"הנני מבקש מכם כי תכבדו את היום"
אני מבקש לקרוא לכם קטע מתוך יומנו של הרב יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, הרבי השישי בשושלת חב"ד וחותנו של הרבי מליובאוויטש, אשר בתאריכים י"ב-י"ג בתמוז מציינים בחסידות חב"ד את שחרורו מהכלא הרוסי:
כשבאתי לחצר מות הכניסוני לאולם גדול, כחמשה עשר אנשים ישבו מסביב לשלחן משני עבריו מימין ומשמאל ובראש השלחן ישבו שנים ואותי הושיבו בסוף השלחן מול השנים אשר בראשו ושלשת השומרים ישבו לאחורי מימין ומשמאל ומאמצע.
אחד מהיושבים בראש השלחן פנה אלי לאמר, אנחנו חברי "ועד מבקרי הדתות" אשר על יד הפארטיי ואנחנו עסוקים לבקר את דת ישראל, היו לנו שאלות שונות והזמינו את הרב בערמאן ואת הרב גאלדענבערג שאלנו מאתם מה ששאלנו והשיבו מה שהשיבו, וכעת הזמינו את הרב שניאורסאהן לפתור לנו איזה שאלות מדת ישראל הקשורות עם הקבלה והחסידות.
כל זה אמר בלשון רוסיא.
אנכי השבתי באידיש, כבר הודעתי — בשתי הפעמים שהייתי קרוא אל הטשעקא מלפנים — כי לא אסור מן הפרינציפים שלי ועוד לא נולד ולא יולד אותו בן אדם או שד אשר יזיז אותי מהפרינציפים שלי אפילו זיז כל שהוא.
עוד טרם גמרתי את דברי הפסיקני אחד מן המסובים אל השלחן שישב מימין היושב בראש השלחן, ויגביה את האקדח שהי' מונח על השלחן מולי — כי חוץ מזה שהיו חגורים כלם בכלי זיין הי' גם אקדח מונח על השלחן לפני כל אחד מהיושבים — ויאמר, צעצוע זה מסיר את הפרינציפים ואימתו פותח את הפה וגם אלם נעשה דברן.
טעות גמור — השבתי — צעצוע זה עושה רושם רק על הבלתי מאמינים נמוגי הלב שאין להם אלא עולם אחד והרבה אלים, איין וועלט און אַ סך געטער, כל בעל תאוה יש לו אלקיו, אבל אנחנו שיש לנו רק אל אחד ומאמינים בשני עולמות הנה צעצוע זה שאתם מראים לי לא לבד שאינו מבהיל אלא גם אינו עושה רושם...1
בט"ו סיוון תרפ"ז נאסר הריי"צ (הרב יוסף יצחק שניאורסאהן), על רקע פעילותו להפצת יהדות ברוסיה הסובייטית. השלטון רדף והתנגד לכל גילוי יהדות שהוא. כל אדם שהפיץ יהדות, הסתכן בהגליה לסיביר ואפילו בעונש מוות. הריי"צ וחסידיו נטלו על עצמם את קיום היהדות במידת האפשר על אף כל הרדיפות ופעילותם התמשכה לאורך שנים רבות ולמעשה עד ימינו אלו. רבים וטובים פעלו למען הצלתו מהמאסר הסובייטי, וביניהם מרן הרב זצ"ל.2 הרב נריה מביא מכתב של מרן הרב זצ"ל לכבוד יום שחרורו של הריי"צ מהכלא (ליקוטי הראי"ה, עמ' 296):
להצלת אחינו הנדכאים, זכה דורנו לראות איך שה' יתברך שלח להם מלאך מושיע בדמותו של הרב הקדוש צדיק ונשגב הרי"צ שניאורסון שליט"א, ידוע שהרב מליובאוויטש, שעל ידי מסירות נפש נפלא ללא מעצורים, החזיק שם את היהדות והאיר את החושך האפל של אותה מדינה, בקדושת אור תורה ונר מצווה… אני פונה לכל אחינו הקרובים והרחוקים, והנני מבקש מכם כי תכבדו את היום שה' יתברך (הציל) את הצדיק מליובאוויטש, עמוד התווך של קדושת התורה, ונתן לו את היכולת להחזיק את אשר הקים..."
בהמשך להדרכתו של מרן הרב אני מבקש לעסוק היום במשמעות המושג 'מסירות נפש' בדורנו.
מסירותו של פנחס
בפרשת השבוע שלנו אנו פוגשים את פנחס אשר בצורה הפשוטה ביותר מסר את נפשו בהריגת זימרי. הגמרא אומרת: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך – אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא" (סנהדרין פב, א). הגמרא אומרת שאדם אשר בא לשאול מה לעשות אם הוא רואה ישראל שבא על גויה, בית הדין אומר לו שאין לו היתר להורגו. ומוסיפה הגמרא ואומרת במקרה של פנחס וזימרי, שאילו זימרי היה פורש מן האישה ועדיין פנחס היה הורגו, פנחס היה מקבל על כך דין מוות. ואילו זימרי היה הורג את פנחס מטעמים של הגנה עצמית, זימרי לא היה נהרג על כך משום שעל פנחס יש דין רודף.3
חיי תורה ומסירות נפש
המשמעות הפשוטה של 'מסירות נפש' היא ויתור על העניינים המשמעותיים לנו. לצערנו, אנו מכירים מסירות נפש כפשוטה מסביבתנו הקרובה. אנחנו שותפים ליישובה והגנתה של ארץ ישראל, על ידי הצבא וכחות הבטחון, וגם על ידי ההתיישבות בכל אתר ואתר. כאשר אדם מתגייס לצבא, כאשר אדם מתיישב במקומות הקרובים לטרור הערבי, הוא יודע שהוא עלול להקריב את חייו ואת שלומו הפיזי והנפשי למען המטרה העליונה הזו. זוהי מוכנות לוויתור ברמה הגבוהה ביותר – ויתור על החיים עצמם.
עם זאת, בחיי היומיום הרגילים, ברוב המוחלט של היישובים בארץ, אנחנו רחוקים מ'מסירות נפש'. יתירה מכך, לא פעם הביטוי 'מסירות נפש' מרתיע אותנו. אנחנו שואפים לחיות חיים מלאים ומספקים, לממש את כישרונותינו ויכולותינו לטובת עם ישראל. איננו מחנכים את תלמידינו לחיים של הקרבה אישית יומיומית. ואם כן נשאלת השאלה, היכן מסירות הנפש, היכן המוכנות לוותר על נוחות, על כסף וכדו' פוגשת אותנו בחיי היומיום הפשוטים של כל אחד מאיתנו.
כדי להבין נקודה זו, אני מבקש להתחיל מההגדרה של הרב צבי יהודה למסירות נפש, הגדרה מעניינת מאוד, המופיעה בספרו 'לנתיבות ישראל' (ח"ב מאמר "וזאת ליהודה"):
מסירות נפש לדברים עליונים וקדושים, הלא היא מידת השייכות הפנימית והמהותית המוחלטת אליהם, שהיא מתגלית לפי רוממות ערכו של האדם, שהיא מהווה את תוכן חייו…
מסירות נפש איננה פעולה מתוך יצר הרפתקנות או מתוך זלזול בחיים. היא איננה אדישות כלפי המוות, אלא היא נובעת מתוך השייכות והחיבור העמוק לאותו אידאל שלמענו האדם מוסר את נפשו. האדם מרגיש שללא מימוש האידאלים האלו חייו אינם חיים. שאם הוא יעמוד מנגד ולא יתגייס להצלת אחיו וכיוצא בזה, הוא יבגוד בקיומו האישי ועל כן הוא מוכן למסור את נפשו. אם כן, מסירות נפש איננה הקרבת החיים אלא העמידה על חיים אמיתיים ושלמים ללא ויתור על העצמיות. אדרבה, על ידי כך שהאדם מזהה בעצמו את הנקודות המשמעותיות עבורו, הוא מגיע לנכונות למסור עליהן את הנפש, ומתוך נכונות זו, הוא מתמסר אליהן במהלך חייו.
"אבוך במאי הוי זהיר טפי"
מספרת הגמרא (שבת קיח, ב): "אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה: בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא – ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה" (שאל רב יוסף את רב יוסף בנו של רבה – אביך במה נזהר ביותר. ענה לו – בציצית. יום אחד היה עולה בסולם ונפסק לו חוט ולא ירד לפני שתקן את ציציתו).
יש לברר, מהו פשר שאלתו של רב יוסף? מהי הנחת המוצא שלה? האדמו"ר הזקן בספר התניא (אגרת הקודש ז) ורבים מגדולי ישראל4 מבארים שלכל אדם צריכה להיות מצוה מיוחדת שהוא 'זהיר בה טפי', כלומר מקפיד עליה באופן מיוחד. וודאי שיש לשמור את כל המצוות אבל הכוונה היא שיש מצווה אחת שאותה אתה לוקח במסירות נפש. מצוה מסוימת, ענין מסוים שאתה לא מוכן לוותר על קיומו בעבור שום הון שבעולם. מסירות נפש על כלל המצוות שייכת ליחידי סגולה, אבל מצווה אחת, שעליה אנחנו נותנים את כולנו, זו מדרגה השייכת לכלל. לדוגמא, אדם מחלק מצרכי מזון לנזקקים מדי יום שישי באופן קבוע. מבחינתו זה פק"ל, אנשים מחכים לו. זוהי משימה שהיא חלק מעצמיותו ושבמידה מסוימת כל חייו סובבים סביבה. דוגמא נוספת למסירות נפש היא ארגון שיעורי תורה. בדרך העולם, לא די שיהיו אנשים שיהיו מעוניינים בשיעור, אלא צריך אדם שבאמת 'יקח על עצמו' את הארגון במלוא מובן המילה – לדאוג למגיד שיעור מתאים, לנוכחות האנשים, לכיבוד וכו'.
יש קונה עולמו בשעה אחת
בקיום המצוות מתוך 'מסירות נפש' קיים ענין נוסף. לפעמים לא מדובר במצווה קבועה שאדם מוסר את נפשו עליה אלא זהו מעשה חד פעמי, אשר משליך על כל החיים של האדם.5 אפשר לתאר מציאות של אדם בצבא, וחבריו ליחידה מתחילים לעסוק בדברים שאין האוזן סובלתן. האדם רוצה לקום וללכת, אך הוא יודע שאם הוא יעשה כן, מכאן ולהבא הוא יהיה מושא לצחוק ולעג בקרב הסביבה שלו. הם עלולים להדביק לו כינויים ולהתייחס אליו באופן משפיל שילווה אותו כל חייו. כמובן שעל האדם ללכת עם האמת שלו אפילו אם הדבקות בה תדרוש ממנו מחיר לא קל. אדם מגלה שחיתות משמעותית במקום עבודתו, צריך לשקול להתפטר מעבודתו, אף אם בעקבות כך הוא ישלם מחיר כלכלי מאד משמעותי. דוגמא זו אף מצינו בחז"ל שהורו לאדם הרואה את ביתו נשרף בשבת, שלא לכבות את האש ואף לא להציל חפצים שאינם חיוניים לאלתר.6 ברוך ה', מצבים כאלה לא קורים בתדירות גבוהה, אך עלינו להיות מוכנים נפשית לוויתור משמעותי למען ערכי היסוד של חיינו.
יציאה מ"אזור הנוחות"
ישנו מקום נוסף בחיינו בו אנו נפגשים עם המושג 'מסירות נפש' והוא בהכרעות לגבי הכיוון בחיים. כאשר אדם בוחר מקצוע לחיים או מקום מגורים, על פי איזה פרמטרים הוא בוחר. האם הוא מחפש את הנוחות, את הכסף, את הקריירה, או שהוא מוכן 'למסור את הנפש'. אין כוונתי לומר שהאדם צריך לגור במקום שבו הוא סובל באופן תמידי, אלא שמקום אחד פחות נוח ופחות משתלם, אך שם האדם יותר נצרך. דוגמא לדבר הזה ניתן למצוא בחסידות חב"ד אשר שולחת את שליחיה לכל מקום בעולם על מנת לקרב יהודים. אמנם, אין אנו מחונכים לכך. אבל במסגרת החיים שלנו בארץ ישראל בהחלט ניתן למצוא תחומים שבהם הנוכחות שלנו נדרשת. כאשר בחור מסיים את הבגרויות ונדרש להחליט להיכן פניו מועדות, כאשר בחור מסיים את לימודיו בישיבה והוא צריך לבחור תחום לימודים. על האדם לברר במה הוא יכול לתרום לעם ישראל, אף אם מדובר בבחירה פחות נוחה או פחות משתלמת מבחינה כלכלית. כאשר בני זוג מתחתנים וחושבים היכן לגור, הם צריכים לשקול בדעתם היכן הנוכחות שלהם נדרשת אם מצד זה שהם יכולים לתרום ליישוב בעצם נוכחותם או בכישרונות שיש להם, או שהמקום יסייע להם להתקדם מבחינה רוחנית. מקום מגורים שבו הנוכחות שלי נדרשת. הדברים נכונים גם לגבי החלטה על רכישת מקצוע וגם ביחס לגודל המשפחה. כשבני זוג באים להחליט על הרחבת המשפחה, הם צריכים להחליט על פי טובת המשפחה וטובת עם ישראל, ולא רק לפי נוחות או אינטרסים אישיים כאלה ואחרים. בקצרה, האדם נדרש לוותר ולו במעט על הנוחות בחייו למען הגשמת האידאלים של התורה.
מסירות נפש רוחנית
ישנה נקודה אחרונה שהיא מאוד נשגבה ורבינו הרצי"ה זצ"ל היה מזכיר אותה רבות ובעקבותיו גם ראש הישיבה הרב שוגרמן שליט"א. במאמרו של הרב צבי יהודה שהובא לעיל הוא כותב, שישנה מדרגה של מסירות נפש שבה האדם מקריב את חייו ואת נוחותו הפיזית וישנה מדרגה עליונה יותר והיא כאשר האדם מוסר את "ערכי החיים הרוחניים והנשמתיים שלו למען גדלות עניינים קדושים, אלוהיים, כלל ישראליים". זו מסירות נפש נעלה מאד, בה האדם מוותר על הרוחניות והשאיפות הרוחניות האישיות שלו למען עניינים קדושים – כלל ישראליים. נתאר לעצמינו אדם העובר לגור בקהילה מסוימת, וכאשר הוא בוחן את הצרכים הרוחניים של המקום הוא מבין שנדרש ממנו להתמסר עבורם. למשל, הוא מבין שנדרש ממנו לעסוק בהקמת תלמוד תורה, אף שהעניין דורש ממנו לא רק הקרבת כסף ונוחות אלא גם ויתור על הפיתוח הרוחני שלו. במקרה כזה, על האדם להניח בצד את דאגותיו הרוחניות האישיות, ולהתמסר לכלל ישראל. לא פעם, אנשים מתגייסים לצבא וחשים שבכך הם מוותרים על התקדמותם הרוחנית בישיבה, אך הם עושים זאת למען הגנה על עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, מדרגה זו היא גבוהה מאד והיא צריכה זהירות מרובה. לעיתים אדם הולך ומוסר את נפשו למעלה ממדרגתו ובעקבות כך הוא נשבר חס ושלום. על כן, יש לעשות זאת בזהירות רבה, מתוך שיקול דעת ומתוך התייעצות עם תלמידי חכמים.
ביסוד שלושת הדברים שהזכרנו – מסירות נפש על ענין היקר ללב, יציאה מ'אזור הנוחות', ו'מסירות נפש רוחנית' עומדת הנקודה שישנם ערכים גבוהים ממני. גבוהים מהצרכים הפרטיים שלי, גבוהים מהנוחות שלי, ואפילו במידה מסוימת גבוהים מהצרכים הרוחניים שלי ועליהם ראוי לוותר על עניינים החשובים עבורי, גדולים ככל שיהיו.