להעמיק בעצת גאולת מצרים
פרשת בשלח מסיימת את סיפור יציאת מצרים, בדרך למעמד הר סיני. בעל ה"ליקוטי הרי"ם", רבי יצחק מאיר מגור, מביא בשם רבו, הרבי מקוצק, עד כמה יש להתייגע ולהעמיק בפרשות יציאת מצרים, וגם מסביר מדוע (שמות, עמ' קנה):
בסדרות האלה המדברים ביציאת מצרים ייגע כל אחד את עצמו כמו שמייגע את עצמו בהלכה ובתוספות קשה. עיקר הגלות הוא מה שכל אחד הוא בגלות אצל המידות שלו… ובסדרות האלו מיציאת מצרים יש בוודאי עצה וישועה ליציאה וגאולה לכל אחד בפרטות ובכללות גם כן.
שני דברים אומר הרבי מקוצק. ראשית, מוטל עלינו ללמוד את פרשיות יציאת מצרים בעיון, ולדקדק בפרטים כאילו היו פירוש תוספות קשה. מתוך תשומת הלב לפרטים, תיבנה התמונה השלמה. שנית, אומר הרבי מקוצק שביציאת מצרים יש עצה וישועה, גם לכל אחד ואחד כעובד ה' בצורה אישית, וגם לעם ישראל ולעולם כולו. כלומר, יציאת מצרים איננה רק אירוע מהעבר, אלא היא אירוע מכונן שנותר רלוונטי לכל דור ודור. תמיד יש לחדש את עניין גלות מצרים והגאולה ממצרים, להתבונן בפרשות האלה בהתעמקות, מתוך מבט קיומי.
וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל
ננסה לבחון חוט רעיוני השוזר יחד נקודה אחת בכל הפרשות העוסקות ביציאת מצרים. בפרשת בשלח בני ישראל כבר שרו שירה, ומרים עם שאר הנשים כבר ניגנו בתופים, והנה נאמר: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (טו, כב). מה משמעות הביטוי "וַיַּסַּע"? מדוע נדרש משה להסיע אותם, כאילו היו ישראל סבילים בנסיעה זו, ואולי אף מתנגדים לה? רש"י במקום ביאר על פי המדרש:
הסיען בעל כרחם. שעִטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות (מכילתא), והיו ישראל מוצאין אותם בים; וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנא' (שיר א) "תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף", לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם.
בזמן שהמצרים טבעו, רכושם ותכשיטיהם עלו ונשטפו מן הים אל היבשה, ובני ישראל התחילו ללקטם. ישראל רצו להישאר ולהמשיך וללקט עוד ועוד מביזת מצרים, עד שמשה נדרש להסיעם משם בעל כורחם. אין זה המקום הראשון בו אנו פוגשים רכוש, כלי כסף וכלי זהב בהקשר של יציאת מצרים. כבר בעת היציאה, בעוד מכת בכורות משתוללת במצרים, לחצו המצרים על ישראל לעזוב את ארצם. היציאה בחופזה ממצרים לא הותירה זמן לבצקם של ישראל לתפוח, אבל לְמה כן יש זמן? "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (יב, לה). להכנת לחם הראוי לשמו אין לעבדים המשוחררים זמן, אבל יש להם זמן לעסוק באיסוף כלי כסף וכלי זהב מהמשעבדים!
התורה מספרת לנו שמדובר במעשה מתכונן, "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה". ואם נחזור מעט אחורה, אל הזמן שבין מכת חושך למכת בכורות, מתברר שזו אפילו לא רק בקשת משה מהעם, אלא ציווי א-להי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה: דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב".
בחזרה לאחור, כבר במעמד הסנה בו משה רבנו נקרא לשליחות הוצאת ישראל ממצרים, אומר לו הקב"ה דברים דומים (ג, יט-כב):
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה: וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם.
ובעצם, עניין רכוש מצרים מתחיל עוד הרבה קודם, שנים לפני שהשעבוד מתרחש, ולפני שמשה נקרא אל הדגל. עוד בברית בין הבתרים לאברהם אבינו אומר הקב"ה לאברהם:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
מה עניינה של לקיחת הרכוש מהמצרים ביציאת מצרים? מדוע חשוב כל כך לקב"ה לצוות את משה על הנושא הזה, ואף לומר זאת לאברהם במעמד המכונן והגדול שלברית בין הבתרים? על פי הדרכתו של הרבי מקוצק, אני מבקש לעיין בעומקו של עניין הזה.
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב – פעולת תגמול
המבט הפשוט והראשוני בו ניתן לשפוט את נושא ביזת מצרים הוא "פעולת תגמול". קומה זו לא מונחת בפשט הכתובים המתארים את המעשה כשמיעה לציווי א-להי; בוודאי איננו מתארים את ישראל כעבדים כועסים, שבחמת זעם מנפצים זגוגיות של חנויות ופורצים לבתי המשעבדים ולוקחים מכל הבא ליד. זהו לא העם שלנו, וכאמור – תיאור זה לא עומד גם במבחן הפשט. הרד"ק אומר את המילים הבאות (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – אחרי תשלום ארבע מאות שנה יצאו מן העבודה בממון רב חלף עבודתם אשר עבדום". כך אומר גם החזקוני: "שכר שעבודם". החזקוני יוצר הקבלה בין שילוח בני ישראל ממצרים כשהמצרים נותנים להם כלי כסף וכלי זהב, לבין שילוח עבד עברי המסיים את שנות עבודתו אצל אדונו, כשהאדון מעניק לו מצאנו, גרנו ויקבו.
נחמה ליבוביץ' מחזקת את ההקבלה שבדברי החזקוני, ומראה שבשתי הפרשיות הללו מופיעה מילה נדירה המופיעה בחמישה חומשי תורה שש פעמים בלבד: "ריקם". רוב המופעים של מילה זו קשורים לעלייה לרגל, להיראות לפני ה'. אצלנו נאמר "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם" (ג, כא), ובעבד עברי נאמר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו, יג-יד).
מה משמעות ההקבלה הזאת? דומני כי ניתן להסביר שכאשר הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא ביקש להראות לעולם כולו כי הוא מנהיג את העולם הזה בצדק. בעולמו של הקב"ה לא תיתכן מציאות של עבדים שלא יקבלו שכר על עבודתם. זו אמירה מאוד משמעותית לעולם כולו, וגם עבורנו. ישראל וודאי רצו לצאת משיעבוד מצרים כמה שיותר מהר, ובציווי שניתן להם לקחת כסף וזהב, ה' כמו אומר כי הדברים צריכים להיעשות על פי מידת הצדק. חשוב שנזכור כי הקב"ה מנהיג את עולמו בצדק א-להי, ונשתדל גם אנו ללכת בדרכיו ולנהוג במידה זו. דברים מעין אלה אומרת הגמרא בברכות (ט, א):
דבר נא באזני העם וגו' – אמרי דבי ר' ינאי: אין "נא" אלא לשון בקשה; אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק "ועבדום וענו אותם" קיים בהם,"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו! משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום!
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב – שאיפה לגדלות
נגביה קומה ונתבונן בנושא מתוך מבט עמוק יותר. הרב קוק בעין אי"ה על הגמרא שהובאה לעיל, מסביר את הדברים מתוך הסתכלות אנושית לאומית רחבה. הרב מבאר מדוע חשוב מצדנו, כעם, לצאת מארץ מצרים בעלי רכוש. מדוע הדבר הזה כה חשוב עד שהקב"ה מציין זאת באזני אברהם, למרות שבעת המעשה אין היגיון בלהתעכב על כך:
עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע – הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות…
עבד רגיל להתאמץ לשרוד את היום, להגיע ליום המחר. הוא עוסק בצדדים הפשוטים ביותר של החיים. הוא רוצה לחטוף כמה שפחות מלקות, להשיג כמה שיותר אוכל, לעבוד עבודה נוחה. אין לו שאיפות גדולות. מסביר הרב קוק שהבקשה הא-להית מבני ישראל לקחת רכוש ממצרים נועדה להוציא את ישראל מהאופי העבדותי. הקב"ה לא רוצה שישראל יישארו עם של עבדים. עם שגם אחרי שחרורו מהשעבוד, העבדות עדיין תישאר בתוכו. הוא לא רוצה שישראל ימשיכו להתנהל בעולם מבלי שאיפות ובקשות גדולות. לכן, כבר בתחילת היווצרות של העם לאחר יציאתו מארץ מצרים, אומר להם הקב"ה לקחת רכוש גשמי גדול, כדי שמתוך כך יבואו גם לרומם את שאיפותיהם הרוחניות. כך בהמשך מסביר הרב מדוע הקב"ה לא מצווה אותם בלשון ציווי אלא בלשון בקשה, כדי להראות שהרכוש אינו התכלית עצמה, אלא אמצעי שאמור לפעול עלינו בשאיפותינו הרוחנית. ממשיך הרב בביאור העניין:
ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקש להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם.
ישראל יוצאים ברכוש גדול ממצרים, כשהם במצב הישרדותי לחלוטין, על מנת לסמן להם כיוון דרך. זו דרכו של הקב"ה לומר להם: אתם עם שנועד לגדולות, ומעמדכם בין האומות צריך להיות רם ונישא! בקשו דברים גדולים! בקצה קצהו של תהליך ההתגדלות של ישראל ורצונם של הגויים להידבק בהם בשל כך – הוא רצונם של הגויים לבוא לבית ה'. הדברים הללו נוגעים למה שאנו רואים לנגד עינינו בשבועות האחרונים, שקרננו ומעמדנו בין אומות ב"ה עולה ועולה. הדברים מגיעים עד כדי כך שראש הממשלה שלנו הוא הגשר המחבר בין שני המנהיגים הגדולים בעולם, נשיא ארה"ב ונשיא רוסיה. עלינו להתבונן בזה ולא להתעלם מכך. זהו שלב בדרך לתכליתנו, סיפור תהילת ה' בין העמים. לכן ממצרים צריך לצאת עם רכוש, בגדלות. אנחנו לא עם שולי, ובאנו להוביל את ההיסטוריה. על מנת להיות "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ (ישעיהו מג, כא), עלינו להיות מכובדים ונחשבים, עשירים ומשמעותיים בכל המדדים. מדינת ישראל מממשת את החזון הזה הלכה למעשה בצדדים הארציים, וכעת עלינו לעלות קומה, ולקרוא את שם ה' על כל המפעל הזה.
כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב – בקשת האני העצמי
אני רוצה לצעוד שלב נוסף, שלישי ואחרון, בביאור עניין היציאה ברכוש גדול ממצרים. הרשב"ם מסביר שכלי הכסף והזהב שבני ישראל יצאו איתם במצרים, אלו תכשיטים. פירוש זה מונח בתוך פשטי המקראות. בספר בראשית, כשעבד אברהם מגיע לביתה של רבקה נאמר: "וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ" (כד, נג). מה מוסיפה לנו הידיעה שביזת מצרים הייתה בתכשיטים? במה מיוחד התכשיט? אלו דברים ששמעתי בקצרה מהרב אייל ורד, ואני מבקש לפתח אותם מעט.
תכשיט הוא רכוש חסר תועלת. הוא לא אמצעי המשמש למשהו אחר. עם פטיש דופקים מסמר, עם סכין חותכים מאכל.אך למה קונים תכשיט? תכשיט קונים כי הוא יפה, יש בו חן, למרות שאין בו תועלת. כשהקב"ה מבקש מבני ישראל לקחת תכשיטים של כסף ושל זהב, הוא בעצם אומר להם: תפסיקו להיות עבדים. העבד משמש כאמצעי למישהו אחר, לאדוניו. אין לו חשיבות עצמית. הוא "מִספר" אקראי. תפוקת העבודה שלו חשובה יותר מממנו עצמו, ובה הוא נמדד. הדברים מגיעים עד כדי כך שאם ימות העבד, זה לא נורא, יביאו אחד אחר. אין לו שם. בן חורין לעומתו הוא קודם כל אדם. הוא איננו משמש כאמצעי למישהו אחר, יש לו ערך עצמי מעצם היותו חי.
כבר לאברהם אבינו נאמר שכאשר בני ישראל יצאו ממצרים וייפרדו מהעבדות, הם יצאו ברכוש גדול. הקב"ה מבקש מבני ישראל לקחת תכשיטים, כי לתכשיט יש חשיבות עצמית מוגדרת מצד עצמו. הוא לא משמש לשום דבר אחר, וכל עניינו הוא יופיו. כשאישה עונדת תכשיט, היא רוצה לומר שהיא חשובה ומשמעותית. ה' כמו אומר לישראל: קחו תכשיטים כי אתם יקרים בעיני, אתם חשובים! תכירו בזה!דווקא במהלך היציאה ממצרים, כשטבעי היה לעסוק בענייני הישרדות, מנחה אותם הקב"ה לא לברוח כעם מושפל המבקש רק לשרוד, אלא לצאת כאומה זקופת קומה בעלת יעוד עצמי ומשמעות. קחו תכשיטים.
לצאת מהנוחות המסוכנת
חז"ל תיארו את מצרים כמקום שעבד מעולם לא ברח ממנו.אין זה בגלל גדרות גבוהות ושמירה. זה עניין תודעתי. מצרים הייתה בית של עבדים. בית הוא מקום שרגילים אליו ומרגישים בו נוחות.עד כמה שהדברים האלה נשמעים אבסורדיים, הם כתובים מפורשות: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה); "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (שם יד, ד). איזו ערגה נשמעת מבין המילים הללו, כמה נוסטלגיה!
מסתבר שיש משהו מאוד נוח בלהיות עבד. בלא לחשוב. בלקבל לו"ז מסודר, קבוע ומוכתב. הכל מובנה וידוע. ברמה הנפשית אתה נמצא באזור הנוחות שלך. הגם שלעבדות יש מחיר, היא מעניקה קרקע של יציבות. כשבני ישראל נקראים לצאת מעבדות לחירות, הקב"ה אומר להם לקחת תכשיטים. תתחילו להיות עצמיים, בעלי ערך עצמי. תתחילו להקשיב לשאלות העמוקות של החיים. תתחילו לחשוב מה אתם עושים בעולם, מה מעניק משמעות לחיים, מה אתם רוצים. עד היום התשובות לשאלות הללו היו ניתנות לכם על ידי המשעבדים שלכם, אם בכלל. בן חורין נקרא להתמודד עם השאלות האלה, אף שהן לא פשוטות.
כשהרבי מקוצק קורא לנו לחדש את הגלות ואת הגאולה של מצרים, משמע שגם כיום משהו בנו נשאר קצת משועבד. העבדות שלנו היא אפילו יותר נוחה ומתוחכמת. והיא בעיקר תודעתית, משום שאנו משוכנעים בכך שאנו בני חורין. למעשה, אנו מתנהגים כמו עבדים. אנחנו מכורים לכל מיני דברים, וכיום אנו כבר יודעים לקבוע שהתמכרות יכולה להיות לא רק לאלכוהול ולחומרים קשים. ההתמכרויות בימינו התפשטו לעשייה חוזרת ונשנית של דברים שהתרגלנו אליהם. אנו חוזרים עליהם פעם אחר פעם, כועסים על עצמנו, ואמרים: למה אני לא מצליח להתגבר ולפרוץ את המיצר הזה?!
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הסיפור המכונן שלנו הוא סיפור של יציאה מעבדות לחירות. עמים רבים מעדיפים לספר לעצמם שהם בנים של מלכים ורוזנים. לעומתם, אנחנו מספרים לעצמנו כי אנחנו בנים של עבדים שהצליחו לפרוץ את המיצרים, עבדים שהצליחו לצאת משיעבוד לתודעה של עצמיות משמעותית וערכית. זה השבח שלנו, ובזה אנו מתהדרים בכל יום.
הקב"ה צריך לבקש מישראל, מאיתנו, לקחת תכשיטים, כי לא בהכרח היינו עושים זאת מיוזמתנו. לא פשוט לצאת לחירות. להיות בן חורין זה אומר גם לסבול, מלשון סבלנות. להתמודד עם אתגרים עצמיים ולבנות את עצמך יום אחרי יום. לקום לעוד יום של סדר בוקר, לפתוח שוב את דף הגמרא,שוב לנסות ולעיין בדברי התוספות. לנסות להבין את הפסקה שכתובה בלשון לא פשוטה. ואף על פי כן – להשתדל, להתמיד, ולהמשיך לנסות להבין. לא לוותר למידה השלילית שמלווה אותי כבר שנים רבות ואני צריך להתגבר עליה. לא להפסיק לחשוב כיצד אני נעשה עוד יותר נקי וזך, ומתקרב אל ריבונו של עולם.
המוסר הא-להי, התורה, נותנת לנו כלים לזכך את האישיות שלנו ולחשוף אותה. כך כותב הרב (אוה"ק ג, עמ' קמ):
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו… רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' א-להינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל א-להי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' א-להיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים, אני ה'.
צריך להאריך מאוד בביאור הפסקה הזאת, אבל אחד הדברים החשובים שהרב מחדש בה הוא הקריאה ליציאת מצרים כתהליך פנימי – אני ה'. ה' נתון וקיים בתוך עומק העצמיות, בתוך עומק האישיות העצמית של כל אחד מאיתנו. הוא ברא אותנו כדי שנבשר בשורה, שנגלה עוד משהו ממנו ית' שיעבור דרכנו. בכל יום שאנו קמים בבוקר, מפשילים שרוולים וממשיכים להתקדם לאורכו של מסע הזה,אנו עושים עוד צעד משמעותי בדרך ליציאה ממצרים.