצר המשכן נועד רק לטיהור ידיהם ורגליהם של הכהנים לקראת כניסתם לעבודת המשכן, ולכן הוא איננו מופיע בפרשת תרומה. ברם על מזבח הקטורת לא ניתן לומר כן, שהרי הוא נמצא בתוך אוהל מועד, סמוך למנורה ולשולחן הפנים, ותפקידו לכאורה דומה לשלהם, ואם כן, חוזרת השאלה למקומה ויש לברר מדוע הוא נעדר מרשימת כל כלי המשכן? השאלה מתעצמת עוד יותר, כפי שהרמב"ן ציין, שכן כאשר התורה מתארת את עשיית הכלים בפרשת ויקהל, אכן מופיעה עשיית מזבח הקטורת בין כלי אהל מועד (שמות לז, כה ואילך), אבל בציווי לעשיית הכלים, כמו שאמרנו, אין מזבח הקטורת מופיע יחד עם כלי אהל מועד אלא לאחר חתימת הציווי. 

תפקידיו הייחודיים של מזבח הקטורת 

נסקור בקצרה מה השיבו כמה מגדולי מפרשי המקרא לשאלה זו: 

הרמב"ן (שמות ל, א) כתב: 

אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל 'ונקדש בכבודי' (כט, מג), 'ושכנתי בתוך בני ישראל' (שם מה)..  

הרמב"ן פותח ואומר שמחד גיסא מטרת עשיית המשכן היא משאת נפש כאמור בחתימת הציווי 'ושכנתי בתוך בני ישראל', ברם מאידך גיסא קירבה כה גדולה היא סיבה לדאגה גדולה. אם עם ישראל לא ינהג כמצופה ממנו, עלולה להתעורר חֵמָה לפני ה', כבן שחוטא בפני אביו, שתוצאותיו חמורות יותר מחטא שנעשה כשהאב מרוחק. הדבר נרמז בכתוב 'ונקדש בכבודי' המזכיר את אשר יארע בחנוכת המשכן, שכשמידת הדין תפגע בנדב ואביהוא יאמר משה לאהרן 'הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש', ואמרו חז"ל "היכן דיבר"? ותשובתם: בדבר ה' בפרשתנו 'ונועדתי שם לבני ישראל ונקדש בכבודי' (עיין רש"י ויקרא י, ג). ועל כן, אומר הרמב"ן, מוסר הקב"ה למשה רבנו כלי הגנה סודי: 

אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה. כי הקטרת במדת הדין, שנאמר 'ישימו קטורה באפך', מן 'וחרה אפי', והוא מה שאמר בקטרת זרה 'ועל פני כל העם אכבד', שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן 'ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה', כי מה צורך להאריך בכל אלה ולא אמר ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת פקודי, אבל הוא להורות על ענינו. 

כלומר, מידת הדין מתוחה עת שהשכינה יורדת לארץ, מלך מלכי המלכים מופיע בתוך המחנה, אזי כל סטייה קלה מההתנהגות הנאותה עלולה לגרום לחרון אף גדול. תפקידו של מזבח הקטורת הוא למנוע ממידת הדין לפגוע בכהנים ובעם ישראל, ומשום כך האריך בתיאור מקומו של מזבח הקטרת  (פסוק ו) משום שרצה לחזור שוב ושוב על צליל השרש "כפר", והזכיר את "הפרכת" ואת "הכפרת". מעתה מיושבות השאלות ששאל הרמב"ן: רק אחרי שהקב"ה מסיים לצוות על כל הכלים שתפקידם הוא להוביל להורדת השכינה על המחנה, מזכיר הקב"ה כלי נוסף שאינו מוסיף למטרה זו, אלא הוא נועד לשמור ולהגן על ישראל מפני אימת הדין שמביאה עימה השכינה, ולכן הוא לא מופיע יחד עם שאר הכלים. ולא עוד אלא שרק אחרי שמופיעים בחתימת הציווי ביטויים שמזכירים את מידת הדין הזו, יש מקום להביא את הכלי שיגן וישמור. ולכן בפרשת הקהל, בביצוע, כשכבר אין צורך לייחד את מזבח הקטורת ולהסביר את תפקידו, מופיע כלי זה במקומו הטבעי, בין כלי אהל מועד. 

גם ר' עובדיה ספורנו אומר שמזבח הקטורת לא קשור לתפקידם של שאר הכלים. לעומת הכלים הפנימיים  שמטרתם היא להביא לידי כך שהשכינה תרד ותשכון בתוך ישראל, או מזבח העולה  שעניינו הוא שיהיה מראה כבוד ה' על המזבח, הרי שמזבח הקטורת הוא בעל תפקיד אחר וייחודי (ספורנו שמות ל, א):  

אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך הבו לה' כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו. 

אומר הספורנו שכמו שכאשר מתקיים מפגש עם אדם חשוב מודים לו על ביקורו, כך גם כלפי ה' – אחרי שהקב"ה מקבל ברצון את קרבנות התמיד בשחר ובין הערביים, אנו מודים לו על ביקורו הנכבד על ידי כך שאנו מעלים לפניו באותה שעה קטורת המפיצה ריח טוב, וזה כדרך שהיו עושים "מוגמר" לאורח מכובד, שהיו מעלים ריח טוב בחדר בסיום סעודה חשובה. גם בפירוש זה, בדומה לפירושו של הרמב"ן, הסיבה להזכרת מזבח הקטורת בנפרד לשאר הכלים היא בגלל שייעודו שונה משאר הכלים, ואינו דרוש לעצם המפגש עם ה' במשכן. 

הסבר דומה לספורנו בביאור תפקידו של מזבח הקטרת אומר הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"ג פמ"ה). לדבריו הקטורת נועדה לפיזור ריח טוב במשכן, שיסיר את ריח הקרבנות. לפי הרמב"ם מאוד מובן מדוע מזבח הקטורת מופיע בנפרד, אחרי כל שאר הכלים, שכן הצורך בו היה משני לחלוטין. 

תירוץ מבריק אמר ר' מאיר שמחה הכהן מדוויסק בחיבורו משך חכמה (שמות ל, א): 

והעיקר כי כל הצווים כמו הארון, אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן רשאי לעבוד ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים. אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך, הלא קיימא לן שהקטורת נקטר אף אם אין מזבח, וכמו דאמר רב בזבחים דף נט, א דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה.

הגאון מיישב שקיים הבדל הלכתי בין כל כלי המשכן לבין מזבח הקטורת. כל הכלים הללו הם הכרחיים לעבודתם ונצרכים לעניינם, אי אפשר לעשות את העבודה הייחודית לכל אחד מהם בהעדר הכלי שעליו נעשית העבודה. לעומתם, הקטרת קטורת על גבי מזבח הזהב בדווקא איננה חובה, אלא רק מצווה. גם אם אין מזבח אפשר להניח מחתה על הרצפה ולהקטיר עליה את הקטורת. לפיכך, על מנת  שנשים לב להבדל זה בין כלי המצווה הזה, לשאר כלי החובה האחרים, הוא הופיע בנפרד מהם.1 

ענן הקטורת כחוצץ וקושר 

נראה שאפשר להציע הצעה נוספת לתפקידו של מזבח הקטורת, כזו שיש לה משמעות חשובה לעבודת ה', ועל פיה תתיישב שאלת ההפרדה – בציווי דווקא – של כלי זה משאר הכלים. 

הרמב"ן כתב שסודה של הקטורת לעצור מגפה נמסר למשה רבנו. הוא מסתמך על הגמרא במסכת שבת (פט, א) המלמדת שכשעלה משה למרום לקבל את התורה נמסרו לו מתנות, אחת מהן הייתה הסוד המדובר: "אף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר 'ויתן את הקטרת ויכפר על העם ואומר ויעמד בין המתים ובין החיים' וגו', אי לאו דאמר ליה – מי הוה ידע?" כוונתה של הגמרא למה שאירע  בעקבות מותם של עדת קורח ומאתיים וחמישים מקריבי הקטורת: 'וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'. וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד ה' (במדבר יז, ו-ז). התורה הוסיפה ותיארה את אשר  התרחש בעקבות זאת (שם שם, ט-יג): 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף: וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. 

מסך הקטורת חצץ בין המקום שאליו הגיעה השפעת התגלות כבוד ה' שהכה בעם לבין העם שעדיין לא הוכה במגפה, ובכך הוא הגן על בני ישראל מפניה. נמצאנו למדים שענן הקטורת הוא מסך מגן בין כבוד ה' לאדם קרוץ החומר, שבעומדו חשוף לפני ה' ללא הגנה יש לחוש שיספה. לכן אנו מוצאים כי הופעתו של הקב"ה היא תמיד בענן, כמו למשל כאשר כבוד ה' יורד מראש הר סיני אל המשכן ככתוב בסוף חומש שמות, נאמר 'וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן " (שמות מ, לד-לה). גם בסוף פרשת משפטים כתוב "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן…' (שם כד, יז-יח), כלומר שההופעה של כבוד ה' היא באש, והענן חוצץ. האש עטופה בענן, שכן אי אפשר לעמוד בפני הופעת השכינה באש אוכלה, מבלי שיהיה חייץ בין העולם לגילוי ה'. הקב"ה הוא אינסופי, ואיך יוכל העולם הסופי להכיל את הופעתו? ולכן צריך תמיד שתהיה חציצה בין האש האוכלת הזאת לבין עם ישראל בפרט, והעולם בכלל ולכן מופיע כבוד ה' בענן.  

זה פשר העבודה החשובה והמיוחדת ביותר של הכהן הגדול ביום הכיפורים. ביום זה הוא היה נכנס לפני ולפנים ומעלה שם קטורת, משום שהקב"ה היה מתגלה על הכפורת, והיה צריך לחצוץ בין ההופעה הא-לוהית הגדולה הזאת לבין הכהן הגדול באמצעות ענן הקטורת, ככתוב "וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (ויקרא טז, יג).  

זה גם היה תפקיד מזבח הקטורת הממוקם במרכז אוהל מועד, כנגד ארון הברית שעליו מתגלה כבוד ה'. לאור האמור, נראה שתפקיד קטורת התמיד שמוקטרת בכל יום בבוקר ובערב, הוא לעמוד כמסך בין מקום התגלות השכינה לבין פתח המשכן שאליו פונה עם ישראל, כדי שלא יעמדו אל מול כבוד ה' בלא הגנה. על פי זה מובן הדגש של הכתוב לגבי מיקומו של מזבח הקטרת: "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" (שמות ל', ו). הקטורת מוקטרת ומעלה עשן כנגד הכפורת המכסה את ארון העדות, המקום שממנו נועד הקב"ה עם משה.  

זאת ועוד, יש לשים לב שהמילים "כפורת" ו"פרוכת" מורכבות מאותן האותיות, ולשני הכלים הללו תפקיד משותף – לכסות ולחצוץ. הפרוכת מכסה את קודש הקודשים ומבדילה בינו לבין הקודש, והכפורת מכסה את ארון הברית. גם העלאת ענן הקטורת מכפרת, מכסה. נמצא שעבודת הקטורת אינה כעבודות אחרות במשכן. אין האדם משרת באמצעותה את ה', אלא אדרבה, האדם פועל בהעלאת הקטורת כשליח ה'. הוא ממסך בענן בינו לבין מקום ההתגלות ופעולתו נועדה לאפשר את ההיוועדות עם ה'. 

אלא שלעבודת הקטורת במשכן יש היבט נוסף. בספר "צרור המור" לר' אברהם סבע, שחי בדור מגורשי ספרד, מבואר שהמילה "קטרת" היא מלשון קשר, שכן בארמית קטרא = קשר. תפקיד הקטורת העולה בקו ישר אל השמים הוא לקשור את עבודת האדם בעולם הזה עם השכינה. לפי זה שיאה של עבודת הכוהן הגדול ביוה"כ בהכנסת הקטורת לתוך קודש הקודשים, היא יצירת קשר עמוק בין כלל ישראל לבין עצמם ובינם לאביהם שבשמים.  

יראה ואהבה – יסודות עבודת ה' 

נמצא שבהעלאת הקטורת מופיעות שתי תנועות הפוכות לכאורה, סותרות זו את זו – האחת היא תנועה של הבדלה וחציצה, שכביכול לא מאפשרת חיבור ממשי בינינו לקב"ה, והיא נובעת מהאימה והיראה בפני השכינה שמופיעה במשכן, והשנייה היא תנועה של היקשרות, של חיבור, מעין אמירה שאנחנו רוצים ומקווים לקשר עם הקב"ה, בבחינת" יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט), הקטורת העולה כלפי מעלה דומה בצורתה לחבל דק שעולה אל השמים וקושר את עם ישראל עם השכינה. 

על פי זה מיושבת התמיהה על מיקומו של מזבח הקטורת. בפרשת ציווי הקמת המשכן וכליו, לא נמצא מזבח הקטורת ברשימת הכלים ומופיע רק לבסוף, אחרי שהקב"ה אמר "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג). אחרי שהקב"ה מבטיח שהוא יוועד באהל מועד עם עם ישראל ושליחיו, מיד הוא מצווה את משה רבנו לעשות מזבח קטורת, כי הקטורת מבדילה וחוצצת, היא הפרוכת המאפשרת למשה רבנו להימצא בקרבתו של ה'. זאת ועוד, מזבח הקטורת חותם את ציווי מלאכת המשכן, באופן שכל הכלים נמצאים בין פרשת הארון שבתחילת הציווי לפרשת מזבח הקטורת שבסיומו. רוצה לומר: עיקר מטרתו של המשכן הוא בהמשך התגלות ה' לישראל באמצעות משה, ועל כן בראש הציווי  נאמרה פרשת הארון – מקום התגלות ה', ובסיומו של הציווי  – פרשת מזבח הקטורת – מעשה האדם שנועד ללוות ולאפשר התגלות זו. לעומת זאת כאשר בני ישראל מקיימים את ציווי ה' ועושים את הכלים, מופיע מזבח הקטורת עם הכלים, כי בשעת העשייה פועל מזבח הקטורת בתפקידו השני, ככלי ומעשה המיועד ליצור את הקשר עם הקב"ה, ובמובן הזה הוא שייך בודאי לשאר כלי המשכן. 

נמצא שבהתגלות סודו של מזבח הזהב  מופיעות שתי תנועות שהן כשתי כנפיים השונות זו מזו, ומשלימות זו את זו. האחת היא הכנף של היראה, יראת הרוממות מפני הדר גאונו של ה' המלווה בחשש שמא חס ושלום אנחנו נפגע בכבוד ה', כמו שאירע לנדב ואביהוא שהיו גדולי הדור, וכיוון שפגמו במעשיהם ופגעו בכבוד המשכן ולא עשו את מה שהקב"ה ציווה – מתו מיד, לכן הוקמה חציצה והבדלה בין מקום התגלותו של ה' לבין עם ישראל ומשרתי המשכן. הכנף השנייה היא הרצון לאהבה, לחיבור וקשר, זו הופעת ענן הקטורת הנראה כחבל העולה מעלה ומחבר אל רבש"ע. שתי התנועות הללו, שהן תנועות היסוד של עבודת ה', יראה ואהבה, נמצאות במזבח הקטורת.  

יסודות עבודת ה' הללו מופיעות יחדיו בהלכות יסודי התורה לרמב"ם. וכך כתב: "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ונאמר את ה' א-להיך תירא" (הלכות יסודי התורה ב, א). הרמב"ם ממשיך ומתאר כיצד מגיעים למידות הללו (שם שם, ב): 

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד "צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי". 

משמע שהצעד הראשון הוא התמלאות באהבת ה'. דוד המלך, ששהה זמן רב לבדו במדבר, פגש שם את נפלאות הבריאה וכתוצאה מכך היה כולו מלא בצימאון לה', מלא באהבה לבורא יתברך. ממשיך הרמב"ם ומראה כיצד מהאהבה הגדולה אפשר להשיג את יראת הרוממות: 

וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו". 

אהבה אמתית כלפי רבש"ע מביאה מיד ליראה, האוהב מבין את גודלו של ה' ונרתע לאחוריו. אין זה פחד מעונש, אלא השגה גבוהה של רוממות ה', הלא היא יראת הרוממות.  

הרמב"ם בא ללמדנו שאהבת ה' ויראתו אינן שתי תנועות נפש סותרות, כפי שנדמה, אלא שתי רגשות, מחשבות ומעשים המשלימים ומקדמים זה את זה. אהבת ה' דומה לאהבה אנושית, ככל שאנחנו אוהבים מישהו באמת כך אנו מוכנים לעשות עבורו יותר, ושמחים לקיים את מבוקשו. אהבתנו נמדדת על פי חשקנו להשביע את רצונותיו של אהובנו. זהו הביטוי המעשי של האהבה, אין די ברגשות, יש צורך גם במעשים. כך גם כשאנו מדברים על אהבת ה' פירושו של דבר הוא שכאוהביו אנו רוצים לעשות את מה שהוא מבקש, ולכן אנו מקיימים את מצוותיו ונזהרים שלא להמרות את פיו. מוסיף הרמב"ם שמהאהבה מגיעים ליראה. מהי יראה? לפי הרמב"ם – הבנת היחס האין סופי בין קטנותו של האדם לגדלות הבורא. גם בזה אי אפשר להישאר בעצם המחשבה הזו, אלא כשאני רואה את הגדולה של ה' אני חושב לעצמי איך יכול להיות שלא אקיים בדיוק את מה שהוא מבקש, גם אם איני מבין מדוע, וכך הולך הקשר בינינו לבורא עולם ונבנה. למעשה כך היראה והאהבה משלימות זו את זו. הן נראות במבט ראשון כשתי תנועות נפש סותרות שבאות משני כיוונים שונים, אך הרמב"ם מאיר את עינינו ואומר שהן למעשה באות מאותו המקום, והן פועלות בדרך של רצוא ושוב, מסייעות זו לזו ותומכות זו בזו, ומיראת הרוממות ממשיכה וצומחת אהבה גדולה כשאדם מתבונן כיצד ה' מיטיב עימו על אף הפער הבלתי נתפס בינו לבין קונו.  

כאמור המשמעות הכפולה הזו נמצאת בסוד מזבח הקטורת. תנועה אחת של יראה, שנובעת מקרבתו של הקב"ה עד שיש צורך בענן של מיסוך והבדלה. אך אין זה סותר את התנועה השנייה, שהיא תנועת הקשר והאהבה, הרצון להיות דבוקים אל ה'. וכך נמצא שיסודות עבודת ה', אותם טבע הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה, נמצאים במזבח הזהב, הוא מזבח הקטורת, אשר משמש דוגמה לכך שאין סתירה בין יראה לאהבה, אלא להפך! הם דרים בכפיפה אחת, ובונים זה את זה. ומכאן חשיבותו וערכו המיוחד של מזבח הזהב.