עבד ה' הוא לבדו חופשי

כולנו עבדים 

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – 

עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי: 

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ 

"חֶלְקִי ה'!" אָמְרָה נַפְשִׁי. 

(רבי יהודה הלוי) 

האדם נוטה להיות משועבד. בדרך כלל השעבוד הוא לעניינים אנושיים, זמניים וחולפים. לעניינים שאין להם משמעות כשלעצמם. אדם משועבד לעבודה, והעבודה בעצמה איננה מטרה, היא כלי, היא אמצעי להרוויח כסף. אדם משועבד לכבוד, להערכה מאנשים אחרים, אך לכבוד זה אין משמעות בפני עצמו.  מי שנאמן לריבונו של עולם אז הוא אמנם עבד, אבל באמת הוא חופשי ומשוחרר מכל שאר השעבודים והכתבות ההתנהגות של החברה.1 

מעלה בעבדות 

לכאורה, ההסתכלות הזאת על עניין העבדות היא הסתכלות בדיעבד; כיון שבני האדם נוטים להשתעבד ולהתמסר לערכים חומריים ושליליים, אז עדיף להטות אותה לכיוון החיובי ולהיות עבדי ה'.  

אמנם, קיימת נקודה יותר עמוקה בעבדות, עליה כותב הרב בפירושו להגדה של פסח (עולת ראיה ב רס-רסא): "מתחיל בגנות ומסיים בשבח, להורות שהגנות היא צורך השבח". הרב אומר שהכלל של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", לא בא רק כהדרכה עקרונית האומרת שיש לראות כמה היה רע בהתחלה בשביל להפנים כמה טוב עכשיו. הכלל הזה הוא הכרחי, אנו חייבים את הגנות בשביל שיתקיים השבח. והרב ממשיך בדבריו (שם): 

מתחיל בגנות של "עבדים היינו". אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ"ל רעות וצרות בהווה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה, וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ד' באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע"י קנין העבדות והרגל השיעבוד. 

ידוע הדבר, אומר הרב, שהעבדות מביאה דברים רעים ואיומים לעולם. ולמרות כל הדברים השליליים שהעבדות גורמת, יש בה גם נקודה חיובית. השהות שלנו במצרים לא הייתה מקרית, היינו צריכים להיות עבדים במצרים וליצור לעצמנו היסטוריה של עבדות בשביל להשריש ולחבר אותנו לעבודת ה'. וגם על פי פשוטו של מקרא העניין הזה מוזכר: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם" (דברים כד, יח), התורה מזכירה את עבדות ישראל במצרים מספר פעמים, כאן זה מובא בהקשר למתנות עניים, אך זה מופיע במצוות נוספות כמו שבת ואונאת דברים. כוונת התורה היא שכאשר אדם זוכר שהוא עבד, אז הוא מתנהג אחרת וממילא קיום המצוות שלו מתבטא אחרת.2 

שאחרי שסיגיו יצורפו, וכח השפלות המוריד את ערך האדם יוסר, ע"י התרוממות הנפש של גאון שם ד' ותפארת הוד החיים המלאים כל טוב, שיברך ד' בהם את עמו באחרית הימים, כמה מעטר ומשלים את כלל התכונה הכללית שבאומה יהיה אז אותו רושם העבדות, אותו התמצית המצטרף לשובה שישאר אחר הזיקוק. 

אומר הרב שבעבדות כפי שהיא מופיעה בעולם, האדם נמצא בשיא השפלות. הוא למעשה נחשב כ'רכוש' ולא כ'אדם'. בוודאי שעלינו לתקן מצב קשה זה. אמנם, ישנם צדדים בעבדות שהם חשובים ומשמעותיים לעבודת ה' של בני חורין, של אנשים גדולים. על ידי הזכרת "עבדים היינו", אנו נזכרים ביסודות הבריאים האלו ומכך מגיעים לשבחו של הקב"ה על יציאת מצרים. 

דקת קריאה 

ברצוני לחדד שלושה עניינים חשובים לאור דברי הרב לגבי עבדות. עניינים מרכזיים שאפשר לקחת בפועל לחיים שלנו.  

כותב מו"ר ר' שלמה פישר3: 

והנה כתוב 'וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון' מה הטעם למצווה זו?… ישראל היו צריכים לצאת מעבדות פרעה לעבדות השם יתברך. והלכך ככה תאכלו אותו וכו' במצב כונות של עבד לשירות בעליו. 

יסוד דבריו ביחס לעבד הוא הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ט): 

ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח. ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם, וכענין מה שהיה אומר (עירובין סה): "אגירי דיומא אנן", וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. ועל זה נאמר (איוב ה): כי אדם לעמל יולד. וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ו): כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן. שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים. 

כל חייל קרבי יודע שבכל רגע נתון יכולה להיות 'הקפצה'. אף אחד לא מבטיח לך מתי היא תהיה ואתה צריך להיות מוכן אליה בכל מצב. חיים כאלה של כוננות אלו חיים של שעבוד, זה אומר שמצד האמת אין לאדם זמן לעצמו. כל יהודי, אומר הרמח"ל, צריך לחיות בכוננות מתמדת כזו. זה חלק מהותי בעבודת ה'. הזמן שלי הוא לא באמת ברשותי, יש דברים שאני צריך לעשות – לקיים מצוות ולעבוד את ה'.4  "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), כמובן שאנחנו צריכים לכוון שהעמל הזה יתקיים בשמחה ובטוב לבב, כל אחד לפי אישיותו, אבל בסופו של דבר צריך שיהיה בנו כוננות מוחלטת לעבודת ה'. 

התמסרות מלאה 

נקודה חשובה נוספת הנלמדת מעומק עניין העבדות היא ההתמסרות. העבד אינו שותף לתוכניות של אדונו. האדון לא מסביר לעבדו מה פשר הדברים אשר הוא מבקש ממנו לבצע, מה עומד מאחורי הפקודות. האדון נותן לעבד משימה ועל העבד לבצעה מבלי לשאול שאלות מיותרות. את העניין הזה ניתן לראות בדברי הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ח): 

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך. 

המלך יכול להחליט שאדם מסוים יארוז את חפציו, יעזוב את ביתו ויעבור לעיר אחרת. במקרה כזה, על אותו אדם חלה חובה לציית לדבר המלך ולעזוב את ביתו מבלי לשאול שאלות נוספות לפשר בקשתו של המלך, ואם אינו מקיים זאת הרי הוא חייב מיתה. המלך אמר – הנתין יציית. התמסרות מלאה לדבר המלך.  

בימינו כל ענייני המלכות נשמעים לנו מאוד זרים, אנחנו חיים בתקופה בה דמוקרטיה היא הערך העליון, שלטון שבו הכל צריך להיות מנומק, מוסבר וגלוי לעיני כל. יחד עם זה, בהנהגה זו של המלכות יש משהו מאוד עמוק ונכון: 

"המלך והאדם… אלא רוצים להוליך ולהגשים ותובעים משמעת וצייתנות. דווקא אם תבטל דעתך תוכל להשתתף ולהביא לכלל יישום את מה שכעת מעבר לאופק שלך, אבל ניצב חי לעיני רוחו של אדונך. המשמעת וההתמסרות למלך המתנשא והנערץ, פירושם כי הנכון הוא מעבר לחוגי הפרטי… פריקת העול היא תביעתה של היישות הקטנה לחיות את חייה המוגבלים ללא מעצור ולעשות ככל העולה על רוחה מבלי לחשוב חשבונות "עד היכן הדברים מגיעים', ומבלי לשים לב כי רק "באור פני מלך חיים". להתייחס אל ה' כמלך היינו להבחין שאם נשאר בחיבוק ידיים, הרי שאנו במלכודת, להבחין שכל החופש שיש כאן לרבות החופש לשאוף הוא מוגבל בעצם ו'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. רק המלך, הנעתק ונישא מ'"גן המבוכה" שכאן, יכול להוליכנו החוצה ממצבינו אם נציית לו. ואכן הציות נותן משמעות אחרת ואמיתית לחיים גם כשעדיין אין רואים את תמונת היעד אליו חותר ה', כי תופסים עכשיו שהחיים הנכונים הם  חיי תפקיד. עצם הפקודה היא פקידת ה' אותם."5 

למעשה, תפיסה זו מוכרת לנו מאד. אנו מכירים מוטיבציה גבוהה מאד לשירות בצבא, כאשר כל מהות השירות בצבא היא ציות לפקודות מבלי להבין בהכרח את משמעותם הכוללת, בוודאי לא את משמעותם המדינית. נראה שהסיבה למוטיבציה הזו היא אמון מלא בצבא ובמפקדיו. מסתבר, שבע"ה כאשר ימלוך עלינו מלך ישר וצדיק, אני אסמוך עליו ואקיים את משפטיו ללא עוררין. אדרבה, אני אשמח שהוא נותן לי ציווי, כי אני אבין שהוא רואה את  התמונה במלואה ומבין שאם אבצע את דבריו יהיה זה הדבר הנכון ביותר לעשות.  

זהו היסוד השני בעבודת ה' הנלמד מהעבדות. איננו מבינים את טעמי כל המצוות, ואף על פי כן, עלינו להתמסר לריבונו של עולם, להיות מאושרים מעצם קיום המצוות, להיות בטוחים בה' שהוא רואה את התמונה המלאה ומכוון אותנו למקומות הנכונים, ולשמוח מהזכות להיות חלק בתכנית האלוקית העצומה.  

כמובן שאם ביכולתנו להבין, נשמח להבין כמה שיותר. אנחנו הרי מצווים בלימוד תורה, שמשמעותה, הבנה והעמקה בחכמה האלוקית, אבל יחד עם זה עלינו לחיות בתודעה של שליחות ועבודת ה' גם בדברים שאיננו מבינים. 

תחושת חיסרון 

הנקודה השלישית נלמדת מהגמרא בברכות (לד, ב): 

מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך. 

הגמרא הזו קשה להבנה, מדוע תפילתו של רבי חנינא, שהיה תלמידו של רבי יוחנן בן זכאי, היא זו שפעלה יותר מתפילתו של רבי יוחנן? מה עניין העבד והשר אותם מזכיר רבי יוחנן? מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין כך6: 

בתורה המעולה בחכמתו יותר מחבירו הוא הגדול. מה שאין כן בתפילה אדרבה המדריגות הם כפי […] כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפילתו יותר כי תפילתו יותר מעומקא דליבא. ועיקר התפילה הוא מצד החסרון ומבקש השלמת השם יתברך ואצל השם יתברך אין שום חילוק בין גדול לקטן […] וכפי גודל החסרון אם הוא מכיר חסרונו ומבקש מהשם יתברך שיעזרנו על זה הרי הוא דבוק על ידי זה בהשם יתברך. 

מסביר לנו ר' צדוק שלעומת התורה, בה המעלה נקבעת על פי הגדולה של האדם, על פי חכמתה והבנתו בתורה, מעלת התפילה יסודה בהרגשת החסרון. דווקא האדם שחש שהוא חסר יותר הוא הוא במדרגה היותר גבוהה. "כי כל מי שהוא יותר חסר ונצרך ביותר הוא יכול לפעול בתפילתו יותר".  בעבודת ה' יש הרבה יסודות, יש יסוד של לימוד והתגדלות בתורה, שככל שאדם לומד ומתקדם כך הוא מתקרב אל ה', וזה יסוד חשוב מאוד. אבל יש צד נוסף, צד של עבד. שאדם מרגיש את החיסרון שלו, את ההזדקקות שלו אל אדונו. ומגדיל ר' צדוק לומר שאפילו אדם שחטא ופשע, אדם שנפל ועכשיו הוא חסר, אז אדרבה, כעת כוח התפילה שלו, הנובע מהחוסר ומההתרחקות, גדול הרבה יותר.  

מדברי ר' צדוק מתבאר, שבכל עובד ה', ישנם מצבים של 'שר' ומצבים של 'עבד'. ישנו מצב שהאדם חש כ'שר', האדם הולך ומתעלה, הולך ומתקדם בתורה וביראת שמים, ואילו ישנו מצב של 'עבד', "כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲ‍דוֹנֵיהֶם" (תהלים קכג, ב). האדם מרגיש חסר, אין לו כלום, הוא חש שאיננו יודע שום דבר, הוא מרגיש רחוק, נושא עיניו אל השמיים ומבקש מהקב"ה שיעזור לו.  

זו נקודה חשובה נוספת שעלינו לאמץ בעבודת ה' שלנו; יש ימים טובים ומוצלחים שברוך ה' אנחנו קמים בבוקר לתפילה ולומדים טוב ומרגישים מצויין, ואלו ימים נהדרים שבונים ומחזקים אותנו. אבל יש גם ימים פחות מוצלחים, שאנחנו קמים מאוחר ולא מכוונים בתפילה, שקשה לנו בלימוד ונגמרת לנו הסבלנות. כעת השאלה היא: איך אנחנו מתייחסים לימים האלו? האם אנו מתייאשים וזורקים הכל, או שאולי אנחנו ממנפים את התחושות הקשות הללו, מנתבים אותן לתפילה, לזעקה גדולה כלפי רבונו של עולם הנובעת מתחושת החוסר שלנו.  

אם כך, הזכרנו שלוש נקודות חשובות לעבודת ה', הנלקחות מעולם העבדות: הראשונה היא הכוננות, הנכונות התמידית לכל משימה. השנייה היא ההתמסרות המלאה כלפי ריבונו של עולם, ההבנה שאיננו צריכים להבין את כל דרכי הא-ל ועלינו לעבוד את ה' בתמימות ובתחושת שליחות גדולה. והשלישית הינה תחושת החיסרון, ההזדקקות שלנו למלך מלכי המלכים. 

ימי השובבי"ם 

אנחנו נכנסים בימים אלה לימי השובבי"ם. ימים שיוחדו על ידי המקובלים לעסוק בעניינים של שמירת הברית ושמירת העיניים. ישנם תחומים שהדרך לפעול בהם היא בדרך של עוצמה – לפעול ולעשות, להיות אקטיביים. אך קיימים תחומים בהם צריך לזכור את החולשה שלנו; "אין אפוטרופוס לעריות". אדם לא יכול לומר על עצמו שהוא גיבור שלא צריך הגנה מפני הדברים האלה, אין דבר כזה. אדם צריך להכיר בעצמו ובחולשותיו כבן-אדם. 'יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו'. אין מדובר בכניעה ליצר חס ושלום, אלא מאבק ביצר מתוך מודעות לחולשה שלנו ולגדרות ולהגנות שאנו חייבים לשים לעצמינו.   

קיימת נקודה נוספת, יותר עמוקה. פעמים רבות, התאווה, לא רק בתחום של העריות, אלא באופן כללי גם בתחומים אחרים כמו אוכל ועישון, היא סוג של בריחה. משהו בחיים מציק לאדם אז הוא בורח לאוכל, לעישון או למחשב, מוצא נחמה בדברים אחרים שמנתקים אותו משטף העולם. אחת הדרכים להתמודדויות עם הבריחה היא ההבנה שאני עבד. לא הכל בשליטתי. יש אדון לעולם שמנהל פה את העסק. הפנמה של העניין הזה היא חלק חשוב בהתמודדות ביצרים. גם אם לא הלך כמו שתכננתי, אני מוכרח להבין שזה קורה ולא אני הוא זה שמנהל את העולם, אני מוכרח להבין שלא הכל צריך ללכת לפי התכניות שלי וכך אוכל להתמודד בצורה טובה יותר כאשר אני מופתע לרעה. 

יום הקמת הישיבה 

היום, י"ד טבת, הוא יום הקמת הישיבה. הישיבה הוקמה בעקבות הפיגוע ברמת מגשימים. משה דיין הגיע ליישוב לאחר הפיגוע ושאל את המתיישבים מה הם מבקשים. הוא היה משוכנע שהם יבקשו עוד טרקטור או איזה משהו נוסף לאחזקת המושב, אבל הם אמרו לו "אנחנו רוצים ישיבה".  

זו המחשה יפה לדברי ריה"ל, איתם פתחנו: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד ה' הוּא לְבַד חָפְשִׁי". החיים כ'עבד ה', מביאים להבנה שמקום יישוב צריך ישיבה, שהאדם בישראל צריך תורה בשביל להיות חופשי באמת. היא משחררת אותנו מהשיעבוד לכל הדברים האחרים. ובסופו של דבר, זה מה שנשאר, זה הנצח. אם משה דיין היה קונה להם איזה טרקטור, אז אחרי ארבעים שנה לא היה לזה כל זכר. לעומת זאת, כשיש ישיבה, כשיש תורה שממשיכה ומצמיחה פירות ומחברת כל כך הרבה מעגלים – זו הברכה הטובה ביותר, וזה האושר הגדול ביותר.