שתי המצוות המרכזיות בליל הסדר הן אכילת מצה וסיפור יציאת מצריים, ושתיהן מן התורה1. מתווספות אליהן מצוות דרבנן שגם הן קשורות לאכילה ולדיבור. אכילת מרור, כורך, סעודת יום טוב, אכילת אפיקומן (כנגד אכילת קרבן פסח) ושתיית ארבע כוסות כולן מצוות שמקיימים אותם ע"י פעולת האכילה. בחלק של הדיבור מצטרפות שתי מצוות נוספות: אמירת הלל וברכת השיר2. שם החג – פה סח – מבטא את התפקיד המרכזי בפעולת הפה בלילה זה.
אם נתבונן על מהלך הסדר שתקנו לנו חכמים נמצא שהחלק הראשון של הסדר הוא ה"מגיד" שבסופו שותים כוס שני. לאחר מכן מצוות האכילה שבסופן שותים כוס שלישי ולבסוף אמירת ההלל הנאמרת על כוס רביעי3.
ניתן להקשות, מדוע תקנו לנו את מצוות האכילה בין שני חלקי הדיבור בליל הסדר. לכאורה היה צריך לכרוך את סיפור יציאת מצרים עם אמירת ההלל ומתוך כך לעבור למצוות אכילת מצה וכו'4. זאת ועוד, במקום לומר את ההלל ברצף תקנו לנו חכמים לאמרו בשני חלקים. חלק אחד, בסוף ה"מגיד" ולפני הברכה החותמת חלק זה ואילו החלק השני נאמר לאחר ברכת המזון. מה פשר חלוקה זו של ההלל? אם הוא חלק מסיפור יציאת מצרים צריך שיאמר כולו לפני אכילת המצה ואם הוא חלק עצמאי צריך שיאמר כולו לאחר ברכת המזון.
אמירת ההלל בלילה
לפני שנברר את מקומו של ההלל בהגדה אנו מבקשים להתייחס ליסוד אמירת ההלל במועדים ולעצם אמירת הלל בלילה.
הגמ' בערכין (י, ב) מונה את הימים בהם אומרים הלל:
דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק, שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב (הראשון) של עצרת; ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת. מאי שנא בחג דאמרי' כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? דחג חלוקין בקרבנותיהן, דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן. שבת דחלוקה בקרבנותיה לימא! לא איקרי מועד. ראש חודש דאיקרי מועד לימא! לא איקדיש בעשיית מלאכה, דכתיב: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג", לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון שירה….
על פי גמרא זו, הכלל לאמירת הלל הוא יום שנקרא מועד ונאסר בעשיית מלאכה5. פסח בהחלט עונה על הגדרה זו. אך יותר מזה, הוא בניין אב לשאר המועדים בחיוב אמירת הלל. לעומת זאת, פסח שונה משאר המועדים בכך שאמירת ההלל היא גם בלילה. לכאורה, כך היה צריך להיות בכל המועדים שהרי היממה היהודית נפתחת בלילה וכל מצוות היום מתחילות מהלילה. אם כן, גם ההלל היה צריך להיאמר מיד בתחילת היממה. תחת זאת, אנו ממתינים עם אמירת ההלל עד הבוקר. הסיבה לכך היא, משום שבבית-המקדש היו קוראים הלל רק בימים, בעת הקרבת הקרבנות, שנערכה תמיד בימים ולא בלילות. סיבה נוספת מובאת בגמרא במגילה דף כ', ב :" מנלן? (שכל היום כשר לקריאת הלל) דכתיב: "ממזרח שמש עד מבואו" רב יוסף אומר: "זה היום עשה ה'".
ברור הדבר שיש יחוד בהלל זה הנאמר בליל הפסח. מנהג הספרדים והחסידים לאומרו בציבור בתפילת ערבית של ליל החג. כך פוסק השו"ע (או"ח תפ"ז, ד'): "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות. הגה: וכל זה אין אנו נוהגים כן, כי אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת ההלל כלל"6.
על אף המחלוקת בעניין אמירת ההלל בבית הכנסת, לכולי עלמא קוראים את ההלל בסעודת החג. מנהג זה ייחודי מאוד ושונה מאמירת הלל בשאר המועדים בשלושה דברים: לא מברכים עליו, הוא נאמר בישיבה ומפסיקים אותו בסעודה. על מנת להסביר שינויים ייחודיים אלו, נברר מהו אותו ההלל שאנו נוהגים לאומרו בליל הסדר, ומהו הטעם לאמירתו בפסח.
הלל המצרי והלל הגדול
נאמר בגמרא פסחים (קיח, א):
תנו רבנן רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול דברי רבי טרפון ויש אומרים ה' רעי לא אחסר מהיכן הלל הגדול רבי יהודה אומר מהודו עד נהרות בבל ורבי יוחנן אומר משיר המעלות עד נהרות בבל רב אחא בר יעקב אמר מכי יעקב בחר לו יה עד נהרות בבל7 ולמה נקרא שמו הלל הגדול אמר רבי יוחנן מפני שהקדוש ברוך הוא יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל בריה…..
וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מאי טעמא אמרינן האי משום שיש בו חמשה דברים הללו יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח יציאת מצרים דכתיב בצאת ישראל ממצרים וקריעת ים סוף דכתיב הים ראה וינס מתן תורה דכתיב ההרים רקדו כאילים תחיית המתים דכתיב אתהלך לפני ה' חבלו של משיח דכתיב לא לנו ה' לא לנו ואמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו שעבוד מלכיות איכא דאמרי אמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם שנאמר אנה ה' מלטה נפשי….
מהגמרא משמע שעיקר אמירת הלל בליל הסדר הוא הלל הגדול והגמרא מנסה למצוא הסברים לאמירת הלל המצרי בליל הסדר. לכאורה, על פי הגמרא, ניתן היה להסתפק בליל הסדר באמירת מזמור קל"ו בתהילים ולא היינו צריכים את ההלל שאנו נוהגים לאומרו במועדים ובראשי חודשים. הטעמים שניתנים בגמרא לאמירת הלל המצרי מבארים את הקשר בין הלל המצרי לליל הסדר ואינם עוסקים בדיון הרחב של אמירתו במועדים. יוצא, שטעם אמירת הלל המצרי בליל הסדר אינו מהטעמים שנאמרו לעיל בגמרא בערכין, שהכלל לאמירת הלל הוא יום שנקרא מועד ונאסר בעשיית מלאכה. אם כן, מהו, הטעם לאמירת ההלל באופן ספציפי בליל הסדר?
גדרו ומהותו של ההלל שבליל הסדר
ההלל שנאמר בליל הסדר שונה מהותית מההלל הנאמר בשאר המועדים ואפילו מההלל שנאמר בבוקרו של חג הפסח. בירושלמי פסחים (פרק ט, הלכה ג) נאמר: "אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק, כתוב 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' – בא ללמד על מפלתו של סנחריב ונמצא למד ממנו: מה זה טעון הלל, אף זה טעון הלל". כלומר, הירושלמי לומד מליל פסח הראשון, שבו יצאו ממצרים, את החיוב לומר הלל גם בשעת הנס שנעשה במפלתו של צבא אשור, וממנו חוזר ולומד חיוב אמירת הלל בליל הסדר שבכל שנה. על פי זה, תקפו של אמירת ההלל בליל הסדר הוא מדברי קבלה, דברי נביאים, לעומת הלל של מועדים שחיובו מדברי סופרים8.
הגמרא בפסחים (קיז, א) מבארת את המקור לאמירת הלל על נס:
אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן….
מכך שלמדים דין אמירת הלל בליל הסדר ממפלתו של סנחריב משמע שלאמירת הלל בליל הסדר יש גדר מיוחד, כאילו כעת היא שעת הנס עצמו, וכפי שאומרת המשנה (פסחים קטז, ב): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כלומר, שיש חיוב שאדם ירגיש ממש את הרגשת הנס בליל הסדר כאילו ברגעים אלה הוא עצמו נגאל ממצרים מה שיעורר בו את הרצון לומר הלל על החוויה שהוא חווה ברגע זה9.
הגמרא בפסחים (פה, ב) מתארת את החוויה ואת עוצמת השמחה באמירת הלל בליל הסדר:" כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא", כלומר חבורות הנמנות על פסח היו כה גדולות, עד שלא נותר אלא כזית לכל אחד, ושירת ההלל הייתה כה חזקה, שהיה נדמה כאילו הגגות עומדים להישבר מעוצמתה. אם כן, חיוב ההלל בליל הסדר הוא על עוצמת השמחה ותחושת הנס. הגרי"ז בחידושיו על מסכת ערכין (יב, ב) מביא את דעת רב האי גאון להגדרתו של הלל זה ולהשלכות ההלכתיות של הגדרה זו:
והנה הר"ן בפרק ערבי פסחים הביא בשם רבינו האי גאון וז"ל, אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו עכ"ל, ובמרדכי הביא זה בשינוי לשון קצת, וז"ל, על קריאת הלל שבלילי פסחים כתבו הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתן ואינו אלא כקורא בעלמא וכן פירש רב צמח ורב האי שאין אלא כקורא בעלמא עכ"ל, ובביאור דבריהם נראה דהא באמת ב' דיני הלל הן, דהלל שנתקן לי"ח ימים הקבועים הוא דין קריאת הלל, ודין הלל דתקנו שיכולים לומר כשנגאלו מצרה אינו דין הלל של קריאת הלל כי אם דין הלל של שירה…. ועוד נפקה מינה דבהלל של קריאת הלל צריך כל ההלל דוקא ולא שייך מקצת הלל, מה שאין כן הלל של שירה שפיר שייך אף מקצת הלל, כמבואר במשנה פסחים (דף ס"ד ע"א) מימיהם של כת שלישית לא הגיעו לאהבתי כי ישמע ה', ויתבאר בזה לשון הגמרא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל, והיינו דנקט אלו הב' נפקה מינה, דבימים הקבועים אין צריך לכל ישראל, וגם דאיכא דינא דגומר ולא שנא מקצת הלל, וזהו ביאור דברי רב האי גאון, דאין צריך לברך לפי שאין אומר בתורת קורין, רוצה לומר שאינו מתורת קריאת הלל כי אם בתורת אומר שירה, ועל זה ליכא דין ברכה, וזה ג"כ מה שהביא המרדכי דכיון דמפסיקין באמצע הרי שאינו אלא הלל של שירה ולא של קריאת הלל, ומיושב בזה דברי הרמב"ם דדין הלל של קריאת הלל הוא לעולם מדברי סופרים, אבל הלל של שירה הוא מדברי קבלה, והיינו קרא דהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג, דקאי על ערבי פסחים דהוא דין הלל של שירה וזהו מדברי קבלה.
מדברי רב האי גאון נלמד שהלל בליל הסדר הוא בעצם שירה – "שירה חדשה שבחו גאולים". מסיבה זו לא מברכים עליו, מותר לומר מקצתו ומותר אפילו לאכול באמצע אמירתו. העובדה שאין מברכים על הלל בליל פסח לדעת רב האי אינה גריעותא, אלא להיפך, מעלה מיוחדת של הלל זה. היותו של ההלל בגדר שירה הביאה את השו"ע בסימן תפ"ז סעיף ד לפסוק: "בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף"10. ללמדך, שיש דין מיוחד של שירה ונעימה בהלל זה.
ה"יחץ" שעושים להלל
עתה נעבור לשאלה: מדוע חז"ל תיקנו לקרוא את ההלל בסדר ההגדה בשני חלקים נפרדים? המשנה בפסחים (פרק י', ו) מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל איזה חלק נאמר לפני אכילת המצה:
עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרין עד אם הבנים שמחה בית הלל אומרין עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצריים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור ואינו חותם רבי עקיבה מוסיף כן ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו יגיענו לרגלים ולמועדים אחרים הבאים לקראתנו בשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך לאכול מן הזבחים ומן הפסחים שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון ונודה לשמך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו ברוך אתה ה' גאל ישראל.
לדעת בית שמאי אומרים רק מזמור קיג בסיום ה"מגיד" ולדעת בית הלל אומרים גם מזמור קי"ד. הלכה נפסקה כבית הלל11. האברבנאל בפירושו "זבח פסח" להגדה מבאר את הטעם לחלוקה:
ומה שנראה לי בזה שחז"ל שיערו בהלל הזה שני חלקים: החלק הראשון מתחלתו עד 'למעינו מים' ידבר מיציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולכן קראוהו הלל המצרי…. כי שני הפרקים הראשונים מהלל עד 'למעינו מים' נאמרו על יציאת מצרים, ולכן עשו בו הפסקה ותקנו אחריו ברכת הגאולה שעניינה ההודאה על גאולת מצרים ותקנו שיעשו אחריו מצות המצה והמרור ויאכלו הסעודה, ואחריו יבוא החלק השני מן ההלל ועניינו לעתיד לבא לזמן גליות, וכמו שאמר רבי יוחנן (פסחים קי"ז, א) האלה הפרקים האחרונים המורים על תחיית המתים וחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג…
לדעת האברבנאל החלק הראשון מדבר בגאולת מצרים וחותמים בו בברכת הגאולה והחלק השני עוסק בגאולה העתידית. הסעודה מפרידה בין שני החלקים.
חיזוק לדברי האברבנאל ניתן לקבל מהגמרא בתענית (כה, ב):
משנה: מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות, אמר להם רבי טרפון 'צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב', ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול.
ובגמרא: מעשה וגזרו תענית בלוד – ונימא הלל מעיקרא? אביי ורבא דאמרו תרווייהו: לפי שאין אומרים הלל אלא על נפש שבעה וכרס מלאה.
על פי הגמרא בתענית חלוקת ההלל ברורה. החלק הראשון מדבר על יציאת מצרים ובשעה שלחם עוני מונח לפנינו, כאשר עדיין איננו עסוקים בסעודת החג. החלק השני מתייחס לגאולת מצרים ולגאולה העתידה, ולכן החלק השני של קריאת ההלל נאמר דווקא אחרי הסעודה – "על נפש שבעה וכרס מלאה".
שיר ושירה
אם נצרף את דברינו בעניין הגדרת ההלל כשירה ואת חלוקתו בליל הסדר לשני חלקים נקבל רעיון נפלא. מה ההבדל בין שירה לשיר?
המדרש בשמות רבה (כג, ד) מבאר את מיוחדות השירה:
אז ישיר משה – מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם ראשון ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה.
מה מיוחד במדרגת השירה? מדוע הקב"ה כה ציפה לשירת ישראל על הים?
חז"ל (שיר השירים רבה ד, כ) מלמדים אותנו שהיה מי שהחמיץ את הגאולה מפני שלא אמר שירה: " ר' יהושע בן לוי אמר: אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן…" מה יש בשירה, שבזכותה יכל המלך חזקיה לגאול את העולם, ובהעדרה להחמיץ את השעה?
שירה היא הכרת טוב מתפרצת, הכרת חסדי ה' בצורה כה בהירה במציאות, בלי הסתייגויות וללא ספקות. חזקיהו ראוי היה להיות מלך המשיח אילו אמר שירה. המשיח מביא את העולם אל ייעודו הטוב. רק ראיה מוחלטת של הטוב, הכרה בו והתמסרות אליו מסוגלות להביא פעמי משיח. המדרש מספר כי הנביא ישעיה ביקש מחזקיהו שישיר, חזקיהו סירב מפני שכבר נודע דבר הנס בכל הארץ. השירה נתפשה ככלי לפרסום הנס ולא כערך העומד בפני עצמו. לראשונה, בפרשת 'בשלח', רואה עם ישראל את יד ה' מתפרצת אל מהלך הטבע, קורעת את הים בדרך לגאולת ישראל ממצרים. העם חווה את החסד הגדול. הטוב הזה נוגע עד עמקי נשמתם, הם פורצים בשירה אדירה, הכרת טובה ללא מיצרים.
לעומת השירה שעניינה הכרת הטוב על חסדי ה', המתפרצת בשצף קצף וללא מיצרים, מגיע השיר ממקום אחר. ר' צדוק מלובלין בספרו "רסיסי לילה" אות ח' עוסק בקדושת ראש חודש וכך כותב:
וזה עניין קדושת ראש חודש שלא נזכר בתורה כלל כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר רק לעתיד נאמר (ישעיה סו, כג) והיה מדי חודש בחודשו ומדי שבת בשבתו יבוא וגו' שיהיה גלוי הנוכח גם בראש חודש כי לעתיד נאמר שיהיה שיר חדש פירוש כמו שמובא בשוחר טוב (מזמור פז) על פסוק (תהלים פז, ז) ושרים כחללים וגו' כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש. כי כמו שהשם יתברך אין לו גבול וסוף כך להשגתו אין גבול. ובכל רגע ישיגו הכרת הנוכח במדרגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל ההשגה גם כן בגבול, אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש. כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניה. ונמצא לעולם יהיה שיר חדש. זהו ענין ראש חודש
השיר אינו רק התפרצות של הכרת הטוב. השיר הוא נביעה של כוחות אינסופיים המתחדשים ללא הפסק וללא גבולות. מקורו של השיר הוא באינסופיותו של הבורא יתברך וממלא הוא פושט צורה ולובש צורה בכל רגע. השיר מתאים לתקופה בה "אשפוך את רוחי על כל בשר" (יואל ג, א), ולזמן שבו "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך…" (מתוך "עלינו לשבח"), תקופה שבה הדבקות בה' תהפוך למציאות קבועה. אם כן, החלק שלפני הסעודה הוא שירה והחלק שאחר ההלל הוא השיר. חז"ל חלקו בין שני חלקי ההלל ותקנו לומר בברכה החותמת את ההגדה את המילים "ונאמר לפניו שירה חדשה". מדברי התוס' (פסחים קטז, ב ד"ה ונאמר) מתבאר שהכוונה לשירה ששוררו ישראל בשעת היציאה ממצרים. אנו עתה משוררים את השירה כפי ששרו אבותינו על ים סוף. זו הסיבה שאנו סומכים את ראשית ההלל שעוסק ביציאת מצרים לשירה זו. לעומת זאת, החלק שנאמר לאחר הסעודה עוסק בשיר שיושר ביום ההוא (ישעיהו כו, א). ימים של "שבחוהו כל האומים" בהם אוסרים חג (קרבן) ומעלים אותו על המזבח, ימים בהם נצביע ונאמר "זה היום עשה ה'", "זה ה' קיווינו לו" (ישעיהו כה, ט).
הלל נרצה
הטעם לקריאה הייחודית של ההלל בלילה, ללא ברכה ובחלוקתו לשניים קשור במשמעותם הרוחנית של ההלל ושל ליל חג הפסח. המילה 'הלל' היא מלשון הילה, אור. על-ידי אמירת ההלל מושכים כביכול אור אלוקי עליון מלמעלה, ואור זה אינו ניתן להשגה בלילה, בשעות החושך, אלא רק בשעות היום. לכן קוראים הלל תמיד ביום.יוצא מכלל זה הוא ליל הסדר, עליו נאמר "ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה" (תהילים קלט יב). זהו לילה מיוחד במינו בו מאיר אור עליון, שגובר על החושך. בלילה זה החושך עצמו כביכול נהפך לאור, ולכן אפשר לומר בו הלל . ליל הסדר הוא ליל הגאולה ממצרים. הגאולה ממצרים התאפשרה בזכות ההתגלות האלוקית שהתחוללה באותו לילה וגברה על החושך. בחלקה הראשון של ההגדה אנו מציינים את ההתגלות החד פעמית של גאולת מצרים, אך בחלק השני "הלל נרצה", אנו עוסקים בגאולה השלימה בו תהפוך ההתגלות הזו למציאות קבועה וּבה נחיה בקביעות במצב של "ולילה כיום יאיר", במהרה בימינו, אמן.