מציאות כפולה
אנו עומדים בפתחה של שבת זכור, שבת ההתכוננות לקראת פורים הבעל"ט, וברצוני לעסוק בפן המיוחד של פורים המתקשר למחיית עמלק.
מגילת אסתר נקראת ונלמדת בשתי רמות, בשני רבדים שונים – מובן אחד המשתקף מתוך פשטי הפסוקים אנחנו נתקלים בעלילה שמתרחשת בארמונו של מלך פרס, אחשוורוש, ובקריאה פשוטה נפגשים קוראי המגילה במערכת שלימה של תככים ומזימות של אנשי החצר, השרים, היועצים, ולפתע נכנסת אל הארמון אסתר, בת העם היהודי, וזוכה לגלגל ולהפוך את הקערה על פיה מתוך בית המלך.
אך מתוך מדרשי חז"ל אנחנו מגלים שישנו רובד נוסף למגילה, ולמעשה כל העלילה הזאת טומנת בחובה רמזים וסימנים. כידוע, כל הופעה של המילה "מלך" במגילה הרי זה הקב"ה, מלכו של עולם, ולמרות שלכאורה שם שמיים לא מופיע שם אנחנו מבינים שהכל מתנהל על ידיו מאחורי הקלעים, במסווה של עניינים פשוטים של מעשים והתחכמויות אנושיות.
כפל המשמעות הזה מכונה בפי המהר"ל "השניוּת", כך הוא מגדיר את זה בחיבורו גור אריה, בסוף פרשת בשלח על הפסוק "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז ,ח), שם הוא מזכיר את העניין שעמלק עניינו לבטל את השניוּת הזו. כאשר אנו משתמשים במושג זה, אין אנחנו מדברים רק על שניוּת המשמעות מבחינה של כפל לשון, אלא גם ובעיקר על כפל העניין שבכתוב. יש את העניין הגלוי ויש את העניין הפנימי. פרשני הפנימיות טובעים לראשונה את מושג "השניוּת" בפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם" (בראשית מא, א), ומציין שגם שם, במצרים, יושב מלך שלא מכיר בריבונו של עולם, ולפתע חולם המלך חלום, ומופיע יוסף שמגלה לו את משמעות החלום בשם ה', ועל דבר הישנות החלום פעמיים שמאמת שאכן נכון הדבר. גם פה השניוּת מעידה על כפל משמעות – יש כאן את המישור החיצון, בו פרעה חושב שהוא זה שמנהל את מצרים, אך מתגלה לו המישור הפנימי שלמעשה לא כך הדברים בפועל. הוא מגלה שישנם דברים נסתרים ממנו, ופעולות שמתרחשות שלא בהכוונתו ושלא בהסכמתו.
שניוּת בתפיסת עמלק
גם לגבי עמלק עצמו ישנה שניוּת; אומרת לנו התורה "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה, יז-יט). ציווי זה באופן פשוט קורא לישראל למחות את זכרו של אותו עמלק שבא וביקש להשמיד את עם ישראל בצאתם ממצרים, אותו עמלק שתקף את ישראל ברפידים, ולא התפעל מיציאת מצרים. אך מי שיתבונן בספרות הפנימית יראה כי כפל המשמעות בעניין מחיית עמלק מאוד בולט לעין. מחיית זכר עמלק קיבלה משמעות אחרת לגמרי מאשר המשמעות הצומחת מהפשט. מהספרות הפנימית נראה שעמלק הוא לא גוי מסוים שתקף את ישראל, אלא הוא מזיק מסוג אחר לגמרי, הרי הגמרא במגילה מספרת שכאשר מרדכי מספר את "כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ" (אסתר ד, ז) הוא בעצם מספר על אותו בן עמלק, בן בנו של אותו "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" (דברים כה, יח). עמלק למעשה הוא זה שתפיסת העולם שלו היא המקרה, הוא לא מאמין בהשגחה, הוא המתנגד הגדול בעולם להשגחת ה', לאמונה בה'. בעמלק נכנסים כל אותם האנשים אשר חושבים שהעולם מתנהל מעצמו, שהכל מתנהל בדרכי המדיניות והדיפלומטיה, האנשים ששכחו שריבון העולם הוא זה שמנהל את עולמו.
הרב גדליה שור בספרו "אור גדליהו" מדבר על העמלק והמקריות. הוא כותב שם שעמלק הוא סדר המקרה, עמלק מחפש את הסיבה והמסובב, הוא מאמין שאם העולם מתנהל מסיבה ומסובב זאת אומרת שאין איזו התערבות א-להית שמנהלת את העניינים, אלא שפשוט יש לחפש את הסיבות המעשיות שגרמו לכל דבר בעולם. כמובן שמי שמחפש רק את הסיבות כפי שעושה המחקר ההיסטורי המקובל, אז ודאי שאין בזה בכלל התייחסות לריבונו של עולם, ועל מה שהוא פועל ומתערב בעולם, איך הוא מנהל את העניינים. כפל המבט והעיון כלפי עמלק הוא זוקק מחשבה והתייחסות.
ניתן לראות זאת מדי שנה ושנה, למצוא דוגמאות במציאות איך שדברים מתחדשים עלינו לטובה וריבונו של עולם מתערב פה במציאות, אך לעיתים אין לכך שום התייחסות. למשל ניתן לראות זאת בבחירות שקרבות ובאות – אנשים פועלים, מוציאים קמפיינים, מכנסים כינוסים, אספות והפגנות, אך מתי מעט מזכירים את ריבונו של עולם ומבינים שהוא נמצא בכל המהלכים המתרחשים שם. אנשים פועלים ומתאמצים מבלי לראות שהקב"ה הוא המכוון את הכל. זה מבט שטחי. נכון, אמנם, שיש ערך רב בהשתדלות של האדם, וכבר בעלי המליצה אמרו על הפסוק "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" (שמות יד, יד) שה' יתן לכם לחם אבל רק אם אתם תחרישו, שאתם תחרשו את האדמה, תעשו איזו עבודה והשתדלות.
מי זה עמלק?
מצוות עמלק, כפי שמופיעה בספר מנחת חינוך ובחזון איש, היא איננה מצווה על היחיד, אלא היא מצווה על הכלל. במושגים של ימינו זו מצווה על המדינה והצבא וכל המערכות הציבוריות שיש בהן את הסמכות לפעול בעניין הזה. ברצוני להצביע על הנקודות שראוי להתבונן בהן בשאלה האם בכלל עוד יש עמלק בעולם? כבר הזכרנו שהמפרשים כביכול התחמקו מהשאלה הזו ונכנסו רק לצד הרעיוני, לגבי עמלק ככוח שלילי, כתופס המקריות כנושא מכוון, ושעמלק הוא למעשה רעיונות שצריך למחות. מביא הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" דברים ביחס לשבעת העממים, וביחס לעמלק, ומעיר שם שבנושא הזה של עמלק לא נאמר עליהם שאבד זכרם או שבא אשור ובלבל את העולם. הוא מביא שם דברים בשם אביו, וכך הוא כותב[1]:
שמעתי פעם מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת, על פי ההלכה, עמלק. אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק עצמו נצטווינו בשתי מצוות: א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק, וגם ב. בהתכוננות המלחמתית של הציבור נגד עמלק כעם.
יש פה עניין קונקרטי, ועכשיו נשאלת השאלה האם אנחנו צריכים לתרגם את הדבר הזה, ואם כן – איך מתרגמים את זה? יש להעיר שאינני פוסק ולא רוצה לפסוק בסוגיה, וברצוני רק לעורר את השאלה. הרב שפירא זצ"ל כבר לימדנו שמי שאינו פוסק בענייני עגונות אינו יכול לפסוק בענייני כלל ישראל, ועל כן איני בא לפסוק כאן כלום, אלא להציג את המקורות בלבד.
מצאתי שכתב הרב שמואל יצחק הילמן, חותנו של הרב הרצוג על מה שנאמר בפרשת בשלח "וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם" (שמות יד, ז), שם שואל המדרש: מאיפה למצרים היה רכב מצרים? הרי כל רכושם נפגע במכת הברד, לא נשארו כלי מלחמה, לא נותרו סוסים! אומר המדרש שהיו רכבים אלה של הירא את דבר ה', ועל זה אמר רשב"י: טוב שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". מספר פה הרב הילמן על פרשת בייליס שהייתה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה (בשנת תרע"א, 1911 למניינם), הייתה אז התעוררות גדולה מקרב שונאיהם של ישראל שגילו את המדרש הזה הקורא ליהודים להרוג אף את הטוב שבגויים. הם טענו שיש להיזהר מהיהודים, המדברים על פגיעה ומתכננים מהפיכות. על כן קם הרב הילמן והגיב נגד טענות הגויים בעיתונות בריטניה, ולאחר מכן פרסם את דבריו אלו גם בספרו "אור הישר".
הרב הילמן מצביע פה על קושי ענייני, הוא אומר שמצד אחד עומדת השאלה על המדרש הזה מצד שפיכות הדמים. מה פירוש הדבר? שאדם יעשה כדבר הזה ויפגע במישהו סתם כך, מפני שהוא חושש מבלי סיבה הנראית לעין? אבל מאידך גיסא יש לנו את העיקרון של "הבא להורגך השכם להורגו", ויכול להיווצר מצב שאדם מחמת הספק יתחיל להתפלפל "כן יפגעו בי, לא יפגעו בי…" וכך הוא מסכן את עצמו. אז אומר הרב הילמן שמכאן חידש רשב"י את המימרא שלו שזה מדובר על שעת מלחמה בלבד.[2] אין מה לחשוש שהיהודים זוממים להרוג את כל הגויים סתם כך, לא מדובר פה בחיי השגרה ביום יום. ההיתר להרוג את הגוי הוא רק בשעת מלחמה, ותוך כדי המלחמה בלבד, בשעת סכנה, כדי להגן על עצמנו.
אני שוב נזהר ומזכיר כי אין אני בא לפסוק הלכה, אבל אנחנו מוצאים פה עניין חשוב שהתעורר גם בשנים האחרונות. אנחנו תמיד חוששים האם זה מקרין על חיילי צה"ל וגורם להם לאיזושהי הססנות וחולשת הדעת. האמת היא שמן הראוי היה שהרבנות הראשית תפסוק ותביע דעה בעניין, ולא יחכו להחלטת אנשי הצבא. אנחנו יודעים שחיילי צה"ל נמצאים במבוכה רבה מפני שהפרקליטות והגורמים השונים מאיימים עליהם אם יעשו כך או אחרת, אני בא ומעורר את השאלה, יש פה שאלה אמיתית! אנחנו נמצאים בעימות הזה. אין אנו רק יושבי בית המדרש, אנו גם יושבי אוהלי צבא ואנחנו יכולים להיתקל בדבר הזה. אני בא להצביע שהנושא הזה הוא בפירוש נושא שמקבל משמעות גדולה, ושוב אנחנו חוזרים ליסוד שהזכרנו, יסוד השניוּת, כפל המשמעות – יש את המישור הגלוי ויש את המישור הפנימי לגבי מחיית עמלק. במישור החיצוני יש באמת אומות שהן עמלק, ואנחנו צריכים להיזהר מהן ולדעת איך למחות אותן, כמובן על דרך הכלל ולא כהוראה לאדם פרטי, וצה"ל זו תנועה כללית שצריכה לפעול כך.
בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר
במישור הפנימי זה ברור שיש למחות ולהתמודד נגד עמלק הרוחני, נגד האתגרים הרוחניים של התפיסה המוטעית של מחיקת השגחת ה' מהעולם, התפיסה של סיבה ומסובב ושל כל דרכי לימוד ההיסטוריה בזמננו כפי שמקובל ללמוד. קראתי ממש לאחרונה על הסופר זאב יעבץ שכתב את תולדות ישראל ברוח של תורה, והתמודד מול גדולי ההיסטוריונים הראשונים שהתחילו לכתוב בדורות האחרונים, גרץ ודובנוב, שלא הביאו מקורות יהודים, ובעקבות זה הניתוח ההיסטורי שלהם היה חסר, הוא בוודאי לא הכיל אותה הבנה פנימית שבאה מתוך אמונה ספוגה בהשקפתנו, "בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר" (דברים לב, ז). בשעתו כאשר נפתח בית מדרש לתורה והכשרת רבנים, קמה שם תכנית ללמוד גם היסטוריה יהודית, ואני זוכר שכמה מעמיתיי שבאו מהעולם החרדי ולא נגעו בזה מעולם הזדעזעו מכך, ובאו לצעוק לרב צבי יהודה זצ"ל איך זה שמטילים עליהם את המטלה הנוראה הזאת ללמוד היסטוריה במקום ללמוד פוסקים, והרב צבי יהודה שואל אותם, האם אין הם למדו שכתוב בתורה "בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (שם)? האם לא שמעתם שישנו חיוב ללמוד ולהבין את התהליכים ההיסטוריים? איזה נזק יש בזה? ללמוד את ההיסטוריה שלנו זה חשוב מאוד, אנו צריכים להכיר את העובדות, ואחרי שנכיר אותם עלינו לנסות ולנתח אותן דרך עיניים אמוניות. לא תמיד צריך לקבל את טענותיהם של הפובליציסטים והמזרחנים למיניהם, שדעותיהם נעות על הסקלה הפוליטית לא פחות מהסקלה המדעית, חשוב לשמוע אותן אבל אפשר להתווכח איתן. כמו שהם לא חייבים לקבל את עמדתנו, כך גם אנחנו לא חייבים לקבל את עמדתם בנוגע לאיך ומאין הגיעו כל ההתרחשויות בהיסטוריה.
יש לבחון את כל המציאות בכפל מבט, באותה השניוּת עליה מדבר המהר"ל. כאשר אנו מביטים החוצה ורואים כמה הגולן ירוק ופורח ומאגרי המים מלאים, ניתן להגיד "איזה יופי שירד כל כך הרבה גשם השנה", אבל צריך גם לראות את המציאות הזאת במבט גבוה יותר ולהבחין מי הוא זה שפתח כך את ארובות השמיים. צריך לראות את הקב"ה בדבר הזה, כמו גם בכל פרטי החיים והמציאות שלנו. הרי מתקיים לנגד עינינו "וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג, י)!
את המבט הזה אנחנו צריכים לחדד ביותר דווקא לקראת ימי הפורים, מפני שפורים עניינו הוא לראות את התוכן הכפול, את המשמעות הכפולה שיש בכל דבר. אנחנו צריכים לתרגם את הראייה הזאת לעצמינו, את ההבנה העמוקה הזאת שיש מישהו שמנהל את העניינים, יש מי שמסובב את הסיבות, ולא בדרכים הפשטניות והמדעיות של סיבה ומסובב בדרכי ההיגיון האנושי הטבעי, אלא שהכל מתנהל מהשמיים.
לא בכדי אנו אוהבים להזכיר את דברי החיד"א שאומר על הפסוק "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים" (אסתר ט, כח) שכאשר האדם מזכיר את הימים האלה, אזי ריבונו של עולם מסדר שהעניינים הללו גם ייעשו, כלומר כאשר האדם זוכר שה' הוא זה שמנהל את העניינים, ה' יוציא את הדברים הטובים לפועל גם במעשה.
הערות:
[1] קול דודי דופק, איש האמונה בהוצאת מוסד הרב קוק, עמ' 102.
[2] מעניין מאוד לראות שהמהר"ל בגור אריה על פרשת בשלח כבר אמר דברים דומים שנים רבות לפניו.