בניה של רחל

כִתבוּני לדורות 

מגילת אסתר הינה ספר חריג בנוף התנ"ך, בסגנונה, בתוכן אותו היא מכילה, ואולי יותר מכל – במה שהיא אינה מכילה. הגמרא במסכת מגילה מתארת שלא היה פשוט לקבוע את מגילת אסתר כחלק מכתבי הקודש (מגילה ז, א), "שלחה להם אסתר כִּתבוני לדורות". אין "כתבוני לדורות" כ"קבעוני לדורות". "כתבוני לדורות" פירושו להכניס את סיפור מגילת אסתר לתנ"ך, דבר שדרש דיון מורכב, מפני שהמגילה היא לא סיפור אופייני לספרי התנ"ך. בדרך כלל כשבתנ"ך מוזכרת גזירה, היא מגיעה בעקבות חטא, ולאחריה מוזכר תהליך של תיקון ותשובה, ואילו במגילה הסיפור מתחיל בתיאור מאוד ארוך ומפורט של ארמון אחשוורוש ושל המשתאות שנערכים בו, וכרעם ביום בהיר נגזרת פתאום גזירה אשר לא ברור בשל מה היא באה או מדוע היא חלפה. הדבר החריג הבולט ביותר כמובן הוא אי הזכרת שם ה' במגילה. למרות הסגנון המשונה והתכנים השונים, היות מגילת אסתר אחד הספרים המאוחרים בתנ"ך, מזמֵן לאנשי כנסת הגדולה, הכותבים אותה, אפשרויות מאוד מעניינות של שיבוץ רמיזות המקפיצות לעיני הקורא פסוקים מספרים קודמים מהתנ"ך. האפשרות לכתוב את המגילה על בסיס דברים מוקדמים ידועים יכולה להאיר את המגילה מכמה כיוונים מעניינים.  

הדמיון לסיפור יוסף 

יש הרבה נקודות דמיון בין מגילת אסתר לבין ספרים אחרים, אבל יותר מכל, כשקוראים את סיפור המגילה, אי אפשר שלא לראות את הקשר לסיפור יוסף ואחיו. ראשית, שני הסיפורים הללו מתרחשים בגלות. סיפור יוסף – במצרים, וסיפור מרדכי ואסתר – בשושן הבירה אשר בפרס; גם יוסף וגם אסתר נלקחים למקום מושבם החדש בניגוד לרצונם – יוסף נמכר על ידי אחיו, ואסתר נלקחת לארמון אחשוורוש, "וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר" (אסתר ב, טז), הביטוי הסביל מבטא את לקיחתה בניגוד לרצונה; גם יוסף וגם אסתר היו אנשים נאים. יוסף היה "יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה" (בראשית לט, ו), וכן אסתר הייתה "יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה" (אסתר ב, ז); שניהם נשאו חן בעיני הסובבים אותם, "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו" – עיניו של פוטיפר (בראשית לט, ד), וכן "וַתְּהִי אֶסְתֵּר נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ" (אסתר ב, טו); יוסף עולה משאול תחתיות ומתמנה למִשנה למלך, וכן מרדכי מתמנה להיות משנה למלך; יוסף הציל את עם ישראל מרעב, ובדומה לכך גם אסתר ומרדכי מצילים את עם ישראל מגזרת חרב. יוסף מציל לא רק את עם ישראל אלא גם את המצרִים, ומרדכי עוזר להציל את המלך אחשוורוש מידי בגתן וָתֶרֶשׁ; בשני המקרים יש שני סריסים שחוטאים; לאחר שיוסף פותר את החלומות של שר המשקים ושל שר האופים הוא מבקש, כגמול, ששר המשקים יזכיר אותו בפני פרעה, אך הלה שוכח. מרדכי מציל את המלך משני סריסיו, אך טובה זו נשכחת. בשני המקרים, כשמגיע הרגע המתאים נזכרים בשתי הדמויות – "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם… וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי" (בראשית מא, א-יב), וכן – "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ… וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ" (אסתר ו, א-ב); את יוסף מרכיבים על מרכבה וקוראים לפניו, וגם מרדכי מובל על סוס וקוראים לפניו "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (שם, יא). 

ניתן היה לומר שהדמיון בין הסיפורים הוא מקרי, אבל כשבספר בתנ"ך יש שימוש בביטויים שמזכירים סיפור תנ"כי אחר, הדבר אומר שהכותב רצה לומר לנו שכשאנחנו קוראים את הסיפור הזה, גם הסיפור השני צריך להיות לנגד עינינו. כך הדבר גם בסיפור פילגש בגבעה ובסיפור סדום, אשר מלבד הדמיון בעצם התכנים, ניתן למצוא לשונות וביטויים המופיעים בשני הסיפורים. 

דמיון הפסוקים 

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ" (אסתר ב, א). למלך אחשוורוש אין מלכה, הוא במצוקה וכדי לפתור אותה "וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה: וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל נַעֲרָה בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל שׁוּשַׁן הַבִּירָה… וְהַנַּעֲרָה אֲשֶׁר תִּיטַב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ תִּמְלֹךְ תַּחַת וַשְׁתִּי וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ כֵּן" (שם, ב-ד). נעבור במעבר חד לספר בראשית, לשנות השובע שלפני הרעב הגדול. יוסף מייעץ לפרעה "יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע: וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה… וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו" (בראשית מא, לד-לז). דמיון מדהים – "יפקד פקידים", "ויקבצו", "וייטב הדבר". נתקדם עוד קצת במגילה. כשנותנים בארמון אחשוורוש בְּשָׂמִים לנשים כתוב "כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי מְרוּקֵיהֶן" (אסתר ב, יב). ביטוי כמעט מקביל מופיע בסיפור יוסף בהקשר לבשמים, ביחס לתהליך חניטת הגופות בו היו משתמשים במיני תכשירים ותמרוקים – "כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים" (בראשית נ, ג).  

מדוע הביטויים הללו מופיעים בשני הסיפורים? שתי הדוגמאות המוזכרות מציגות את אחשוורוש בלעג ובאירוניה, הביטוי לחיפוש של אוכל בספר בראשית, משמש כביטוי לחיפוש נשים בארמון הפרסי. כשאחשוורוש אוסף נשים, הדבר רחוק מללמד אותנו על קידושין ונישואין, אחשוורוש מקבץ נשים כמו שיוסף מקבץ אוכל במצרים. הבושם שמלך מאה עשרים ושבע מדינות מפזר על נשים, הוא אותו הבושם שמשתמשים בו כדי לשמור על המתים במצרים… 

"בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ" (אסתר ב, כא). "קצף" היא מילה מאוד מיוחדת, אשר כמעט ואינה מופיעה בתנ"ך. והנה, אנו פוגשים בה שוב בפרק מ בספר בראשית – "וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו" (בראשית מ, ב). שני סריסים מוכרים לנו מסיפור אחר. גם גורלו של אחד הסריסים מספר בראשית, שלא שפר עליו, "וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה" (בראשית מ, כב), מזכיר את סופם של בגתן ותרש "וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ" (אסתר ב, כג). 

המגילה מתארת את עליית המן לגדולה (ג, א-ג): 

אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ: וְכָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן כִּי כֵן צִוָּה לוֹ הַמֶּלֶךְ וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה: וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ לְמָרְדֳּכָי מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ.  

בכל יום מרדכי עומד בשער המלך והיהודים הפרסים דורשים ממנו להשתחוות, שהרי הוא מְסכן את כולם. חרף זאת, מרדכי לא משתכנע – "וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם" (שם, ד). הניסיון של מרדכי נעשה גדול עוד יותר לאור דברי חז"ל לפיהם חכמי כנסת הגדולה הם שאמרו לו את הדברים, בעוד הוא "לֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם". גם יוסף נוסה יום יום, כאשר היה צריך להתעלם מאשת פוטיפר – "ויְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית לט, י).  

ואולי הדוגמא הבולטת ביותר לדמיון שבין הסיפורים היא הסרת הטבעת והעלייה לגדולה של הדמויות המדוברות: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן" (אסתר ח, ב), במקביל ל"וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף" (בראשית מא, מב). מיד אחר כך כותבת התורה: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו" (שם, מג). שני הביטויים "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ… וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו", משיבים אותנו לאחד הפסוקים המפורסמים במגילה – "וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ" (אסתר ו, יא).  

הבה נסכם, לפנינו שני סיפורי תנ"ך מרכזיים דומים להפליא, המתארים דמויות מרכזיות שמגיעות לסיטואציה לא פשוטה בעל כרחם, עולות לגדולה ומושיעות את עם ישראל, לאחר שעמדו בניסיון יום יומי. המאמץ של הכתוב בהדגשת הדמיון שבין שני הסיפורים אומר "דרשני". אין ספק שכאשר מרדכי ואנשי כנסת הגדולה כתבו את מגילת אסתר ברוח הקודש, מול עיניהם ניצב סיפור יוסף ואחיו, אך מה הדבר הזה מלמד אותנו? למה מרדכי ואנשי כנסת הגדולה רוצים שהלומד את מגילת אסתר יזכור את סיפור יוסף ואחיו? 

נענה על כך בשני צירים המשלימים אחד את השני, ולא עומדים בפני עצמם. לראשון נקרא ציר ההשגחה הא-להית, ולשני ציר ההשתדלות האנושית. 

לגלות את הנסתר – ציר ההשגחה 

כבר הזכרנו שבמגילת אסתר שם ה' אינו מופיע. מגילת אסתר היא סיפור נפלא, שבאופן עקרוני עשוי להתרחש במציאות, ולא ברור איפה הקב"ה בתוכו. כותבי המגילה יוצאים מגדרם כדי להסתיר את הקב"ה, עד שאפילו במקום בו אנו מצפים למצוא אותו הוא לא מופיע – כשאומר מרדכי לאסתר "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים: כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ" (אסתר ד, יג-יד), הוא יכול היה להגיד לה כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים, ואם היא לא תעשה את זה – הקב"ה יושיע, שהרי ישועת ה' כהרף עין! אך לא כך, מרדכי אומר "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר". המגילה יוצאת מגִדרה כדי לא להזכיר שם שמים וכדי להשאיר את הקב"ה נסתר. הגמרא (חולין קלט, ב) אומרת "אסתר מן התורה מנין? שנאמר: 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי' (דברים לא, יח)", מגילת אסתר היא מגילה של הסתר פנים. עם ישראל בגלות, ולא סתם בגלות, אלא במקום שכולו חומריות ונהנתנות, כפי שמתואר באריכות מיוחדת בפרק א. בתוך המציאות החשוכה של החפצת הנשים והמשתאוֹת, מי יכול לראות את הקב"ה? ואף על פי כן זו מגילת אסתר, מגילה שעניינה לגלות את הנסתר. והנה ישאל השואל – אולי רבש"ע באמת אינו מנהל את כל הסיפור, אולי בכלל אין "נסתר" שצריך לגלות?  

אחת הדרכים של המגילה להזכיר את עניין ההשגחה הא-להית שמגלגלת את כל הסיפור היא על ידי הזיכרון של סיפור יוסף ואחיו. אין סיפור בתורה שמדגיש יותר מסיפור יוסף ואחיו את שני הצירים המקבילים הללו, ציר ההשגחה הא-להית וציר ההשתדלות האנושית. בקריאה פשוטה סיפור יוסף ואחיו הוא סיפור משפחתי על אבא, אחים מאימהות שונות, בן זקונים המקבל יחס מועדף – "וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית לז, ג), שמוביל לקנאה היוצרת סכסוך שבעטיו מוכנים האחים להרוג את בן הזקונים, אלא שהם מתפשרים על זריקתו לבור ומכירתו, ומשם הדברים ממשיכים להתגלגל. הנה לפנינו סיפור טבעי, אך לכל אורכו ההשגחה הא-להית בהחלט ניכרת. היא נמצאת בחלומות שמלווים את הסיפור הזה מתחילתו, והרי "חלום – אחד מששים לנבואה" (ברכות נז, ב); ממשיכה כשיוסף נשלח לחפש את אחיו – על הפסוק "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" (בראשית לז, יד) רש"י מביא את דברי חז"ל: "והלא חברון בהר! שנאמר: 'וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' (במדבר יג, כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים 'כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ' (בראשית טו, יג)"; ומוסיפה ללוותו במהלך חיפושיו – כשיוסף מגיע לשכם ולא מוצא את אחיו, אומר הכתוב: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ" (שם לז, טו). לכאורה זו אריכות מאוד מיותרת, מה זה חשוב באיזה אופן הוא מצא אותם, את מי הוא פגש בדרך, והאם היה לו ליווי? על כך אומר הרמב"ן:  

ויאריך הכתוב בזה להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד כי הגזרה אמת והחריצות שקר כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו באמרם כי האישים האלה הם מלאכים שלא על חנם היה כל הסיפור הזה להודיענו כי "וַעֲצַת  ה' הִיא תָקוּם" (משלי יט, כא). 

על פי התירוץ הראשון הדבר מראה על גדולתו של יוסף שיכול היה להסתובב ולחזור לדרכו מספר פעמים, אך בחר שלא לעשות זאת. בתירוץ השני אומר הרמב"ן שלא יוסף הוא שמצא את ה"איש", אותו מזהה רש"י במקום כגבריאל המלאך, אלא האיש מצא אותו. רוצה לומר – לאורך כל הסיפור יש נקודות שבהן הקב"ה מתערב ומזכיר מי הוא שמנהל את העניינים. יוסף יכול היה לא למצוא את אחיו, לחזור מדרכו, אך באותו הרגע בדיוק הקב"ה שולח את המלאך גבריאל. ההשגחה הא-להית מתערבת פה בכל צעד ושעל.  

הראשון שברור לו שיד ה' בדבר הוא יוסף. לאחר שהוא חושף את זהותו לאחיו, הוא אומר להם: "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם" (בראשית מה, ה). לא אתם גלגלתם את כל הסיפור, יש כאן תוכנית א-להית! הקב"ה שלח אותי! אולי יוסף חשב שאחרי שהוא אמר זאת בראשונה האחים היו המומים, לכן, כדי לוודא שהם הבינו את דבריו, הוא חוזר עליהם שוב: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ" (שם, ז). ואולי הם היו כל כך בהלם עד שהוא חוזר על זה בשלישית: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" (שם, ח)… הכתוב יצא מגדרו כדי להדגיש את הנקודה הזאת. יוסף אומר "לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם", ואנחנו, שכבר למדנו את חומש שמות, יודעים שהקב"ה שלח אותם לשם כדי שעם ישראל ירד למצרים ומתוך זה הוא יצא כעם, יקבל תורה ויגיע לארץ ישראל. בעצם כל סיפורו של עם ישראל מתחיל מהדבר הקטן הזה, מריבה בין אחים.  

הנקודה הבולטת ביותר שמראה את הדמיון בין הסיפור המקראי לסיפור המגילה בעניין ההשגחה היא ענישת הסריסים. ענישתם לא קשורה לא ליוסף ולא למרדכי ואסתר. על כך עמדו חז"ל במסכת מגילה (יג, ב): 

"בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ" (אסתר ב, כא) אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הקציף הקב"ה אדון על עבדיו לעשות רצון צדיק. ומנו? יוסף. שנאמר: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים'" (בראשית מא, יב), עבדים על אדוניהן לעשות נס לצדיק, ומנו? מרדכי. דכתיב: "וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי" (אסתר ב, כב). 

בשני המקרים הקב"ה מזמן שני סריסים שפושעים לפני מלכם וכתוצאה מזה צומחת בסופו של דבר הישועה. "הקציף הקב"ה", זאת ההשגחה! הקב"ה גִלגל לידי הסריסים, שלכאורה אינם קשורים לא למרדכי ולא ליוסף, את ההזדמנות "לעשות רצון צדיק". 

אם כן אין כמו סיפור יוסף ואחיו כדי להביע את הרעיון של סיפור מגילת אסתר. גם במקום בו שם ה' נסתר, לא מתגלה ולא מופיע, ודווקא כשנראה שהכל מתנהל מלמטה – הקב"ה הוא שמגלגל את הדברים. הקב"ה נמצא בבור האסורים המצרי ובארמון אחשוורוש הפרסי. הקב"ה נמצא בשנות הרעב של ספר בראשית ובגזירת השמד שבמגילת אסתר. כיצד ניווכח שה' נמצא גם נמצא בסיפור המגילה? רק אם נזכור את יוסף ואחיו. 

"אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי?!" – ציר ההשתדלות 

לא די בציר ההשגחה כדי לסכם את הדמיון שבין יוסף ובין אסתר ומרדכי. דמיון נוסף קיים בציר השני שהתחלנו לזהות – הוא ציר ההשתדלות האנושית. הוא בולט יותר מכל בשני עניינים – עמידה בניסיון והקרבה לשידול לביטול הגזירה. שתי נקודות שלא קשורות להשגחה. כבר אמרנו ש"ויְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ" (בראשית לט, י) הוא הניסיון הכי גדול שיוסף עמד בו במצרים, עד כדי כך שחז"ל אומרים שהוא היה עלול להיכשל, אלמלא נגלתה לפניו דמות דיוקנו של אביו (סוטה לו, ב). זהו ניסיון שמחיר העמידה בו הוא השלכתו של יוסף לכלא. אותן המילים בדיוק מופיעות במגילת אסתר: "וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם"(אסתר ג, ד). זה דבר התלוי בעוצמה הפנימית של יוסף ושל מרדכי, לא בהשגחה א-להית.  

הנקודה השנייה היא ההקרבה. אסתר אומרת "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד, טז), זה לא קשור להשגחה א-להית. יתר על כן, אם יש מקום שבו נדמה שההשגחה הא-להית ממש "מפשלת", זה פה. הקב"ה גִלגל את הכל נפלא, הוא הכין את אסתר, את מרדכי, את בגתן ותרש כדי להפר את הגזירה, אך כמו "שכח" פרט אחד. מרדכי מדריך את אסתר לגשת אל המלך, אך היא מזכירה לו (שם, יא): "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם"! תקלה בתוכנית! הקב"ה לא יכול היה לגלגל את הסיפור כך שבדיוק אסתר תיקרא לבוא אל המלך? פה אין השגחה, אלא מסירות נפש, אם אסתר לא תמסור את נפשה לא תהיה ישועה. היא בוחרת לגשת לאחשוורוש, "כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי?!" (אסתר ח, ו). יש לכך הקבלה בסיפור יוסף והאחים, בו יהודה אומר "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (בראשית מד, לד). 

בניה של רחל 

ישנה נקודת דמיון נוספת בין סיפור יוסף וסיפור אסתר ומרדכי. כאמור, שתי ההתמודדויות מתרחשת בגלות, במקום של הסתר. אסתר לבדה בארמון, ויוסף לבדו הן אצל פוטיפר והן בבית הסוהר. שנים על גבי שנים הם צריכים לשמור על עצמם בקדושה ובטהרה. חז"ל מזהים בניסיונות שבהם עמדו יוסף ומרדכי את הסיבה לעלייתם לגדולה (אסתר רבה ז, ז): 

"וַיְהִי באמרם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם" (אסתר ג, ד) – ר' יוחנן בשם ר' בנימין בר ר' לוי: בניה של רחל נִיסן שוה וגדולתן שוה. ניסן שווה – הדא הוא דכתיב: "וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם" (בראשית לט, י), וכאן כתיב: "וַיְהִי כְּאָמְרָם אֵלָיו יוֹם וָיוֹם וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם", ולהלן כתיב: "וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ". וגדולתן שווה – הדא הוא דכתיב: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ" (בראשית מא, מב), וכאן כתיב: "וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ח, ב).  

המדרש אומר: דעו לכם! יוסף ומרדכי זכו לגדולה בזכות העמידה בניסיון, אם הם לא היו מצליחים לעמוד בניסיון הקשה הזה הם לא היו זוכים לעלות לגדולה. אבל דעו לכם גם כי עמידה בניסיון היא נס! ה"ענף יוסף" במקום מאיר את דברי המדרש באור חדש, כמו המדרש שואל: הרי הקב"ה מונע מצדיקים טובות העולם הזה כדי שלא תהיינה להם הסחות דעת מעבודת ה', ובמה שונים שני אלה שקיבלו טובות בעולם הזה? והתשובה היא שהם הוכיחו שהם מצליחים לבטל את יצרם, ליבם חלל בקרבם. את זאת אפשר ללמוד מעמידתם היום יומית מול הפיתוי, וזה בוודאי משמעותי יותר מעמידה בפני ניסיון חד פעמי. באופן כזה ניתן לקבל גדולה, כי כעת טובת העולם הזה בוודאי לא תסיח את דעתם ולא תוריד את עבודת ה' שלהם.  

הדברים האלה אינם מקריים, המדרש מדייק את דבריו "בניה של רחל נִיסן שווה וגדולתן שווה". למה דווקא יוסף, מרדכי ואסתר? מפני שהם בניה של רחל. לבני רחל יש מאפיינים מאוד ייחודיים. רחל הייתה יפת תואר ויפת מראה, וכך גם יוסף ואסתר. אף שאול, שהיה מבנימין, היה "גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמו"א ט, ב). בניה של רחל יפים חיצונית, הם משתלבים בסביבה בה היופי כל כך חשוב. ועם זאת, בני רחל מתאפיינים ביופי פנימי, בצניעות. הגמרא במסכת מגילה (יג, ב) אומרת: "בשכר צניעות שהית' בה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בו בשאול זכה ויצאת ממנו אסתר". בדברי חז"ל כל בניה של רחל מכונים "צדיקים", יוסף הידוע בכינוי "יוסף הצדיק"; בנימין נקרא צדיק במסכת זבחים (נג, ב); כך מכונה גם שאול בתלמוד הירושלמי (סוכה ה, ד); ומרדכי מכונה כך במסכת מגילה כפי שראינו קודם – "לעשות רצון צדיק". הביטוי צדיק לא ניתן לכל אחד, אבל בניה של רחל זוכים לו. כשעם ישראל מצוי בגלות, במציאות של הסתר פנים וחשיכה, נדרשת הנהגה של בני רחל. יש להם יכולת לשמור על צניעותם ועל צִדקותם הפנימית, בעוד שכלפי חוץ הם מצויים בעולם של חיצוניות, יוסף במצרים שטופת העריות והעבודה הזרה, ואסתר – בפרס המתענגת על תרבות הנוי החיצוני והמשתאות. 

כלומר, המגילה אומרת לנו שלא הייתה כאן רק השגחה א-להית, אלא שמקור ההצלחה של אסתר ומרדכי מקביל לזה של יוסף – כח שמירת הצִדקות הפנימית והצניעות המיוחד לבני רחל. רק כך, מספרת המגילה, ניתן להתמודד עם עולם שכל כולו חיצוניות וקידוש היופי.  

המאבק הראשון של עם ישראל בעמלק היה ביציאת מצרים. המנהיג היה משה רבנו והיוצא בראש הלוחמים היה יהושע. הדמות הבאה שנלחמת בעמלק היא שאול, משבט בנימין. אומר המדרש (ילקו"ש "בשלח", רסד): 

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ" (שמות יז, ט) – ולמה אמר ליהושע? מפני שבא משבטו של יוסף. כתיב "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ" (עובדיה א, יח) – תצא להבה מבית יוסף ותאכל קש של בית עשו, זה יהושע שהרג עמלק. ר' פינחס בשם ר' שמואל בר נחמן: מסורת אגדה היא ביד בניה של רחל עשיו נופל".  

המסוגלים להתמודד עם עשיו ועם עמלק הם בניה של רחל. עניינו של עמלק הוא ההופעה המקרית – "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח), "וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (אסתר ו, יג). המקרה קיים במקום שהקב"ה נסתר, כשאין השגחה א-להית. כל עניינו של עמלק הוא השכחת שם ה', והוא מופיע במציאות שבה אכן שם ה' חסר. אלה המסוגלים להתמודד איתו באותם רגעים של הסתר פנים, של מציאות חיצונית לא פשוטה, הם בניה של רחל. מכוחה, ומכוחו של יוסף. הצניעות והצִדקות הפנימית הן שמכוחן ניתן להאיר מאור גדול, לגלות את ההסתר.  

להאיר אור גדול 

לסיכום, ישנם שני צירים בהשוואה שבין יוסף ואחיו לאסתר ומרדכי. שניהם קשורים להתמודדות עם עמלק, למציאות של הסתר פנים. הציר האחד הוא ציר ההשגחה – לזכור כי הקב"ה נמצא, וכי יש מי שמסובב את הדברים. הציר השני הוא ציר ההשתדלות – היכולת שלנו להתמודד עם מציאות של הסתר פנים. ומהי אותה יכולת? האחיזה במידותיהם של בני רחל – במידתו של יוסף, ובמידותיהם של אסתר ומרדכי. ההתקדשות הפנימית בצִדקות ובצניעות מאפשרת לאדם לגלות את הקב"ה, ללבוש מלכות. במקומות הכי חשוכים – להאיר אור גדול, במקומות שנראה שאין שום עתיד – לעורר את התקווה. מכוחה של רחל. "מסורת אגדה היא – ביד בניה של רחל, עשיו נופל".