התמודדות עם כוחות הטומאה

יעקב אבינו – "המסובך" שבאבות 

פעמים רבות היה חוזר הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחותיו על המילה "סיבוכיות", כאשר היה מדבר על מהלך חייו של יעקב אבינו.1 גם אברהם אבינו וגם יצחק בנו עמדו בניסיונות ונתקלו בקשיים, אולם מסכת חייו של יעקב רצופה בסבך של קשיים וסיבוכים מתחילתה ועד לסופה. עוד מרחם אמו מסובך יעקב עם עשו אחיו. גם בלידה התחרות בין הבנים באה לידי ביטוי בידו של יעקב האוחזת בעקב עשו. לאחר מכן באה ההתמודדות עם עשו בעצם החיים המשותפים, פרשת הבכורה והברכות, היציאה מארץ ישראל וההתמודדות עם לבן, ושוב המפגש המחודש עם עשו. אחר כך מתחילות ההתמודדויות הפנים משפחתיות: פרשת הנישואין עם רחל ועם לאה, דינה בשכם, מערכת היחסים בין יוסף לאחיו וכך הלאה. מתוך סבך גדול ומתמשך זה, נוצרנו אנו – עם ישראל. ממילא ההגדרה "סיבוכיות" חלה גם עלינו.  

מציאות עם ישראל מאז ומעולם הייתה מסובכת, מיעקב אבינו ועד ימינו. לעיתים כששואלים יהודי: "מה המצב?" התשובה היא: "לא פשוט". ב"לא פשוט" מתכוון היהודי לומר "מסובך". המצב של עם ישראל הוא בהחלט מסובך, וכאמור זוהי תסבוכת מובנית בדברי ימיו של העם הזה ובאופיו.  

בפרשתנו מתוארת פגישה ובה מאבק של יעקב עם דמות פלאית המכונה בשם "איש". מדובר בפרשייה אפופת מסתורין. חז"ל (בראשית רבה, עז-עח) מזהים את האיש הנ"ל כמלאך – שרו של עשו. רק לאחר המפגש עם דמות רוחנית זו והמאבק עימה, יעקב נפגש עם עשו עצמו. יעקב אבינו "הבין" במלאכים. כבר בתחילת הפרשה הוא שולח משלחת של מלאכים ממש, כך על פי רש"י (בראשית לב, ד) וחז"ל (בראשית רבה, עה), לעשו אחיו. אנחנו לא ממש "מבינים" במלאכים, ובכל זאת עלינו ללמוד מהמפגש של יעקב עם שרו של עשו לחיינו הפרטיים והלאומיים. חובה זו נובעת מעצם אִזכורה של פרשייה זו בתורה, שהרי אם לא היינו אמורים ללמוד ממנה דבר היא לא הייתה נכתבת. 

בספרים הקדושים מתוארים המפגש בין יעקב לעשו והמאבק בין יעקב לבין שרו של עשו, כאבטיפוס למאבקים של עם ישראל עם אויביו לכל אורך ההיסטוריה. זאת ועוד: מדובר גם באבטיפוס למאבק המתחולל בתוכנו פנימה במסגרת עבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד. יעקב אבינו, בחיר האבות, שצורתו צורת תם החקוקה בכסא הכבוד, מבטא את כוחות הקדושה במציאות. כנגדו עומד עשו, הלא הוא ה"סיטרא אחרא" וכוחות הטומאה. כוחות הקדושה והטומאה נפגשים ונאבקים זה בזה במציאות כולה, ובכלל זה בתוך נפשו של האדם. לאדם יש נפש א-להית ונפש בהמית. בכל אחד מאיתנו קיימים יעקב ועשו, וזהו מקור הסבך בו אנו חיים. המפגשים בין הקדושה לבין הטומאה מחוללים מאבקים שעימם אנו נדרשים להתמודד במישור הפרטי והלאומי כאחד. כדי להבין יותר טוב כיצד עלינו להתמודד, עלינו להעמיק במפגש שבין יעקב לעשו, ובפרט במאבק עם שרו של עשו, ומשם לגזור השלכות מעשיות לעבודת ה' שלנו. 

התמודדות עד עלות השחר 

"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה). יעקב מנהל מלחמה קשה במשך כל הלילה, עד שבעלות השחר מבקש האיש: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (שם, כז). עובדה זו, הקובעת שיש שעה שבה "עולה השחר", היא מעודדת ומשמחת. התסבוכות והמאבקים אינם נחלתנו לעד. בסוף יתקיים בנו "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" (ישעיהו מ, ד). מאידך, עד אז המאבק הוא עד עלות השחר. כל הזמן, תמידי. גם במובן הלאומי וגם במובן האישי. לא נעים להכיר בכך. ישנה תקווה סמויה אצל כל אחד שיום אחד ההתמודדות תהפוך להיות פשוטה יותר ואולי אפילו תיעלם לחלוטין. אולם המציאות היא מאבק "עד עלות השחר". אנו נלחמים בכוחות שבתוכנו המתנגדים לעבודת ה', ביצר הרע שלנו, בנפש הבהמית. יש "עלות השחר" לעתיד לבוא, אולם עד אז ישנו מאבק. לכל פרק במאבק יש את "עלות השחר" שלו. אולם גם אז חובה לזכור שתמיד מתחיל פרק חדש עם התמודדות חדשה. 

אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", עוסק רבות בדמותו של ה"בינוני". הבינוני, לפי בעל התניא, הוא אדם שמתקיים בו מאבק מתמיד בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. אדם "בינוני" הוא אדם שיש עדיין רע בתוכו, ולכן הוא כל הזמן מתמודד. תיאור זה עלול להישמע מדכא, מאחר שהוא מגדיר "צדיק" כמי שאינו צריך להתמודד כלל עם הנפש הבהמית, שכן כבר ניצח אותה. אם אלו הם פני הדברים, ישאל השואל ובצדק: "אם אין לי סיכוי לעולם להגיע לצדיקות אז בשביל מה להתחיל בכלל?", אולם האמת היא שהדגשת דמותו של ה"בינוני" והפיכתו לשאיפה רוחנית, באה לומר לנו כי אישיות הנמצאת בהתמודדות מתמדת היא הצדיקות האמתית.  

אדם המנהל מאבקים יומיומיים ומתוכם ובתוכם מנסה לעבוד את ה', תמיד יכול לקום ולומר: "אי הכי לא בעינא!" – כלומר: "אם כך הם פני הדברים, אז אני לא רוצה! קשה לי, לא הולך לי, זה לא בשבילי". תשובת בעל "התניא" לאותו אדם היא: ההתמודדות היא עבודת ה' שלך! אנשים רבים מתייחסים להתמודדות ולקשיים בעבודת ה' כשלבי ביניים והם חולמים על הרגע שבו הם ינצחו את ההתמודדויות ואז יתחילו להיות "עובדי ה' באמת". אדמו"ר הזקן אומר כי גישה של אדם האומר "קשה לי בלימוד", "קשה לי בתפילה", "קשה לי בתיקון המידות", "מתי אזכה ללמוד כמו כל בן אדם?" – מוטעית מיסודה. תמיד יהיה מאבק, שהרי הוא נמשך עד עלות השחר. זו טעות לחשוב שרק לאחר שיאיר ה"שחר" אז נתחיל להיות עובדי ה'.  

התפיסה השגויה הנ"ל קיימת גם במישור הלאומי. לעתים אנשים קצים במאבקים ובקשיים. עלינו להבין שההתמודדות היא האתגר האמיתי וזוהי המלחמה המתמדת עליה מדבר בעל ה"מסילת ישרים" בפרק א. התנ"ך ודברי חז"ל כולם עוסקים בהתמודדות זו, וזוהי המציאות לאשורה.  

אנו מעדיפים, ובצדק, לדבר על היצר הטוב ולא על היצר הרע. אך יצר הרע כאן ועלינו להתמודד איתו. אי אפשר לומר שרק כאשר יפסקו הסיבוכים, ייגמרו הקשיים ויהיה טוב – נתחיל לעבוד את ריבונו של עולם. אמירה כזאת נובעת מתפיסה מוטעית, ויש לה השלכות מרחיקות לכת על חיינו. בעל "התניא" אומר: אם יש קשיים לא צריך להצטער. אם עולים הרהורים לא טובים בתפילה, גם אז לא צריך להצטער. לא הגענו, וכנראה גם לא נגיע, למדרגת הצדיק אשר סילק את נפשו הבהמית, שכפה אותה עד שהיא לא קיימת. אצלנו הנפש הבהמית חיה ובועטת, ממילא ברור שיכולים לעלות גם הרהורים כאלו בזמן התפילה. וכדברי ספר "התניא" (פרק כח): 

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפילה בכוונה …אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב… אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל… בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי.. ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפילתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות… אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם. 

נמצא שאין מקום לייאוש. יש מקום לעבודה. אל לנו ליפול מכך שישנו מאבק. לשם כך הגענו לכאן. זוהי הגדרת התפקיד שלנו בעולם הזה: להיאבק ברע; להיאבק ולהתמודד. להיאבק בטומאה וביצריות ולנצח. אדרבה, אדמו"ר הזקן אומר כי כל עוד היצר נאבק בנו, זהו אות שיש לו עם מי להיאבק. ה"מוטיבציה" שמגלה היצר במלחמתו, היא עצמה בשורה מעודדת. אנחנו "שווים" התמודדות. אחרת הוא לא היה טורח, או בלשונו של בעל "התניא", שם: 

ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד, כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלוקית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה. 

כל זה מוביל לשאלה: כיצד להאבק? ובכן, הדרך המרכזית היא להוסיף טוב ולהוסיף קדושה. אמנם לפעמים צריך לטפל ברע עצמו, אבל עיקר המאבק קשור ברצון להתקדם. השאיפה של האדם צריכה להיות שלא להמשיך להתמודד עם אותן ההתמודדויות כל ימי חייו. הרב דסלר כותב על עניין זה ב"קונטרס הבחירה" (מכתב מאליהו ח"א, מהות הבחירה, ב), שם הוא מסביר שאדם צריך לשאוף להרים את נקודת הבחירה שלו כל הזמן. בכל התמודדות השאיפה צריכה להיות להגיע למציאות שבה תחום זה כבר מאחורינו. למצב שבו ההכרעה לכיוון הטוב והנכון, הובילה להתמודדות הבאה עם שלב גבוה יותר. כעין זה כותב המהר"ל בתחילת תפארת ישראל (פרק ג) שמהותו של האדם היא להוציא מהכוח אל הפועל. זוהי עבודה מתמדת הנמשכת עד עלות השחר. 

כוחות הרע בעצמם רוצים שננצח אותם 

דבר נוסף אשר יכול לעודד ולחזק אותנו בעבודה זו, הוא בקשתו של המלאך, שרו של עשו, מיעקב אבינו בסוף המאבק שישחרר אותו: "שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כז). הכוחות איתם האדם מתמודד מבקשים בסופו של התהליך שחרור, הם רוצים ללכת! השר מבקש שחרור! במדרש מובא בשם ר' ברכיה כי שרו של עשו בקש מיעקב לשחררו שכן הגיע זמנו לומר שירה (בראשית רבה עח, א). מאמר זה מוסבר בידי בעל ה"נתיבות שלום" (וישלח, מאמר "שלחני כי עלה השחר") ע"פ דברי המגיד מקוז'ניץ: 

והנה שרו של עשו… הוא היצה"ר… אך תכלית רצון ה' בבריאתו היא שהאדם יתגבר עליו ולא יחטא… וירא כי לא יכול לו, אז נתקיים בשלימות רצון ה', שהיצה"ר נתגבר על אדם בכל כוחותיו והאדם כבש את יצרו, ולכך אז הגיע זמנו לומר שירה, כי השלים תכלית רצון ה'. 

לכל מלאך יש זמן מיוחד בו הוא אומר שירה לפני הקב"ה. שרו של עשו נדרש לעשות זאת דווקא בזמן שיעקב מנצח אותו, והדבר איננו מקרי. המלאך, הוא כוח שהקב"ה שלח לעולם עם מטרה מסויימת. ברגע שהמאבק הסתיים המלאך צריך לחזור לבורא ולדווח על סיום מילוי השליחות, והשליחות של הרע היא להיות מנוצח בידי יעקב אבינו. 

הניסיון נוצר קודם כל עבורנו. זה לא מקרי שישנם קשיים ושתמיד יהיו כאלה. הקשיים הללו נוצרו עבורנו, כדי שנתמודד עימם, נאבק בהם וננצח אותם. שרו של עשו מגיע לייעודו, ממלא את שליחותו, כשיעקב מנצח אותו. ואז הוא אומר שירה לפני הקב"ה. הרב זצ"ל באורות הקודש (ח"ב, עמ' תפו) כותב: "הרע… בא הוא לאושרו, לשמוח בכליונו, ובאבוד רשעים רנה, גם לרשעים עצמם". רוצה לומר, הרע מבקש להתכלות מן העולם כי זו מטרתו וייעודו. היחידים שיכולים להביא אותו לידי מימוש זה – אלו בני אדם, כל אחד ואחד בהתמודדות שלו מול קשייו ואתגריו.  

בכל מאבק יש לחפש את שורשו 

העובדה שהמפגש עם שרו של עשו קודם למפגש עם עשו עצמו, אינה מקרית. לכל יצר ותאווה, לכל קושי ולכל התמודדות, יש שורש רוחני כפי שלעשו יש את השר לו בעולומות העליונים. לכל "עשו" שקיים בתוכנו, על ידנו או מולנו, יש שר עליון. ההתמודדות השורשית היא עם השר – עם הביטוי הגבוה, ורק לאחר מכן עם העניין עצמו. לפעמים, ההתמודדות נעשית במקביל, אולם הסדר הרגיל הוא להתמודד קודם עם השורש ורק לאחר מכן עם הסימפטומים והגילויים במציאות.  

דוגמה מהחיים הלאומיים היא הקפאות בנייה ביישובים. ניתן להתמודד עם העניין במישור הפוליטי או המעשי, אולם לא זה השורש. זהו טיפול בביטוי החיצוני, בהשלכה הנראית לעין. אולם ישנו עניין עמוק בהרבה והוא הבירור האמיתי בערכה של ארץ ישראל, היחס אליה, הקשר אליה, זכותנו עליה. כל עוד אלו לא ברורים לכלל ישראל ולמנהיגינו, הרי שהסיבוך המעשי יופיע שוב ושוב, פעם בלבוש כזה ופעם בלבוש אחר.  

כאמור, אין הדבר שולל התמודדות מקבילה גם בצדדים המעשיים, אולם ישנה חובה לזכור כי אי אפשר לתקן את המעשה מבלי לתקן את שורשו. גם בפן האישי, מאחורי כל קושי מעשי עומד שורש מהותי ופנימי. ישנן דרכים רבות להתמודד עם קושי בהתמדה בלימוד, בריכוז וכדומה. אפשר למצוא חברותא טובה יותר, ללכת לישון בשעה סבירה, לשים תזכורות ועוד אי אלו רעיונות. זוהי התמודדות מעשית נכונה וחשובה, אבל מעבר לכל זה אנו נדרשים לטפל גם בשורש; לברר מהי תורה ומה הקשר והעניין האישי שלי כאדם בתורה.  

נקודת ההתמודדות  

לקח נוסף שאנו לומדים מהמאבק בין יעקב לשר של עשו, בא לידי ביטוי בפסוק: "וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם" (שם לב, ל). יעקב מבקש משרו של עשו להזדהות: "הגידה נא שמך", והוא מסרב: "למה זה תשאל לשמי"? ישנה כאן אמירה חשובה בעצם הדרישה של יעקב מהמלאך להזדהות. התמודדות מכל סוג דורשת מאיתנו בשלב הראשון לתת לה שם, לשים לה גבולות. לתחם ולסמן את הרע, את ההתמודדות, את הסיבוך. זהו כלל חשוב בעבודת ה' ובחיים בכלל. 

כשישנם קשיים בין אנשים; בין איש לאשתו, בין הורים לילדיהם, בין שני חברים וכו', לעתים מישהו מנסה לתקן את המצב, אך ללא הצלחה. פעמים רבות הסיבה לכישלון נובעת מכך שהמאמצים מופנים לכיוון הלא נכון. מרוב הרצון להתקדם, שכחו לבדוק לאן מתקדמים. זה מה שקורה כשלא קוראים שם ל"שרו של עשו".  

הבדיקה, הזיהוי המוקדם ותיחום הבעיה הופכים להיות קריטיים כשהמציאות היא של: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו" (שם, יב). יש מצבים בחיים בהם עשו נראה ממש כמו אח טוב. הדברים הנוראיים ביותר עלולים להיות עטויים במסווה של טוב, של עבודת ה', ומהם אפשר, חלילה, להגיע למידות רעות של כעס, לשון הרע ועוד, וכל זה בשם ה"קנאות" לשם ה'. לכן חייבת להיות עבודה של זיהוי. צריך לזהות את האח, את עשו ואת הקושי. אמנם לעתים קשה לזהות את הקושי, בעיקר כשה"שר" מסרב להזדהות. גם אז חייבים להמשיך ולהתמודד. אולם עצם הבקשה של יעקב משרו של עשו להזדהות, היא חשובה מאין כמותה. עצם הרצון לזהות באופן מדוייק את נקודת ההתמודדות, הוא המפתח להתקדמות. 

בשביל זה יש חברים 

נקודה נוספת הנלמדת מהמאבק בשרו של עשו היא: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (שם, כה). כאשר אנו לומדים תורה אנו עושים זאת "בשם כל ישראל", בשם אידיאל של אומה שלמה. הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר ואומר פעמים רבות: "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך "נתן לנו את תורתו".2 הקב"ה קודם כל בחר באומתנו ורק אחר כך נתן לנו את התורה. מכאן ניתן ללמוד שהתורה היא לאומית, וכשאנו לומדים אותה אנו עושים זאת כשליחים של עם ישראל ולמען עם ישראל כולו. כשיעקב נמצא עם נשיו ובניו שרו של עשו אינו תוקף אותו. רק כשהוא נותר לבדו על גדות מעבר יבוק, אז "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ". כאשר יש ניתוק מן הכלל מתחיל המאבק.  

יש שני סוגים של עבודת ה'. יש עבודה פרטית ויש עבודה בחבורה. מי שמבקש את פני ה', עליו לעבוד את ה' ולהתקדם ברוחניות בחבורה. אין הכוונה ללמוד רק בחבורות, אלא להביא את הלימוד אל החברויות שלנו, לתוך נושאי השיחה עם חברינו, לתוך מקומות העבודה. כך לימוד התורה ובקשת ה' יתסיסו את אישיותנו ומתוך כך נשתף את הקרובים אלינו. אנו צריכים לשאול את עצמנו מהי המשמעות הרוחנית של היותנו חברים. צריכים לחשוב על "ביחד" לא רק במובן של גיבוש ושיתוף, אלא גם במובן של דיבוק חברים בעבודת ה'. איך עבודת ה' עצמה נעשית במשותף, באמצעות דיבוק חברים בלימוד, במשפחה, בעבודת המידות ועוד. עלינו ללמוד איך ה"ביחד" יוצר את עבודת ה'. עבודה כללית כזאת מסייעת במניעת מאבקים מיותרים, המתחילים רק כאשר "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". 

כל הנקודות הללו הן מעט ממה שאפשר ללמוד לעבודת ד' שלנו, מהמפגש של יעקב עם שרו של עשו ועם עשו עצמו. כל אלה כלולים באחד האופנים בהם התכונן יעקב אבינו למפגש עם עשו – מלחמה. כל מה שדיברנו מתייחס לצד המלחמה, שחייבים להכיר בקיומה וחייבים להשתתף בה. אין ליפול מהעובדה שהיא קיימת. זו המציאות במובן הלאומי והאישי. צריך לזהות את נקודת הקושי, וצריך להיות קשורים לכלל. נתפלל תפילה גדולה לה' יתברך שתמיד נזכה להאבק ולנצח את שרו של עשו ואת כל ה"עשווים" למיניהם הן בפן הפרטי והן בפן הלאומי.