שירת המסעות
השבוע בו אנו נמצאים עומד בסימן של סיכומים; אלה ימיו האחרונים של זמן קיץ, ובשבת נקרא את פרשת מסעי המסיימת את חומש במדבר, שגם תוכנה הוא בסימן של סיכום. בפתיחת הפרשה עומד משה ומסכם את מסעות בני ישראל במדבר: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר לג, א), ולאחר פתיחה זו מופיעה רשימה ארוכה של המסעות. זוהי רשימה מפורטת שאנו מתקשים למצוא בה עניין רב. והנה מצאנו בחלק מקהילות ישראל שנהגו לנגן את הפסוקים האלו בהטעמה שונה, ובכך מבקשים לראות בפסוקים הללו שירה. המנגינה המיוחדת משנה את כל ההסתכלות על רשימת ה"ויסעו… ויחנו… ויסעו... ויחנו", שבמבט ראשון ניתן לראותה כדיווח "יבש", וכציוני מקום.
מה עניינה של שירה זו, ומה תועלת בה? מפני מה עומד משה בסופן של ארבעים שנות נדודים במדבר ומזכיר את כל המסעות שעברו בדרך?
על מנת לבחון את השירה ולעמוד על טיבה, יש להתבונן לא רק בפריטים שמופיעים בה, אלא גם, ואולי בעיקר, על הפריטים החסרים בה. לכאורה, ישנם מספר אירועים חשובים שהיה מקום להזכיר אותם. למשל, אם כבר הוזכר מדבר סיני, נראה שהיה מקום להזכיר גם אירוע בלתי זניח שהתרחש שם, "מתן תורה" שמו…
אם כך, אולי באמת אין זה סיכום של אירועים שהתרחשו במדבר, אלא סיכום של המסעות בלבד. אמנם, בכל זאת מצאנו ברשימה המופרטת מספר התרחשויות. כך ב"פתיח" מוזכרת יציאת מצרים, זהו דבר מתבקש ומובן, שכן היציאה ממצרים היוותה תשתית לכלל המסעות. אך בהמשך מסופר גם על נושא השתייה במדבר "וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם" (פס' ט), ולעומת זאת "וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת" (פס' יד), ובסוף המסעות מוזכרת מיתת אהרון. הדבר הזה אומר "דרשני", מדוע יש אירועים שכן מוזכרים, בעוד ישנם כאלה שהושמטו?
אין ספק שנושא השירה הוא המסעות, ואין כאן סיכום של התרחשויות מן העבר. לא מוזכרת כאן קריעת ים סוף ולא מתן תורה, לא חטא העגל ולא חטא מרגלים, לא עמוד האש ועמוד הענן ולא השְׂלו והמן. המסע במדבר הוא העיקר.
חסדו של מקום ומעלתם של ישראל
המסע במדבר מדגיש שני עניינים. ראשית, המסע מבליט את חסדי ה'. המסע הוא פלא עצום. עם שלם, שישים ריבוא גברים, ולצידם נשים וטף על מקניהם ורכושם, הלכו יחד מהלך ארבעים שנה במדבר. במשך ארבעים שנה עברו ממקום למקום, וצלחו את המסע. כל זה ייתכן רק בחסדי ה', רק כי היו הבאר, ענני הכבוד, המן, ושאר הניסים.
כך הרמב"ם במורה נבוכים (ג, נ) אומר שבמבט ראשון קשה לראות את התועלת בהזכרת המסעות, אבל אף על פי כן יש להם עניין גדול. בהקשר שלנו מסביר הרמב"ם שבחלוף הדורות יהיו שיתמהו כיצד קרה הדבר, ויאמרו שלא ייתכן שעם שלם חצה מדבר. לכן יש למנות את כל המקומות בהם עברנו, ובתוך ההתבוננות, אם תשאל כיצד ייתכן שאומה שלמה שרדה מסעות שכאלה, תגיע למסקנה שזהו מחסדי ה'.
גם בדברי רש"י מצאנו את עניין חסדיו של הקב"ה. וכך כתב בפירושו הראשון לפרשה: "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום". אלא שרש"י לוקח את נושא "חסדיו של מקום" לכיוון שונה מעניין הניסים שהזכרנו: "שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה". מוזכרים כאן ארבעים ושניים מסעות, ארבעה עשר היו בשנה הראשונה, שמונה נוספים בשנה הארבעים אחר מיתת אהרון, "נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות".
שנית, המסע מבליט את מעלתם של ישראל. כמו שאומר הנביא ירמיהו (ב, ב): "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
הספורנו מזכיר את נושא זה, ואומר שהמניין המסעות מדגיש את מעלתם של ישראל שהלכו אחרי ריבונו של עולם בלי לשאול שאלות. בדרך זו הלך גם בביאור פרשת בהעלותך, שם מאריכים הפסוקים בתיאור סדר הנסיעה על פי עליית הענן מעל המשכן, שלפעמים חנה הענן יום, ולפעמים חנה זמן רב. לפי הספורנו, פירוטים אלו באים להדגיש את מעלתם של ישראל, שהולכים במדבר בחוסר וודאות. מגיעים למקום חדש וחונים בו, מתארגנים ובונים את האוהלים, כל זאת בידיעה שישנה אפשרות שבעוד שעות ספורות ידרשו לקום ולהמשיך במסע. וכן, אפשר שהגיעו למקום לא כל כך נוח, בידיעה שייתכן שידרשו להישאר שם לתקופה ארוכה, וזהו ניסיון גדול.
ובאמת ייתכן ששני עניינים אלו הם שהביאו לשני האזכורים להתרחשויות סביב נושא השתייה במדבר. כלומר, משה מזכיר לעם ישראל: זִכרו שלא צעדתם באופן רצוף במשך ארבעים שנה, ולא עברו עליכם קשיים באופן תדיר, אלא הייתם גם באֵילִים, ושם היו לנוחיותכם שנים עשר עינות מים, וזהו מחסדי ה' עליכם. ומצד שני, ברפידים לא היו מים לשתות, וגם זה מדגיש את חסדי ה' שגם במצב זה הוא דאג לישראל, וכמובן זה מדגיש את מעלתם של ישראל ששהו במקום זה בלי להתרעם.
היכן פָּארָן?
אם אכן נושא הרשימה הוא המסעות ולא ההתרחשויות שבמהלכם, מקום אחד מרכזי בולט בהיעדרו. בסוף פרשת בהעלותך מתואר מסע נוסף: "וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר יב, טז). והנה בפרשת מסעי אומר הכתוב: וַיִּסְעוּ מֵחֲצֵרֹת וַיַּחֲנוּ בְּרִתְמָה" (פס' יח), ואילו על מדבר פארן הכתוב מדלג. ההשמטה הזו דורשת ביאור, שכן זה לא עוד מקום כשאר המקומות, זהו מקום משמעותי ומרכזי, שמשם נשלחו המרגלים.
מכוח קושיה זו רש"י מפרש שּרִתמה זהו שם של מקום בתוך מדבר פארן. אמנם גם אם זה מקום במדבר פארן, עדיין יש לשאול מה ראה הכתוב לשנות את שמו בפרשת מסעי? אני מבקש להניח לשאלה חשובה זו בינתיים, ולשוב אליה בעז"ה בהמשך.
מוֹצָאֵינוּ – לְמַסְעֵינוּ!
נשוב לפתיחת פירוט המסעות, שם נאמר: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הפרשנים נדרשו לשאלת השינוי בין הרישא לסיפא, "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" מול "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". הספורנו, שכפי שאמרנו לשיטתו פירוט המסעות בא להדגיש את מעלתם של ישראל, אומר גם כאן, שהיפוך הסדר בין הרישא לסיפא בא להדגיש שפעמים יצאו ממקום טוב למקום גרוע, ולפעמים יצאו ממקום גרוע למקום טוב.
הרש"ר הירש מסביר באופן שונה, ואומר ששני הניסוחים מציגים שתי נקודות מבט, זו הא-לוהית וזו האנושית. הרישא, "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", מציגה את המבט הא-לוהי. כאשר הקב"ה אומר שיוצאים מהמקום הנוכחי, גם אם היה בו מאד נוח, הרי שיש ביציאה זו התקדמות לעבר היעד והתכלית, זו יציאה לשם המשך המסע. ההסתכלות איננה על הצד הפיזי והגשמי, שכן המקום הבא לא יהיה בהכרח נוח יותר, אבל בוודאי הוא יהיה נכון וטוב יותר עבורנו, ויקדם אותנו. לעומת זאת, הסיפא האומרת "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" מנוסחת מנקודת המבט של עם ישראל, שעשויה לעתים להיות הפוכה. בהחלט אפשר שבהסתכלות האנושית יינתן דגש על צדדי הנוחות הפיזית, ואזי, המסע הוא רק אמצעי ליציאה. רק פתרון לחוסר הנוחות ולמאיסה שבמקום הנוכחי.
זהו נושא שחשוב להדגיש לקראת היציאה לבין הזמנים, וכן לקראת הגיוס של בני שיעור ב'. מבית המדרש ניתן לצאת בשתי תחושות. תחושת "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", לפיה אנו אומרים לעצמנו בשמחה שברוך ה' עברנו תקופה טובה של לימוד והתגדלות בתורה, אבל כעת אנו נדרשים לצאת לשלב הבא של המסע; להתקדם ולנוע לעבר המסע החדש שייקח אותנו למקום אחר, גבוה יותר. מאידך גיסא עומדת תחושת "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", לפיה לא משנה לנו לאן נלך, העיקר לצאת מבית המדרש. הגענו לנקודת הסיום עם הלשון בחוץ, ואומרים: די. מספיק. הלאה.
יכולה להיות גם נקודת מבט שלישית, והיא שכואב לי ועצוב לי לצאת מבית המדרש, אף שאני מבין שאין ברירה, וגם זו נקודת מבט חסרה. כלומר, אף שעצם הרצון להמשיך ולהישאר בישיבה הוא חיובי, בכל זאת יש לשמוח ולרצות לצאת למסעות. יש לראות במקומות החדשים הזדמנויות חדשות להיבנות ולהתעלות. זה יכול להיות ביציאה לצבא או לבין הזמנים, וזה יכול להיות בגיל מבוגר, לאחר שנות לימוד רבות. הרש"ר הציע לנו שתי נקודות מבט, ועל כל אחד לבחור מה היא נקודת המבט שלו ביציאה מבית המדרש, בתקווה שאכן תהיה זו נקודת המבט העליונה.
האדם המהלך
דרכו בקודש של ה"שפת אמת" היא לאחוז בכל פרשה במספר עניינים, ומשנה לשנה הוא מעמיק את המבט בהם עוד ועוד. בנושא זה של "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם" מול "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" עוסק ה"שפת אמת" רבות, ומרתק לראות את התפתחות הביאורים משנה לשנה. אני מבקש ללכת בעקבות פרשנותו.
בשנת תרמ"ה אומר ה"שפת אמת":
כי הנה האדם נקרא מהלך וצריך תמיד לילך ממדריגה אל מדריגה אחרת. ואותן הגדולים שבדור המדבר הלכו תמיד ממסע למסע וכל מסע הי' מלחמה חדשה כדכתי' בנסוע הארון כו' ויפוצו אויבך כו'.
האדם קרוי "מהלך", זהו עניינו בניגוד למלאכים, שנאמר: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז). פירושו של דבר הוא, שהאדם תמיד בתנועה ובעלייה ממדרגה למדרגה, כל יעד הוא בעצם נקודת המוצא למסע הבא שלו. ובכל מדרגה "מלחמה חדשה", כפי שאומרת התורה ביציאה למסע: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (י, לה). מי הם האויבים? מי הם השונאים? אין הכוונה שבכל הגעה לשלב חדש במסע החיים ממתין לאדם מארב של עמלקים, אבל אכן ברכישת כל מדרגה חדשה, בכל מסע, נדרשת גבורה של לחימה. בכל מדרגה ישנם אתגרים חדשים, ואף לאחר צליחתם אין מנוחה לאורך זמן, אלא יש לצאת ולכבוש את הפסגה הבאה. וזו לפי דברי ה"שפת אמת" משמעות המילים "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", המסע הוא לעבר נקודת היציאה.
חשוב להדגיש, שבין היציאות נאמר "ויסעו… ויחנו… ויסעו… ויחנו". הרב ליכטנשטיין באחת משיחותיו הדגיש, שאף שהמסע הוא תמידי, חשוב שיהיו בו מנוחות. מסע של התקדמות והתעלות דורש הדרגתיות, נדרשת שהייה והסתגלות. השהִייה מאפשרת ספיגה של מה שניתן לקבל מכל מדרגה, ומאפשרת החלפת כוחות והכנה לקראת היציאה למסע הבא. כך למשל, בתורת ה"שפת אמת" השבת היא החנייה של מסעות ימי החול. ממנה שואב היהודי את כוחותיו לקראת מסע השבוע החדש.
לחזור אחורה גדולים יותר
בשנים תרמ"ז-תרמ"ח ה"שפת אמת" צועד בעקבות פירוש רש"י. הזכרנו בראשית דברינו שרש"י פירש שמניין המסעות נועד להראות חסדיו של ריבונו של עולם, ובהמשך דבריו שם הציע פירוש נוסף:
ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות; אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.
ה"שפת אמת" מבאר את הדברים. אדם עובר בחייו שלבים שונים בתחנות שונות, וביניהם יש מקומות שעוד דורשים תיקון. בסיפור החיים האישי של כל אחד ניתן לפשפש ולמצוא זמנים בהם היה שקוע מאוד בחומריות, בזבז את זמנו, וכן הלאה. לפעמים העבודה היא להתמודד עם הקושי, להסתכל לו ישירות "בלבן שבעיניים", ולתקן אותו. והחידוש הוא שלפעמים מה שנכון לך כעת זה פשוט לברוח משם, ברח ולך! כלומר, עיקר העניין הוא להצליח לצאת מהמקום שבו אתה נמצא, וללכת למקום אחר. זו עבודת ה' שלך כרגע. כך אם אדם נמצא בהתמודדות מול הסמארטפון ובעיותיו, הוא לא תמיד צריך לעבוד על היכולת להתגבר ולשלוט במכשיר הזה, עד שילמד להשתמש רק ביתרונותיו. הוא יכול גם להחליט שהמלחמה הזו גדולה עליו כעת, להחליף למכשיר פשוט וגם אותו להשאיר בפנימייה. הבריחה הזו היא גם דרך התמודדות. גם זה "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם", צא מהמקום הזה למסע, תתחיל להתקדם!
אמנם כשהאדם מרגיש גדול יותר ומסוגל יותר, אומר ה"שפת אמת" דבר מדהים, עליו לשוב לאותם המקומות מהם ברח בבחינת "מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". לחזור אחורה ולהתבונן על התחנות שהיה בהם, על ההתמודדויות שלא תמיד היה יכול להן, ומנקודת הגובה לשוב ולתקן. ה"שפת אמת" הציב לנו עיקרון יסוד נפלא, ואולי הוא פשט הפסוק. קודם כל יוצאים למסע, ולאחר ההגעה לנקודות חדשות, ניתן לחזור לנקודות המוצא. נקודות המוצא מסמלות את הזמנים בחיים שהיה נראה שלא רק שאין בהם בנייה, אלא להיפך ח"ו. ופתאום הזמנים הללו מקבלים משמעות אחרת, פתאום ניתן לרומם אותם. היכולת להסתכל על המקומות בהם הרגשנו נמוכים וחרקנו שיניים במסעות, היכולת לבכות על כישלונות העבר, אלה התיקונים. החזרה אל רגעי העבר מתוך עמדת גובה מרוממת אותם, וכך נעשים גם הם חלק מתהליך הבניין והצמיחה.
הרב זצ"ל חוזר בכמה פסקאות באורות התשובה, באופן מפתיע, על כך שעניין התשובה אינו בהתמקדות בעבר, אלא דווקא בהסתכלות על העתיד. הרבה פעמים השקיעה בעבר תוקעת אותנו, אדם מסתכל על מעשיו ואומר לעצמו: "אין לי סיכוי". אומר הרב: פתח דף חדש! מה שהיה היה, תתקדם! כשתהיה עם הראש למעלה תוכל להתבונן אחורה ולחשוב איך מתקנים.
אם כן, מדברי ה"שפת אמת" עולה כי המסע שבני ישראל עוברים במדבר הוא מסע שכל תחנה ותחנה בו היא משמעותית. עניינו להוציא את ישראל ממצרים, ולהכין אותם לכניסה לארץ ישראל. מניין המסעות הוא מדויק, ארבעים ושניים מסעות, כנגד אחד משמות ה', שם מ"ב, המורכב מארבעים ושתיים אותיות. לכל מסע היה עניין מיוחד שבנה קומה מסוימת אצל עם ישראל ביציאתם ממצרים; לא במובן של שחרור מפרעה, אלא במובן של היטהרות מטומאת מצרים. כל זאת, על מנת להגיע לרמה רוחנית המאפשרת כניסה לארץ ישראל.
לצמוח מתוך ההתמודדויות
מתוך כך נוכל להבין מדוע מדבר פארן לא מופיע ברשימת המסעות, או לפחות לא במפורש. כאמור, במדבר פארן החל חטא המרגלים, שעל פניו, מסמל את ההסתבכות, את המניעה מלהיכנס לארץ ישראל כבר בשנה השנייה ליציאת מצרים. אם מתבוננים על המסעות מנקודת המבט של חטא המרגלים, הרי שהם תוצר של תקלה. אמנם משה רבנו בא ומשנה לנו את המבט, וכך נוכל להבין את המדרש שרש"י הביא.
לא לחינם מדובר על ילד חולה הנוסע עם אביו עד שהוא מתרפא, ובדרכם חזרה מזכיר האב לבנו: כאן ישנו, כאן לקחנו תרופה. בדיעבד מסתבר שהמסע עצמו היה חלק מהליך הריפוי, וכי לכל תחנה הייתה משמעות בתהליך החלמתו של החולה. כך בסוף ארבעים שנות המסעות והנדודים עומד משה ואומר לעם ישראל: אל תחשבו שכל הליכתנו נבעה מאילוץ, זו לא הייתה תקלה! מתברר שכל זה היה נחוץ! עם ישראל היה צריך לעבור תהליך התרפאות ממצרים, על מנת להיות מסוגל להיכנס לארץ ישראל. לכן מדבר פארן מוסתר, ללמד שמה שנראה היה כתקלה נהפך לשירה.
יש פה לימוד מאד עמקו לחיינו. כשאדם נמצא באיזשהו תהליך, במהלכו לפעמים ישנה תחושה שהדברים תקועים, והוא מרגיש שההתמודדות קשה לו. הוא לא מבין למה הדברים לא זורמים באופן שהוא תכנן, ולמה העניינים מסתבכים. ולפעמים רק לאחר ארבעים שנה, אם כמשל ואם כמניין שנים אמִתי, הוא מבין שזו היא שירת חייו, זהו המסע שהיה עליו לעבור. פתאום מסתבר שדווקא המקום שבו הכל נתקע, הוא המקום שממנו התחילה הצמיחה.
כמובן, אין חובה להגיע לסוף ארבעים שנה, אם אדם חי בתודעת ה"מהלך" כפי שמציע ה"שפת אמת", הוא לא בורח אלא יוצא למסע באופן מודע. זה לא קל, וזוקק סייעתא דשמיא. וכך אומר משה לבני ישראל בסוף ארבעים שנות המסעות, זו השירה שלנו. זה היה סיפור המסע שלנו, והוא היה נכון והכרחי. עברנו במדבר תקופות לא פשוטות, אבל זה היה חלק מהצמיחה שלנו.
משה מלמד אותנו מהו מבט העל דרכו מתבוננים על תקופות בסיומן, הוא מלמד אותנו שהסיכומים חשובים. אנחנו נמצאים עכשיו בסוף שנה, וחשוב להתבונן אחורה ולראות מה עברנו. מה היה לנו טוב, ואיפה היו קשיים. יכול להיות שלא התמודדנו עם הקושי, או שלא התמודדנו איתו בצורה נכונה, אבל כעת, כשרכשנו את היכולת להתבונן אחורה, ביכולתנו לחשב מחדש כיצד לנהוג וכיצד לתקן. צריך לסכם את המסע בכללותו ולראות שבסופו של דבר צמחנו ממנו, או לכל הפחות לדעת לומר לעצמנו שהוא היווה חלק מצמיחה עתידית שעוד תגיע. מהמקום הזה יוצאים הלאה לבין הזמנים ולזמנים שבאים אחריו. גם ברמה הלאומית, אנחנו נמצאים בימי בין המצרים. גם הם מסמלים מסע שאנו כעם עוברים בו דרך תחנות כואבות, שלכאורה היינו מעדיפים שלא היו מתרחשות, אבל זה רק לכאורה, כי כנראה שזה סיפור המסע של עם ישראל, ומוטל עלינו לראות איך צומחים ממנו ונבנים באמצעותו. בעז"ה מתוך כל הסיכומים וההתבוננויות נזכה לצמוח גם במסע האישי וגם במסע הלאומי.