למשמעותה של הדרישה לעמל תורה

שכר עמלה של תורה 

העיסוק בפרשיות השבוע צורב בנו משפטים ומִכתָמים ההופכים להיות שגורים על לשוננו. אחת הדוגמאות לעניין זה הוא פירושו של רש"י בפתיחה לפרשת "בחֻקֹתי" (ויקרא כו, א-ה) לפסוקים העוסקים בהבטחת גמול ושכר למי שישמור את מצוות ה':  

אִם בחֻקֹתי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. 

השאלה העולה מהפסוקים ושנידונה בראשונים היא מדוע השכר לשמירת מצוות הוא שכר גשמי בעולם הזה? לכאורה היינו מצפים שההבטחה על שמירת מצוות תעסוק בשכר רוחני. כאמור, תמיהה זו מתחדדת לאור פירושו המפורסם של רש"י בעקבות המדרש (ילקו"ש, תרעא). רש"י עומד על משמעות ההיגד הייחודי "בחֻקֹתי תלכו", ואלו דבריו: "אם בחֻקֹתי תלכו – יכול זה קיום המצוֹת? כשהוא אומר ואת מצוֹתי תשמרו, הרי קיום המצוֹת אמור, הא מה אני מקיים אם בחֻקֹתי תלכו? שתהיו עמלים בתורה". 

רש"י שולל את האפשרות שהמושג "בחֻקֹתי" מתייחס לקיום מצוות ה'. הקושי הגורם לרש"י שלא לפרש ביטוי זה במובן השכיח של חוקים כמצוות ה' והדרישה לקיימן מובן מאליו, מאחר שהדבר כתוב במפורש מיד אחר כך. יחד עם זאת, הצעתו שבאה בעקבות המדרש מפתיעה מאד. בפשט קשה לראות שהכוונה ב"בחֻקֹתי תלכו" היא שתהיו עמלים בתורה כפי שהמדרש ורש"י אומרים. אולם מאחר שכך מסבירים חז"ל ורש"י, יש לנו לעמול ולנסות ליישב דבריהם.  

ראשית, נחדד את השאלה: אם מאחורי דרישת התורה "בחקתי תלכו" עומד עמל התורה, מדוע אם כן נזכרות בהמשך רק ברכות הקשורות בעולם הזה? היינו מצפים שלעמל תורה יהיה שכר רוחני. זאת ועוד: רש"י מחבר את שני חלקי הפסוק ואומר שכל מהותו של עמל התורה הוא לשמור ולקיים: "ואת מצוֹתי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". כלומר, כשעמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים או אז יבואו כל הברכות הללו. אם כך מדוע מלכתחילה הדברים קשורים זה בזה? וכי אין ערך לעמל התורה מצד עצמו? 

על שאלתנו, היכן אנו מוצאים קשר בין "בחֻקֹתי תלכו" ל"הוו עמלים בתורה", עונה המהר"ל בפירושו לרש"י "גור אריה", שתי תשובות:  

ומה שאמר "שתהיו עמלים בתורה", היינו מפני שכתיב הלִמוד בלשון הליכה, כי ההליכה יש בה טורח ועמל, כך תהיו עמלים ויגעים. ויש לפרש גם כן שההליכה שאדם הולך ממקום למקום כן יהיה עמֵל בתורה, ולהעמיק בה תמיד יותר ממה שהעמיק בה קודם.  

הסבריו של המהר"ל נתמכים במילה "תלכו". מדבריו עולה כי מהמילה "בחֻקֹתי" לבדה לא ברור הקשר לעמל תורה, אולם המילה "תלכו", היא זו שהניעה את חז"ל להסביר כי מדובר בדבר שיש בו יגיעה, עמל וטורח. בפירוש ראשון מבאר כי יגיעה וטורח רוחניים קיימים באופן מודגש רק בעסק התורה ולא במצוות. המצוות דורשות מהאדם קיום ושמירה, אולם לימוד התורה דורש הליכה מתמדת שיש בה טורח.  

בפירושו השני מבאר מהר"ל כי האפשרות ללכת ולהתעלות ממדרגה למדרגה ומהבנה להבנה, נמצאת רק בלימוד התורה, בדיוק כמו בהליכה שבה אדם עובר ממקום למקום. כשהאדם מוסיף ומעמיק לחקור בתורה, שלב על גבי שלב, תוך שהוא מוסיף על הידיעות והלימוד שהיו נחלתו עד כה, הוא עמל. המפגש עם מצוות התורה הוא רובד קיומי. אמנם גם בהן ניתן להוסיף הקפדה, זהירות וזריזות, אך העמקה והבנה טובה יותר שייכת למושג לימוד התורה. ככל שנעמול יותר בלימוד, כך נבין את מה שאנו לומדים טוב יותר.  

אלא שלפירושו של מהר"ל לא מתיישב השימוש במילה "בחֻקֹתי" שבתחילת הפרשה. המילה מזכירה יותר קיום מצוות ולאו דווקא עסק בתורה, ואכן המהר"ל בהמשך דבריו מנסה ליישב זאת. ננסה אף אנו למצוא פשר נוסף ואחר לאמירת חז"ל ש"בחֻקֹתי תלכו" רומז לעמל התורה.  

ראשית עלינו לעיין בפירוש המושג "שתהיו עמלים בתורה". אם נאמר שהכוונה היא שנהיה יגעים בתורה, ונתאמץ מאוד בלימודה, יהיה קשה להבין את מה שאומרת התורה בתחילת הפרשיה המדברת על הקללות: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ…" (ויקרא כו, יד-טו). על פסוקים אלו אומר רש"י: "ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה". דברים אלו קשים מאוד. אם לא נעמול ונתייגע בלימוד התורה יבואו עלינו כל הקללות?! הדבר נשמע כאבסורד, לפיו התורה כביכול אומרת, שאף אם נשמור את המצוות ואף אם נלמד תורה, אלא שלא נהיה עמלים בה, או אז תבוא עלינו גלות וכל קללותיה.  

עלבונה של תורה  

כדי ליישב את הדברים ננסה להבין את המושג "עמלה של תורה". הפרק השישי של פרקי אבות נקרא פרק "קניין תורה". פרק זה הינו תוספת על חמשת הפרקים הראשונים, והוא נועד להכין את האדם ללימוד תורה. כך נאמר שם במשנה ב':  

אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא, כב). 

דבריו של רבי יהושע בן לוי צריכים ביאור. אנו מכירים בדברי חז"ל מקרים בהם נשמעה בת קול, כך לדוגמה: "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן – והלכה כבית הלל" (עירובין יג, ב), וכן "יצאתה בת קול" בתנורו של עכנאי (בבא מציעא נט, ב) ועוד, אולם מצב יומיומי של בת קול אינו מוכר. זאת ועוד: המשנה קובעת כי בת הקול יוצאת מהר חורב, אך אנו יודעים שבת קול יוצאת מן השמים כנזכר במקומות רבים בגמרא,1 והדבר אומר דרשני.  

וישנה גם שאלה שלישית: מדוע נקרא המקום "הר חורב"? על פי רוב המקום שבו ניתנה התורה מכונה "הר סיני". מה משמעות השינוי המובא במשנה? שאלה נוספת נוגעת להכרזתה של אותה בת קול האומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". מי הם אותם "בריות" ומהו "עלבונה של תורה"? 

ממשיכה המשנה ואומרת "שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף". יש לדייק: לא מדובר פה על כל מי שלא לומד תורה, אלא על מי שאינו עוסק בתורה. מה הכוונה ב"עסק התורה" ומדוע מי שאינו עוסק בה נקרא נזוף? הראיה המובאת במשנה לכך שאותו אדם נקרא נזוף היא מהפסוק "נֶזֶם זָהָב בְּאַף חֲזִיר אִשָּׁה יָפָה וְסָרַת טָעַם". הפסוק במשלי (יא, כב) מדמה אישה יפה וסרת טעם, לנזם זהב באף חזיר. החזיר נובר באשפה ולכן גם אם ישימו נזם זהב באפו, הרי שהוא מלכלך אותו. כך מה שהיה זהב יקר הופך לדבר מאוס ומגונה. כיצד תיאור זה קשור למי שאינו עוסק בתורה? אם הכוונה היא למי שלא לומד כלל, הרי שלאדם כזה אין כלל נזם זהב. את מי שלומד תורה אך משתמש בה לשימושים שאינם ראויים היה מקום להשוות לחזיר שיש לו נזם זהב. אך אם מדובר על מי שאינו לומד תורה, אם כן אין לו כלל נזם?! 

ר' יהושע בן לוי מביא עוד פסוק ואומר את הדברים הבאים:  

ואומר: "והלֻחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת" (שמות לב, טז). אל תקרא "חָרות" אלא "חֵרות", שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר: "וממתנה נחליאל ומנחליאל במות" (במדבר כא, יט).  

לפי דברים אלו התורה היא נחליאל, כלומר התורה היא מתנת ה'. מה עובדה זו מוסיפה לכל העניין? ומדוע רק מי שעוסק בתלמוד תורה הוא בן חורין, ומדוע רק מי שעוסק בתלמוד תורה מתעלה? נסכם ונאמר שכל חלקי משנה זו וכן דבריו של רבי יהושע בן לוי, זקוקים לביאור.  

אוכל – קיום והנאה  

התשובה אותה נציע היא תשובתו של הרב חרל"פ המובאת בביאורו "מי מרום" למסכת אבות. כדי להבין את דבריו נפתח בדוגמה מעניין אחר, מתחום האכילה.  

אכילה הינה פעולה אנושית יומיומית החוזרת על עצמה מספר פעמים ביום. על פי רוב ההתעסקות באוכל נצרבת בתודעתנו במושגים של הנאה. ביטויים כמו: אוכל טעים, עָרב, מגוון, נאה למראה, באים לשבח ולהודות למי שעמל בהכנתו. אולם אנו לא נותנים את דעתנו לכך שלפעולת האכילה יש ייעוד אחר, נעלה וחשוב יותר. האוכל הוא הכרח. אלמלא היינו אוכלים, מאגרי האנרגיה שבגופנו היו מתכלים ואנו היינו מתמוטטים. התודעה שלנו איננה מתייחסת לאוכל כעניין קיומי. יחס זה מגיע רק במצבי קיצון בהם אנו מרגישים שכוחותינו אוזלים ואנו זקוקים למאכל כדי להחיות את נפשנו. אולם כל עוד אנו לא נמצאים במצב שכזה, האוכל מתקשר אצלנו בעיקר לצד האסתטי והמהנה. רוב העמל מושקע באוכל בעניין זה ומדובר בטעות, שיש לה השלכות בריאותיות ונפשיות רבות, כגון: הפרעות אכילה, מחלות, השמנה ועוד. 

ומהמשל נבוא לנמשל – לימוד התורה. מה צריכה להיות הגישה ללימוד התורה? האם כעניין קיומי או כדבר שיש בו הנאה? נברר שאלה זאת מתוך עיון בברכות התורה. 

ברכות התורה נפתחות בברכה: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה". הברכה הראשונה מברכות התורה מדברת על עסק התורה. בהמשכה של הברכה אנו אומרים: "והערב נא…", שם אנו מבקשים שהתורה תהיה ערבה עלינו, וכן "ונהיה אנחנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". אנו מבקשים מהקב"ה שיסייע בידינו ללמוד ולדעת את תורתו. אלו הן בקשות שלנו ממי שנתן תורה, אבל הציווי שלו אלינו הוא "לעסוק בדברי תורה". מה ההבדל בין לעסוק בדברי תורה לבין ללמוד תורה? הרב חרל"פ מבאר ואומר כי יש הבדל בין מה שהכרחי ואי אפשר בלעדיו, לבין דבר שהוא על גבי ההכרח, הנבנה כשלב שני על גבי השלב הראשון. גם האוכל בקומה הבסיסית שלו הוא הכרח, צורך קיומי-פיזיולוגי, אולם יש בו גם את התוספת להכרח – ההנאה (מי מרום ב, עמ' רלג). זו לשונו של הרב חרל"פ:  

והנה יש ידיעת התורה ויש עסק התורה, ולכאורה שניהם אחד, מבלעדי העסק אין ידיעה, וכשיש ידיעה ודאי יש עסק. אמנם באמת הם ענינים חלוקים, הידיעה בתורה היא מצד הפלאתה ומשגבה, והעסק – מצד ההכרח.  

קומה יסודית הקודמת לעצם הלימוד 

אם היינו מתבקשים להגדיר את יחסנו לתורה, היינו אומרים שהתורה היא חכמה אדירה, נשגבה, עמוקה, נפלאה. בדרך כלל כשאנו מדברים על התורה אנו מדגישים את מימדיה: רחבה מני ים, ללא גבולות ברוחבה ובעומקה, את הברק שבדברי חכמים, את היותה מקיפה את כל החיים, ואת העובדה כי היא המקור לתשובות לכל השאלות בכל דבר ועניין.  

הרב חרל"פ קובע כי כל אלה הם רק בבחינת הקומה השנייה. הקומה הראשונה אותה אנו צריכים להרגיש ולחוש בפנימיותנו היא תחושת ההכרחיות; תחושה שהתורה היא החמצן שלנו ושאי אפשר לנו בלעדיה. התורה הכרחית לא בגלל היופי או החכמה שבה. כל אלה נכונים, אולם ישנה קומה ראשונה ומרכזית שמבלעדיה אין לנו חיים. זה אינו קשור ללימוד, זה הקשר לתורה שקודם ללימוד ומכוחו אנו באים אליו. גם אם אנו לא יכולים ללמוד כל היום כולו; גם אם אדם עסוק בדברים אחרים הכרחיים, יש תחושה שצריכה ללוות אותו כל הזמן – שמבלעדי התורה אין לו חיים. זו המשמעות של להיות עוסק בתורה.  

תוספות בברכות יא, ב ד"ה "שכבר נפטר" שואלים: בבוקר אנו מברכים את ברכות התורה ואחר כך אנו יוצאים לעיסוקינו. מדוע, אם כן, כשאנו שבים ללמוד אין אנו מברכים שוב את ברכת התורה, כמו בכל ברכות המצוות והנהנין, בהן ברגע שישנה הסחת דעת חייבים לברך פעם נוספת? תוספות מציינים כדוגמה את מצוות ישיבה בסוכה. אדם היוצא מן הסוכה, כיוון שהסיח דעתו, עליו לברך פעם נוספת כשהוא חוזר אליה. מדוע בלימוד תורה די בברכה אחת בבוקר?! 

תשובת תוספות מדברת על ההבחנה אותה הצגנו לעיל: "דשאני תורה שאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב 'והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח)". אדם יכול להיות קשור ודבוק לתורה גם בשעה שאינו לומד. לא רק שהוא חושב על זה כל הזמן, אלא הוא מרגיש וחש שזוהי נקודת החיים שלו. יש בו תחושה קבועה כי מבלעדי התורה אין לו חיים כלל. זה חשוב וקודם לידיעת התורה. זה אינו נוגע למסגרת הזמן שמקדישים ללימוד, אלא לקשר הנפשי והנשמתי לתורה.  

הדבר בא לידי ביטוי גם בתשובה שהשיב רבי עקיבא לפפוס במשל השועל והדגים (ברכות סא, ב): 

תנו רבנן: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתירא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה: לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה. ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה. אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ) כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה! 

מהצעתו של פפוס ניכר כי הוא כלל איננו מבין את עומק הקישור עם התורה. התורה היא מקור החיים, ורק על גבי קומה בסיסית זו תבנה ידיעת התורה. רק כשאדם חש את התורה כהוויית חיים, ההשלכה המעשית תהיה שבכל רגע פנוי הוא ישוב אל התורה. ברור שככל שאדם לומד יותר ומוסיף שעות בלימוד, כך הוא מבין ומתחבר יותר, אולם לא זהו הבסיס. כל אלה חשובים בפני עצמם, אך הם תלויים בראש ובראשונה בקשר הפנימי.  

בת קול בכל יום 

הבנה זו גם מסבירה מהי בת הקול שיוצאת בכל יום ויום מהר חורב. הרב חרל"פ מסביר זאת על פי מה שנאמר בגמרא בשבת (פט, ב): "למה נקרא הר חורב? שירדה חורבה לאומות העולם עליו". מבלעדי התורה יבוא חורבן לעולם. מבלעדי עסק התורה ומבלעדי הלימוד העולם יחרב. זהו יסוד הכל. התורה היא מקור החיים.  

ומה אומרת בת הקול? "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". הידיעה הוודאית הזו, הופיעה לראשונה בהר חורב כשעם ישראל עמד למרגלותיו וקיבל את התורה. שם הונחה בנשמתנו הידיעה כי אין לנו חיים מבלעדי התורה. דבר זה מונח בנשמת כל יהודי שרגליו עמדו למרגלות הר סיני. לכן כשהידיעה אינה מופיעה, כשהתחושה הזו מִטַּשטשת, יוצאת בת קול ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". 

בת קול, מבחינה זו, היא קולו של הלב האומר לאדם: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". עלבונה של תורה לא בא לידי ביטוי בכך שלא יודעים אותה, אלא שלא מרגישים שהיא חיינו ואורך ימינו. לכן גם כל מי שלא עוסק בה נקרא נזוף. מי שלא ניגש אל התורה מתוך ידיעה זו ומתוך תחושה שכזו, גם אם הוא יודע את התורה ואפילו לומד אותה, הופכת אותו לאדם נזוף. לאדם כזה חסרה תפיסת יסוד בחייו. אצל אדם כזה התורה היא כמו נזם זהב. הוא ניגש ללמוד אותה רק מצד החכמה המרובה שהיא כונסת בתוכה, בבחינת "נזם זהב באף חזיר". מדברים רבות בשנים האחרונות על הצורך לדעת ולהכיר את "ארון הספרים היהודי". זה אמנם דבר יפה, מרבה חכמה ותבונה, אולם כל עוד בבסיס הידיעות הללו אין את אותה אמת שנגלתה במעמד הר סיני, הרי זה כמו נזם זהב באף חזיר. 

לא על פי מבחן התוצאה 

המהר"ל בהקדמתו לתפארת ישראל מבאר שהכרה פנימית זו היא עיקר עצם לימוד התורה. המבחן הוא לא מבחן התוצאה; המבחן הוא הלימוד והתעסקות, גם אם אין תוצאות. יש מדרש (שה"ש רבה ב, יג) מופלא האומר שאפילו אם אדם קורא במקום "ואהבת" – "ואָיַבת", שזה דבר נורא ואיום אותו אדם נחשב כמי שעוסק בתורה, וכל זה משום שהוא יודע שבלי תורה אין חיים. לכן הברכה הראשונה שאנו מברכים בברכות התורה היא: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעסוק". הציווי הוא לעסוק.  

אמנם אנו מוסיפים ומבקשים "והערב נא", שהתורה תהיה ערבה עלינו. זה בסדר גמור, כפי שמדבר עָרב אנו טועמים עוד ועוד, על אחת כמה וכמה ראוי שיהיה לגבי התורה. אולם אל לאדם לשכוח שמדובר בתוספת ולא בעיקר. מודעות זו היא כל כך חשובה, עד שאנו מציינים אותה גם בסוף הלימוד. אחד ההבדלים בין יושבי בית המדרש ליושבי קרנות הוא ש"אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ע"פ ברכות כח, ב). השאלה המפורסמת היא: למה רק אנו "מקבלים שכר" על העמל, הרי גם כל אדם שעמל בעולם הגשמי שלנו מקבל שכר?  

מפורסם ש"החפץ חיים" ענה על כך, שאדם מקבל בעולם הגשמי שכר רק על התוצאות, אבל אם אין תוצאות גם אין שכר. חייט שקיבל בד כדי לתפור ממנה חליפה ועבד שעות רבות, אולם מאחר שגזר את הבד עקום, יצאה לבסוף חליפה שאיננה למידותיו של הקונה, איננו יכול לבוא ולומר: שלם לי מפני שהשקעתי בזה שעות עבודה. אדרבה: החייט אף יצטרך לפצות את הקונה על הבד שהלך לאיבוד. בעולם החומר צריך להציג תוצאות, וכשאלה אינן מושגות – אין מקבלים מאומה. לכן "הם עמלים ואינם מקבלים שכר" – על העמל, אולם לומדי התורה "עמלים ומקבלים שכר" – על העמל ולא על התוצאה.  

העמל, לפי זה, מתקשר למושג "עסק התורה", לא במובן הקושי והמאמץ, אלא במובן החיבור והידיעה, כי בלי תורה אין חיים. כמובן שכולנו רוצים גם תוצאות, לדעת התורה, את מצוותיה ועוד. אולם נקודת המוצא היא הידיעה שהתורה היא נשמת אפנו וקיום העולם.  

שלא ברכו בתורה תחילה 

האמוראים הסבירו את חורבנה של הארץ באופן מפתיע מאד (בבא מציעא פה, א): 

אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה על מה אבדה הארץ" (ירמיה ט, יא), דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר "ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם" (שם, יב). אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה.  

שואל ה"בית חדש" (טור או"ח מז, ב): האם לא הכירו את ההלכה שצריך לברך את ברכת התורה לפני הלימוד? והאם ייתכן שרק בגלל זה חרבה הארץ? והוא מיישב: האמוראים התכוונו לומר שלא ברכו את ברכת "לעסוק" כראוי. ההבנה הזו, הידיעה שהתורה היא החיים, הייתה חסרה אצלם. לימוד התורה היה מנותק משורשו, התורה נחשבה כעוד חכמה. תורה כזאת היא מסוכנת מאוד, כמו נזם זהב באף חזיר.  

לכן מסיים ר' יהושע בן לוי את המשנה שהזכרנו ואומר: "וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה". עילוי נגרם רק מתוך חיבור פנימי. כשאדם לומד את התורה מפני שזו חכמה, הוא לומד קצת ואחר כך נח קצת וכך הלאה, הוא מכיר בכך שהתורה היא דבר חשוב, אבל זה עוד קישוט. כדי להתעלות צריך לעסוק בדברי תורה, לדעת מהי התורה בשבילנו.  

נחזור לדברי רש"י בתחילת הפרשה. "אם בחֻקֹתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". "בחֻקֹתי" פירושו דבר הקשור לחוק, לטבע הקבוע בנו, בנשמתנו. תובנה זו טבעית היא לנו, כבר מהר חורב. לכן התורה גם פותחת כך את ההבטחה לברכות: אם התורה בשבילנו היא תורת חיים, לא כעוד חכמה אלא כהכרח קיומי, אזי גם כל העולם הטבעי יתנהל בחוקיות: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ" (ויקרא כו, ד). כשהכל עובד באופן טבעי ועם ישראל עוסק בתורה באופן טבעי, גם העולם פועל כטבעו. אך "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי" (ויקרא כו, יד) כפירוש רש"י "להיות עמלים בתורה", גם המערכת הטבעית החיצונית מתקלקלת. כשלימוד התורה אינו בא מתוך נקודת האמת, אלא נתפסת כעוד חכמה, מגיעים לחמור מכל שהוא "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ" (ירמיה ט, יא).  

לעומת זאת, כל מי שעוסק בתלמוד תורה, לא רק לומד אלא עוסק, הרי הוא מתעלה. הוא זוכה לכך מעצם חיבורו הפנימי לפיו התורה איננה עוד חכמה, נשגבה ככל שתהיה, אלא היא מתנה מאת ה' – "וממתנה נחליאל". כך מובטחת דבקות בה' – "ומנחליאל במות". זהו בן החורין האמיתי, מפני שתורה הנלמדת מנקודת מבט זו מקנה לאדם חירות מיצריו ומעמידה אותו על טבעו האמתי. הלוואי ונזכה להיות מעוסקי תורתו של הקב"ה לשמה.