מספרים על אחד מהדרשנים שכאשר לא היה לו על מה לדרוש, הוא היה מפיל את המטפחת שלו, וכשהרים אותה היה אומר שנפילת המטפחת מזכירה לו במקרה דרשה על פרשת קרח, והיה מתחיל לדרוש על הפרשה הזו.
הבדיחה הזאת מציגה לנו עד כמה פרשת קרח היא מיוחדת ורלוונטית בכל זמן ולכל קהילה. מאורעות הפרשה נוגעים אלינו בכל תקופה. התורה מצווה אותנו בסוף הפרשה "וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר יז, ה), ועלינו להבין ממה להיזהר, למה מתכוונת התורה באומרה "לא יהיה כקרח ועדתו", מה בדיוק הייתה הבעיה שם.
כמו כן, ידועים דברי חז"ל במסכת אבות (ה, יז):
כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.
על כן חובה עלינו לחדד את הנקודה ולהבין מהי נקודת הבעייתיות שהייתה אצל קרח ועדתו, כדי שנדע להיזהר ולהישמר, פן ניכנס למחלוקות שהן אינן לשם שמיים, וכדי שלא נעבור על האיסור מהתורה של "ולא יהיה כקרח ועדתו".
עדה אחת. שלוש טענות
פרשת קרח פותחת במילים "וַיִּקַּח קֹרַח" (במדבר טז, א), אך לא מתואר כלל מה הוא לקח, ועל כך נחלקו הפרשנים. אונקלוס מפרש "וְאִתְפְּלֵיג קֹרַח", אונקלוס נוגע פה בשורש הבעיה; קורח לוקח נציגים שונים מהעם וגורם לפילוג בתוך העם, "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (שם), יש עם קרח מצבור רב של אנשים, ואם נתבונן ונבחן מהן הטענות של כל האנשים, ומהם הפתרונות שמשה נותן להם, נראה שלמעשה הטענות שונות אחת מהשנייה, כמו גם הפתרונות שמשה מציע להם ששונים אחד מהשני.
בכל טענה ובכל מחלוקת קיימת נקודת אמת. אלמלא נקודת האמת הטענה לא הייתה מצליחה להתקיים בכלל, לא היה לה במה לאחוז. כדי שטענה, גם טענת שקר, תתקיים היא צריכה להיבנות על בסיס של נקודת אמת, ומתוכה מתפתח השקר הגדול. קרח ועדתו טוענים כלפי משה "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (שם שם, ג). "כל העדה כולם קדושים" זו אמת, זו אמירה נכונה, שקרח ועדתו השתמשו בה באופן דמגוגי כדי לבסס את טענותיהם השקריות. רש"י במקום אף מזכיר את דברי המדרש שאומר שקרח שאל את משה האם טלית שכולה תכלת פטורה מפתיל תכלת או חייבת. התשובה היא פשוטה – גם טלית שכולה תכלת חייבת בפתיל תכלת – כלומר, גם כשהעדה כולם קדושים עדיין צריך הנהגה. קדושה כללית זה לא מספיק. אך קרח ועדתו ניסו לקחת את העובדה שכולם קדושים ולנצל אותה לטובתם.
אם כן, מכיוון שאכן כל העדה כולם קדושים, וזוהי טענת האמת המהווה בסיס לטענות השקר, הטענה הראשונה של קרח ועדתו מתחילה למעשה בהמשך הפסוק: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (שם). זוהי טענה כללית של עדתו של קרח. הם טוענים כלפי משה ואהרון שהם מתנשאים מהעם. משה מגיב על טענה זו באמצעות מבחן המחתות (שם שם, ד-ז):
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ. וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ…
אתם טוענים שכולם קדושים נעשה מבחן שיבדוק האם אתם קדושים והאם ה' בוחר בכם.
טענת קרח
את הטענה השנייה של קרח ניתן ללמוד מתגובתו של משה. לאחר שמשה מציע לכל העדה את מבחן המטות, הוא פונה באופן אישי לבני לוי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי". קרח הוא הוא מבני לוי, ובפנייה זו של משה, הוא למעשה פונה ספציפית לקרח. ממשיך משה בדבריו (שם שם, ט-י):
הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה.
אם כן, נראה שקרח דרש גם כהונה לעצמו. מעניין לראות כי הטענה הזאת סותרת את הטענה הראשונה, שהרי הטענה הראשונה אומרת שכל העדה כולם קדושים, היא קוראת לבטל את ההבדלים ומעמדות ודורשת שוויון. בתגובתו של משה, הוא למעשה חושף כי הטענה הראשונה היא שקרית, שכן קרח באמת רוצה הנהגה, הוא רוצה כהונה, הוא בעצמו רוצה להתנשאות מעל כל הקהל.
על הטענה הזאת משיב להם משה "לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה' וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו". אומר משה לקרח, מה אתה בא בטענות כלפי אהרון? איך הוא קשור לסיפור? הרי הכהונה היא וודאי בחירה אלוקית ואין לך כלל מה לדרוש מאהרון. כאות לקח, מציע משה את מבחן המחתות השני (שם שם, טז-יז):
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ.
מבחן המחתות הזה אינו דומה למבחן הקודם. המבחן הראשון היווה מעין בדיקה, האם כולם קדושים לא הוזכר שם ניגוד בין קרח ועדתו למשה ואהרון. ואילו כלפי הטענה השנייה, לגבי כהונתו של אהרון, מופיע מבחן המעמיד את קורח ועדתו מול אהרון, ומבחן זה מוכיח בבירור בבחירה של אהרון מפי ה'.
טענתם של דתן ואבירם
אם כן, הטענה הראשונה אמרה שכולם קדושים, ומדוע משה ואהרון מתנשאים. הטענה השנייה היא כלפי בחירת אהרון לכהן גדול, והטענה השלישית לוקחת אותנו לכיוון אחר לגמרי. טענה זו שייכת לדתן ואבירם (שם שם, יב-יג):
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר.
דתן ואבירם זועמים על משה שהוציא אותם לשווא מארץ מצרים כדי למות במדבר. כנראה שמקור טענה זו הוא בעונש על חטא המרגלים, עונש שלבטח גרם לאנשים רבים להתאכזב על שיצאו מארץ מצרים עם תקווה גדולה לעלות לארץ ישראל, והתקווה הזאת נגוזה בגלל החטא. בטענה הזאת קיימים הרבה כעסים פנימיים על משה, שכמנהיג הבטיח להם שיביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש אך לא קיים הבטחתו. בטענה זו בעצם יש קריאת תיגר על מנהיגותו של משה רבינו.
יש לשים לב שהתורה מדברת בפסוקים האלה על שני סוגים של עדות – עדת קרח ועדת ישראל. כשהקב"ה אומר למשה ואהרון בפסוק כא: "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאַכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע", הוא איננו מתכוון לעדת קרח בלבד, כי אם לעדת ישראל כולה. זאת אומרת שהכעסים הפנימיים שהיו בטענותיהם של דתן ואבירם, נמצאים למעשה גם בקרב עם ישראל בכללותו. האכזבה על אי הכניסה לארץ מערערת באופן ציבורי את מנהיגותו של משה, לא מדובר פה באיזה קומץ קטן, אלא על עדת ישראל כולה, שמכילה כעס ואכזבה על מנהיגותו של משה. הטענה של קרח ועדתו התפשטה והפכה להיות טענה של כלל האומה! על כן צריך לעשות מעשה דרסטי כדי לעצור את הטענה הזאת, ולכן צריך היה ה' לברוא בריאה חדשה, אדמה שבולעת אנשים, שתוכיח כי מנהיגותו של משה היא אינה דבר שהוא לקח לעצמו, אלא היא בחירה אלוקית בלבד.
האומנות של קרח הייתה בדרך בה הוא בנה 'אופוזיציה' נגד משה רבינו על מנת להשיג אינטרסים אישיים שלו, כפי שמשה חושף אותם. הוא קיבץ אנשים שונים עם טענות שונות ומכנה משותף אחד, ויחד הם יכלו להתפרץ על משה. כפי שראינו, לא היה כל קשר בין "כל העדה כולם קדושים" לדרישה של קרח לקבל את הכהונה, ולטענה של דתן ואבירם על שלא נכנסו לארץ. יש כאן ערימה של טענות, אינטרסים אישיים ואינטרסים לאומיים, קואליציה של רשע. וזה למעשה הפשט של "ויקח קרח" בתחילת הפרשה. הוא ידע לקחת טענות שונות ולקבץ אותן יחד לטענה אחת.
"וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ"
רש"י (במדבר טז, ז) אומר שקורח – פיקח היה, וכן כל העדה שהייתה עימו, הם לא היו סתם אנשים מהרחוב, הם היו בעלי דעת. ועל כן נשאלת השאלה – אם הם אכן היו אנשים פיקחים, איך זה שהם נכנסו לתוך כל הסיפור הזה? סביר להניח שהתוצאות של מבחני המחתות היו ידועות מראש, איך זה שהם לא הבינו שהם הולכים ממש נגד דבר ה'?
ניתן להשוות בין מבחן המחתות לבין המחתות שנדב ואביהוא, בני אהרון, הקריבו כאש זרה ונשרפו בעקבות כך. קיימים ממש פסוקים מקבילים בין הפרשה שלנו לבין הקרבת האש הזרה של בני אהרון. סביר להניח שהטראומה מהמאורע הנורא של בני אהרון עוד מלווה את עם ישראל, ואין ספק שכאשר משה רבינו מציע את מבחן המחתות הוא למעשה רוצה לומר לעדת קרח שהערעורים שלהם כלפיו מאוד דומים למי שמערער על עבודת ה'. אש זרה וטענה זרה זה מאוד דומה, וכולם כבר יודעים מה התוצאות של מי שמערער על עבודת ה', מי שמשנה משהו בעבודת ה', משנה מסדר ההנהגה של עם ישראל. על כן השאלה מתעצמת! משה אף הזהיר אותם שלא להיכנס לזה, ובכל זאת קרח ועדתו נכנסים אל תוך אש המחלוקת ומקרבים את סופם המר. איך ניתן להסביר זאת?
הגמרא בסנהדרין (ו, ב) אומרת על הפסוק במשלי "וְלִפְנֵי הִתְגַּלַּע הָרִיב נְטוֹשׁ" (יז, יד) – "קודם שנתגלע הריב אתה יכול לנטשו, משנתגלע הריב אי אתה יכול יכול לנטשו". כלומר – ברגע שנכנסת לתוך המחלוקת, אל תוך הריב, אף על פי שאתה יכול לדעת את התוצאות של הריב הזה, יהיה לך מאוד קשה לעזוב אותו.
הגמרא בחולין (פט, א) אומרת: "אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר תולה ארץ על בלימה". כשהאדם שרוי כבר בתוך המריבה, קשה מאוד לבלום את עצמו ולהפסיק. אף אם האדם יודע שהתוצאות יהיו הרסניות, עדיין יהיה זה קשה לעצור מתוך להט המריבה. זה בדיוק מה שקרה לקרח ועדתו.
ושמע האמת ממי שאמרה
מה בעצם עמד בבסיס המחשבה של קרח, ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה לתקופה בה אנו נמצאים?
ראשית יש לציין כי חז"ל התייחסו למחלוקות כדבר חיובי. כל התורה שבעל פה מבוססת על מחלוקות. הגמרא בעירובין (יג, ב) אומרת לגבי מחלוקת בית הלל ובית שמאי: "אלו ואלו דברי א-להים חיים". כלומר, אין צד אחד שהוא צודק וצד שני טועה, אלא אחד צודק יותר ואחד צודק פחות, אבל שניהם אמת. יתרה מזאת, אומרת הגמרא בסנהדרין (יז, א) שאם היה מגיע לפני הסנהדרין אדם שרצח, וכל חכמי הסנהדרין היטו את הכף לחובה בפה אחד, מבלי שאפילו אחד לא ילמד עליו זכות – לא ניתן לדון אותו. חייב שתהיה מחלוקת בין הדיינים, חייבים שמישהו ילמד עליו זכות, שפסק הדין ייצא מתוך מחלוקת ולא מתוך הסכמה כוללת. צריך לשמוע את הדעות השונות, את הצדדים השונים. האמת יוצאת לאור מתוך איחוד של דעות שונות. בכל דעה, גם אם היא נראית לנו מופרכת לגמרי, צריך למצוא את נקודת האמת שלה.
הגמרא בירושלמי (סנהדרין ד, ב) אומרת:
א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה מה טעם וידבר ה אל משה אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה אמר לו אחרי רבים להטות רבו המזכין זכו רבו המחייבין חייבו כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור"
הגמרא הזאת מבליטה לנו את חשיבות המחלוקת. צריך לדעת למצוא בכל מחלוקת את המאחד, את נקודת הבסיס האמיתית שמאחדת את החלקים השונים, הנקודה שיכולה לקחת את הדעות השונות, להקשיב להן ולמצוא מתוכן את השלם.
אנו צריכים לדעת להקשיב ולהאזין למציאות. לשמוע זה לא מספיק. עלינו לפתוח את האוזן ואת הלב ולנסות להבין מה באמת השני רוצה לומר. אם נשמע את מה שהשני רוצה לומר, נוכל להגיע אל האמת השלימה. נוכל להוציא מתוך המחלוקת דבר חיובי. השלום צומח מתוך מחלוקת.
אך קרח טוען אחרת. במהלך הפרשייה מופיעים ביטויים רבים של שמיעה מצידו של משה כלפי קרח. אך אין כל שמיעה מהצד השני. קרח לא רוצה לשמוע, הוא רוצה רק להטיח את מה שיש לו להגיד. הוא לא מחפש קירבה או השלמה, הוא יוצר פירוד ופילוג. זה מה שיוצר מחלוקת שלא לשם שמיים. כאשר אדם חולק על מישהו ולא מוכן להבין שיש מולו דעה שצריך לשמוע גם אותה ולמצוא בה את הצד הנכון שלה – אין סופה של המחלוקת להתקיים. כמובן שלא חייבים להסכים לדעה שמולנו, אבל חייבים לשמוע, להקשיב. קרח מגיע אל משה עמוס באינטרסים ומטרות, מבלי כל כוונה או רצון אמיתי. הוא כינס אנשים שכל מטרתם הייתה למרוד במשה ובהנהגתו.
לצערנו אנחנו עומדים שוב בפתיחה של מערכת בחירות. יש פה המון צדדים, ולכל צד יש אידיאלים, יש מטרות. אך אם כל אחד יחשוב רק על עצמו, שרק אצלו נמצאת האמת, זה לא ילך. זו תהיה מחלוקת שלא לשם שמיים.
למגינת לבנו ישנה תופעה דומה גם בעולם התורה. ישנם אנשים שחושבים שכל האמת נמצאת אצלם, והשאר טועים. חשיבה כזאת אינה מקדמת אותנו לשום מקום. אם אדם לא מצליח לראות את האמת גם בצד הנגדי שלו, אז ממילא אין זו מחלוקת לשם שמיים. אף אם הנושא במחלוקת הוא התורה.
הלל ושמאי שמעו אחד לשני, קיבלו אחד את השני וניסו ללמוד זה מזה, וממילא כל המחלוקות שלהם היו לשם שמיים. אנו צריכים להיזהר שלא נהיה כקרח ועדתו, ולשאוף להיות כמה שיותר קרובים אל הלל ושמאי. העניין הזה חשוב תמיד, בכל דור ודור, ובטח ובטח בתקופה שלנו.