מדוע נשמט שמו של אליעזר עבד אברהם?
במרכזה של פרשת "חיי שרה", עומדת שליחות אליעזר, עבד אברהם, למציאת אישה ליצחק בארם נהריים. לאורך כל הפרשייה הארוכה הזו לא נזכר שמו של השליח, אלא כינויו ותפקידו בלבד – "עבד אברהם". חז"ל (בראשית רבה, נט) השלימו את החסר כשחשפו שהעבד הוא אליעזר. את אליעזר אנו פוגשים בברית בין הבתרים, שם מספרת עליו התורה כי הוא הממונה על כל משק ביתו של אברהם – "וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב). חז"ל הוסיפו ודרשו את שמו "דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" – שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים (יומא כח, ב). יתר על כן, אליעזר הוא המועמד לרשת את אברהם, ומכאן עולה כי הוא האדם החשוב ביותר בביתו ולכן גם אין ספק שגייס את כל חכמתו, ניסיונו וכישרונו כדי למלא את השליחות המיוחדת שהוטלה עליו. עובדות אלו רק מעצימות את השאלה מדוע לא הוזכר שמו בשליחות החשובה של מציאת אשה ליצחק?
ניתן לענות תשובה פשוטה, לפיה הכינוי "עבד אברהם", שניתן לו לכל אורך פרשה זו, נועד להבליט את התבטלותו המוחלטת לשליחותו. דבר זה ראוי לציון בייחוד לאור המדרש (בראשית רבה נט, ט) האומר שלאליעזר הייתה בת שאותה ביקש להשיא ליצחק. אליעזר סבר, ולכאורה בצדק, שאין מישהי מתאימה ליצחק יותר מבתו. והנה כשנשלח למצוא אישה ליצחק, היינו מצפים לראות אצלו אכזבה ואולי אף ניסיון להכשיל את השליחות. אליעזר לא נוהג כך. לאורך כל הפרשה הוא ממלא את השליחות באופן מפליא, עם כל כוחותיו וכישרונותיו. אליעזר סילק את רצונותיו האישיים לגמרי, ולכן הוא מופיע כעבד. זו הסיבה בגללה התורה לא מפרשת את שמו, אלא קוראת לו בכינוי המבטא יותר מכל את הופעתו כאן.
"שמות נעלמים"
בפרשות האחרונות נתקלנו בעוד דמויות מוכרות וידועות שהתורה העלימה את שמם. כך בפרשה הקודמת, פרשת "וירא", התורה נמנעת מלציין את שמות שני הנערים המתלווים אל אברהם בפרשיית העקידה. שוב חז"ל (ויקרא רבה, כו) הם אלו המלמדים אותנו כי מדובר באליעזר וישמעאל. גם בפרשייה העוסקת בגירוש הגר וישמעאל, ישמעאל איננו נזכר בשמו אלא בכינוי "בֶּן הָגָר" וכן "בֶּן הָאָמָה" (בראשית כא, ט-י). מדוע לא נקרא ישמעאל בשמו המפורש? במקרה זה ניתן לענות שהכינוי הוא ביטוי לסיבת גירושו. חז"ל דרשו ששרה מבקשת לגרש את ישמעאל, מאחר שניסה למשוך את יצחק לעבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (בראשית רבה, נג). היותו "בן האמה" מסביר כיצד הגיע אל אותם מקומות שפלים, ובעצם מהווה תירוץ לגירושו. שרה כביכול אומרת, מאחר שהוא בן האמה, אין הוא ראוי לרשת: "כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת" (שם, י).
עד כאן היו אלה הסברים נקודתיים לכל מקרה. אולם בהתבוננות כוללת, דומה כי ניתן להציע מכנה משותף לכל המקרים בהם התורה מעלימה שם של אדם תוך שהיא נוקטת בכינוי. אצל ישמעאל ואליעזר, מדובר בשני אישים שהיו מועמדים לרשת את אברהם. ביחס לאליעזר אומר אברהם: "וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בראשית טו, ג). כך סבר אברהם גם ביחס לישמעאל בכורו, ולא בכדי ישמעאל הוא גם זה שיקבל את הברכות שניתנו לאברהם. לכן, כדי להבהיר כי למרות הכל לא אליעזר ולא ישמעאל ירשו את אברהם, הקפידה התורה להעלים את שמות היורשים הפוטנציאליים בכל המקומות בהם מופיע שמו של יצחק, היורש האמיתי. בכך התורה כביכול אומרת שכאשר יצחק מופיע, נעלמת אפשרות הירושה על ידי אחרים. בכל נושא בו יש משמעות להמשכיותו של אברהם ונשיאת ההבטחות והברכות, מעלימה התורה את שמות המועמדים האחרים. הם אינם קיימים, כי קיים רק יורש אחד – יצחק.
הפרשה שלנו עוסקת במציאת האשה הראויה ליצחק – דבר בעל משמעות מכרעת, שכן נישואיו של יצחק יממשו את הברכות שניתנו לאברהם. אליעזר חשב שהוא זה שיקבל את הזכות להיות משולב בנשיאת הברכות והחזון, באמצעות נישואין בין בתו ליצחק. משום כך התורה מעלימה את שמו בפרשתנו, כאומרת: בנושא זה אליעזר לא קיים. כאן הוא רק "עבד אברהם". הדבר נכון שבעתיים בנוגע לגירוש הגר ובנה, שהרי שם ירושת אברהם היא גוף העניין, כפי ששרה עצמה אומרת: "כי לא ירש בן האמה". כך גם בפרשת העקידה, המסתיימת בברכת "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יז-יח). בכל המקרים הללו שמותיהם של אליעזר וישמעאל נעלמים, כדי להבהיר כי הברכות שייכות רק ליצחק ולא לאחרים. שאיפותיהם לרשת את אברהם נעלמו ברגע שנולד יצחק.
לאור הסבר זה מתמיהה העובדה כי בסוף פרשתנו מופיע ישמעאל בשמו המפורש פעמיים לצד יצחק. בפעם הראשונה הוא מופיע ביחס לקבורת אברהם: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה" (בראשית כה, ט). מיד לאחר מכן מופיע ישמעאל בשמו בפעם השנייה: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם" (שם, יב), בפרשייה הנמשכת אל תוך פרשת "תולדות" ואל עניינו של יצחק. שני האזכורים הללו ראויים לעיון.
באזכור הראשון כתוב: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל בָּנָיו". הסדר בפסוק אינו מובן. מבחינה כרונולוגית ראוי היה להזכיר בתחילה את הגדול, הלא הוא ישמעאל. מדוע הקדים הכתוב את יצחק לישמעאל? רש"י על הפסוק, מביא את דברי חז"ל (בבא בתרא טז, ב): "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו". משמעותה של תשובה קשורה בנושא בו אנו עוסקים. ישמעאל הִפְנים כי תביעת הירושה שלו נדחתה בידי הקב"ה וגם בידי אברהם, וכי יצחק הוא היורש היחיד. זאת הסיבה לכך שהוא מקדים את יצחק לפניו. כאן נסגר המעגל, ולכן אפשר לחזור ולקרוא לישמעאל בשמו.
מימוש הברכה ליצחק – רק לאחר נפילת ישמעאל
בסוף פרשתנו מונה התורה את תולדות ישמעאל ובניו ומסיימת: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם… עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל". אזכור זה החותם את הפרשה, ממשיך בפרשה הבאה בפסוק: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם" (בראשית כה, יט). על סמיכות זו אומר "בעל הטורים", ר' יעקב בן אשר: "וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר שכשייפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק". במילים אחרות, הסמיכות בין תיאור תולדותיו של ישמעאל לתולדותיו של יצחק בא ללמדנו כי תקומתו של האחרון תלויה בנפילתו של הראשון. מהיכן הביא "בעל הטורים" פרשנות זו?
נראה ש"בעל הטורים" התקשה בעצם הופעתה של פרשיית תולדותיו של ישמעאל בסוף פרשתנו. הפסוק המסיים את קבורת אברהם אומר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱ–לֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי" (שם, יא). בעקבות פסוק זה המעיד כי ברכתו של אברהם עברה ליצחק, היינו מצפים כי מכאן ואילך יתחיל תיאור ברכת הקב"ה את יצחק. כאן הייתה אמורה להתחיל פרשת "תולדות". אולם התורה מקדימה את פרשיית תולדות ישמעאל לתולדות יצחק וברכותיו. "בעל הטורים" משיב כי הכתוב רומז לכך שמימוש ברכת הקב"ה את יצחק לא יהיה מהיר ופשוט כל כך. בין הברכה למימושה, תהיה מציאות של "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה, עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (בראשית כה, יח). האזור שממצרים ועד לאשור, אותו אזור שכיום מכונה בפינו "האגן המזרחי של המזרח התיכון", יהיה בידי ישמעאל וצאצאיו. על פי "בעל הטורים", משמעות הדבר היא שכל עוד לא יגיע הזמן – ישמעאל ישלוט, ורק לאחר נפילתו תתחיל הגאולה.
אברהם מסמל את הגלות. אברהם נולד מחוץ לארץ ישראל, הוא עולה אליה ויורד, ושוב עולה ושוב יורד בעקבות הרעב. הוא יותר מחוץ לארץ ישראל מאשר בתוכה. יצחק, לעומת זאת, הוא בן ארץ ישראל. אותיות שמו "יצחק" הן נוטריקון: ישראל, צבי, חיים, קדושה – שהם ארבעת השמות של ארץ ישראל. יצחק נושא את שבחה של ארץ ישראל בכל מהותו. אולם עד שיזכו בניו לממש את כל היבטיה של ארץ ישראל, בתקופת הביניים, יהיה זה ישמעאל שישכון בה. רק כאשר הוא ייפול, תתממש ברכת יצחק, ששמו הוא נוטריקון "קץ חי", לאמור: הקץ החי יופיע רק לאחר נפילת ישמעאל.
אין ספק כי בדברים אלו ישנה רמיזה לתקופתנו. מדובר בתקופה ארוכה בת מאות שנים, בה הישמעאלים שלטו כאן. שנים ארוכות אלו מביאות אנשים לחשוב כי לישמעאל יש יד ורגל בארץ ישראל. מחשבה זו השתלטה גם על חלקים מעמנו שמסרו בשמה חלקים מארץ ישראל. יש כאלה המעוניינים למסור לישמעאל חלקים נוספים, ויש כאלו המוכנים לתת לו אף את ירושלים עיר קדשנו. כיצד יש להתמודד עם תופעה זו? מה עלינו לעשות מבחינה רוחנית עם תקופת הביניים שבה ישמעאל שולט בארץ ישראל ותובע עליה בעלות, כפי שהוא תובע כעת?
ראשית יש לזכור כי בימינו כשמדברים על המאבק על ארץ ישראל, מתכוונים לארץ ישראל בגבולותיה הצרים. ארץ ישראל השלימה מסומנת בפרשתנו בגבולות ברורים ורחבים בהרבה: "מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה". שטח המריבה האמיתי משתרע בין נהר לנהר. למרות מה שראינו בסופה של הפרשה, שישמעאל כביכול וויתר על הירושה, התורה מפרטת בהמשך את התביעות שלו שהביאו להתפשטותו בכל השטח האמור. זאת ועוד – עד ששליטתו זו לא תסתיים, הגאולה לא תבוא. לכאורה, ניתן לשאול מה לנו ולכל זה?
שמו של ישמעאל
על מנת להשיב על השאלות, דומה כי עלינו לנסות לנתח לעומק את פשר לידתו של ישמעאל ומשמעותה. ראשית עלינו לברר מה פשר השם "ישמעאל".
פרשת "לך לך" מספרת כי שמו של ישמעאל נגזר משמיעת ה' את עונייה של הגר (בראשית טז, יא). שמיעה נוספת לתפילה ביחס לישמעאל אנו מוצאים כשהקב"ה שומע לחרדת אברהם על בנו ואומר לו: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ" (שם יז, כ). בפעם השלישית שומע הקב"ה את קולו של ישמעאל עצמו: "כִּי שָׁמַע אֱ-לֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (שם כא, יז). ישמעאל קשור לשמיעתו של הקב"ה את התפילה, את הבקשה ואת החרדה. מהותו של ישמעאל היא הקשבה מצד ריבונו של עולם.
הדברים טעונים בירור. ראשית, יש לשים לב שדווקא אצל ישמעאל מופיע שמו של ה'. אפילו האבות – אברהם יצחק ויעקב – לא זכו לכך. מפתיע שגם בשמו של אליעזר מופיע "א-ל". מבין האבות, רק ביעקב, לאחר החלפת שמו לישראל, מופיע שמו של הקב"ה. כיצד הדבר ייתכן?
תמיהה שנייה קשורה בחוסר הדיוק בשמו של ישמעאל. הפסוק אומר: "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ", אם כן לכאורה היה צריך להיות שמו "שמעאל" ולא "ישמעאל". אמנם האות יו"ד בתחילת השם "ישמעאל" מרמזת על העתיד: בעתיד ה' ישמע, אך ישמעאל נקרא כך קודם, על שם שמיעה שכבר הייתה בפועל!
תמיהה שלישית נובעת מכך ששמיעת תפילה שייכת יותר אלינו, לעם ישראל, כמאמר הפסוק: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז). גם על הקב"ה נאמר: "שומע תפילת עמך ישראל" (ברכת שומע תפילה). אזכורים אלה מעלים את השאלה האם ה' שומע גם תפילת אחרים? ובכן, המציאות מוכיחה שכן. הרי הישמעאלים מתפללים חמש תפילות ביום – יותר מאיתנו המתפללים שלוש תפילות ביום. שם ה' שגור על פיהם תדיר. גם כשהם באים לטבוח הם באים כששם ה' הגדול בפיהם. ואכן, בשם אביהם רמוזה העובדה שה' שמע את תפילות אביו ואמו, כמו גם את תפילותיו שלו. כיצד אנו מתמודדים עם עובדה זו?
ישמעאל – כאן ועכשיו
לידתו של ישמעאל היא תוצאה של חוסר סבלנות. הקב"ה הבטיח לאברהם ושרה זרע, ואברהם אומר: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע" (בראשית טו, ג). אברהם ושרה חסרי סבלנות ביחס לקיום ההבטחה, והם חושבים על פתרון. הפתרון נמצא בדמותה של הגר הנמסרת לאברהם, וכך בא ישמעאל לעולם. זהו פרי חוסר הסבלנות. על הקב"ה נאמר: "הָאֵ–ל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז, ט), הקב"ה נאמן לקיים בריתו, אולם מאחר שאיננו יודעים מתי ובאיזו דרך, לעיתים אנו חסרי סבלנות. עשר שנים עברו על אברהם ושרה בארץ ישראל והם עדיין לא נפקדו בזרע. ההלכה קובעת כי עשר שנים זהו פרק הזמן אותו יש להמתין, אולם לאברהם ושרה הייתה הבטחת זרע מפורשת מהקב"ה – כך שהיה עליהם להמשיך ולחכות. אולם, הם לא חיכו. כך נולד הבן שעושה לנו צרות מאז ועד היום.
לבן הזה, פרי חוסר הסבלנות, קוראים "ישמעאל" בלשון עתיד. שם זה מבטא את התקווה של אברהם ושרה לפיה ישמע הא-ל את תפילתם וייתן להם בן נוסף, הפעם לכתחילה, בן משותף משניהם. נמצא שישמעאל מבטא בלידתו ובשמו חוסר סבלנות מחד גיסא, ותפילה עתידית לכך שהקב"ה ייתן דבר מה טוב יותר מאידך. מכאן נוצר ההבדל שבין יצחק וישמעאל. תפילתו של האחרון היא תמיד תביעה לסיפוקים מיידיים, כאן ועכשיו. אברהם ושרה שרצו בן מיד, אכן קיבלו בן שכזה. יש כאן מסר עבורנו, שאותו עלינו ללמוד ולהפנים. אין דבר כזה "כאן ועכשיו". אדרבה, לעיתים הקב"ה נותן תשובה שלילית ויהודי צריך לדעת כיצד להתמודד עם "לא" שכזה, ומבחינה זו לא משנה אם ה"לא" הזה הוא במובן האישי או הלאומי.
עם ישראל – אחריות כלל עולמית
כאמור, מהות השוני בינינו לבין הישמעאלים נעוצה בנקודה שבין הסבלנות לסיפוק המיידי. לעם ישראל יש חזונות גדולים ושאיפות גדולות עבורו ועבור העולם כולו. אנו יודעים שכדי להביא למימוש השאיפות הגדולות הללו, העולם צריך להתכונן במשך הרבה זמן, ואין קיצורי דרך. אם העולם, ועִמו אנחנו, עם ישראל, לא נתכונן – המימוש לא יבוא. לכל דבר טוב המופיע בעולם הזה, קודמת הכנה מרובה. שאיפתנו היא אל העתיד. לבני ישמעאל, לעומת זאת, אין שיג ושיח עם העתיד. הם חיים את העבר, את ההיסטוריה המפוארת שלהם, וכל עניינם ורצונם הוא לשוב ולחדש את אותם הימים. גם אנו חיים את תפארת העבר, אך שמים פנינו אל העתיד הגדול. גם אם בינתיים המציאות מסרבת לנו, אין אנו מפנים עורף לייעוד. כנראה שעוד לא הגיע הזמן. אנחנו מסוגלים לקבל "לא" כתשובה.
כשהקב"ה לא מממש את הציפיות שלנו, אנו מבינים שיש לכך סיבה. הקב"ה אומר לנו "לא" לא מתוך נקמנות, אלא מאהבה. הוא עושה זאת כדי שנתקן את עצמנו, כדי שנדע שיש לנו עוד הרבה מה לעשות ומה לשפר. מי שמצליח לחיות מתוך הבנה שכזאת, עושה עבודה פנימית מאוד גדולה. ילד קטן רוצה הכל כאן ומיד. מבוגר, לעומת זאת, לוקח אחריות ומבין שעליו לעמול כדי לקבל. עם ישראל לוקח אחריות לא רק על עצמו אלא גם על העולם. זהו חזונו האמיתי של אברהם: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב). לא בכדי היהודים תרמו לעולם כולו יותר מכל האומות. אין זה מקרה כי כמות זוכי "פרס נובל" היהודים, גדולה מאד ביחס למספרם באוכלוסיה הכלל עולמית. אדם הרוצה תוצאות מיידיות, כאן ועכשיו, אינו מוכן להטות שכם ולשאת בעול. זו גם הסיבה בגללה הישמעאלים מפגרים אחרי התרבות העולמית במאות שנים, וזו הסיבה שבגללה תרומתם להתפתחות העולם היא מועטה ביותר.
הישגים – רק מתוך עמל
כל האמור לעיל נכון גם במובן האישי. בשביל הישגים צריך לעמול. בנושא זה ראוי להזכיר את דברי מו"ר ראש הישיבה ב"כרם ביבנה", הרב גולדוויכט זצ"ל, שהיה אומר כי לכל בחור שמגיע לישיבה יש שתי שאיפות: לגמור את הש"ס ביום הראשון וגם לישון שמונה שעות בלילה… מה לעשות ששני הדברים לא הולכים יחד. לגמור את הש"ס זוהי שאיפה נפלאה וחשובה, אך מי שרוצה לממש אותה לא יכול להרשות לעצמו לישון שמונה שעות בלילה. כדי להגיע להישגים צריך לדעת לדחות סיפוקים. לפעמים דווקא מתוך ה"לא", מתוך כך שהאדם לא תמיד משיג מיד את מה שהוא רוצה, הוא משלים את עצמו לקראת השגת המטרה בפעם הבאה. הסירוב, הכישלון, חוסר ההצלחה, מזמינים אותנו ללמוד ולשאול למה הדבר לא קרה; מדוע לא השגנו את מה שרצינו ולמה לא הגענו לאן שבקשנו להגיע.
אנו בניו של יצחק ואנו נצחק. גם פה הלשון היא לשון עתיד – יצחק, ושוב נשאלת השאלה: למה יצחק? הרי כתוב: "לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שרה" (בראשית יח, יג). אם כן, שמו היה צריך להיות "צחק" – בלשון עבר, ולא "יצחק" – בלשון עתיד. התשובה היא כי אנו עם שבעזרת ה' יצחק בעתיד: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ" (תהלים קכו, ב). כשתגיע הגאולה ימלא שחוק פינו, אולם כל זה רק אם נדע לעמול. רק מתוך עמל זוכים להשראת שכינה ולשמו של הקב"ה. לא לחינם היחיד מהאבות שזכה לשילוב שמו של הקב"ה בשמו הוא יעקב, וגם הוא זוכה לכך רק אחרי מסירות נפש במאבק עם אותו איש מסתורי, שרו של עֵשו. רק אז הוא זוכה לשם "ישרא-ל".
סבלנות היא המפתח לחיים, של היחיד ושל הכלל. צריך הרבה סבלנות בכל דבר. הישגים באים רק מתוך סבלנות. גם אם נופלים, קמים וממשיכים הלאה. כך ננצח לבסוף את צאצאי ישמעאל, פרי חוסר הסבלנות. דבר זה יקרה כשנדע להעמיד חזון ושאיפות גדולות, ונפעל למימושם. התנאי האחרון הוא מסירות נפש גדולה על תורה, על ארץ ישראל ועל כל דבר של קדושה. כך נזכה שיהא שם ה' עלינו בעזרת השם יתברך.