"ואין מקום לנוס"
בירושלמי ביומא (פ"א, ה"א) אומרים חז"ל שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלים עליו כאילו הוא החריבו. בפשט הדברים, נראה להסביר שהכוונה היא שחטאים שונים הובילו לחורבן הבית, ואם חטאים אלו היו מתוקנים, הרי שאין סיבה להמשך העונש. אמנם, אם העונש ממשיך להתקיים, הרי זהו סימן לכך שהחטאים עדיין לא תוקנו לחלוטין. לכן נכון להתבונן בימי בין המצרים בסיבות שהביאו לחורבן, בדברים שזוקקים תיקון, ומתוך כך לנסות להשתדל ולתקן בפועל את הגורמים שהביאו לחורבן.
נראה ברור שעיקר השבר שבימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, אירע בתשעה באב, עם חורבן בית המקדש. אם כן, נתחיל את התבוננותנו בדרך לתיקון, בעניינו של יום זה. הגמרא ביומא (ט, ב) אומרת שבית המקדש הראשון חרב בעוון שלוש עבירות חמורות שבתורה: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. הגמרא אומרת ששאלו את רבי אלעזר מה יותר חמור, אילו מעשים קשים יותר, והשיב להם: "תנו עיניכם בבירה", או על פי גרסה אחרת: "עידיכם בירה". כלומר, הבירה, בית המקדש, הוא העד; הוא התשובה לשאלתכם איזה עוון חמור יותר, שלוש העבירות או שנאת חינם. שהרי בית המקדש הראשון שחרב בגלל שלוש העבירות החמורות נבנה לאחר כשבעים שנה, ולעומת זאת בית המקדש השני כבר קרוב לאלפיים שנה עומד בשיממונו. תנו עיניכם בבירה! האם אתם רואים את בית המקדש בעיניכם? אינכם רואים! סימן שעוון שנאת חינם, אשר בעטיו חרב הבית השני, הוא החמור יותר.
ברור אפוא, שעיקר התיקון צריך להיות בתחום הזה. ידועים דברי הרב זצ"ל באורות הקודש (ח"ג, עמ' שכג-שכד): "אם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם". וודאי שיש מקום, כפי שכבר עשינו בעבר ויזכנו ד' לעשות עוד בעתיד, לעיין לעומק בפירוש המושג "אהבת חינם". מה הפשט במושג "חינם"? מהי היא אהבת "חינם", ומהי שנאת "חינם"? אבל לעת עתה נסתפק באמירה פשוטה: אהבה. המסר הפשוט הוא שצריך להרבות אהבה בעם ישראל. זהו התיקון המרכזי של תשעה באב, ובו נעסוק בהמשך.
גם ליום י"ז בתמוז יש להתייחס, כאחד משני המיצרים. הנביא ירמיה אומר במגילת איכה: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). ביאר רש"י: "בֵּין הַמְּצָרִים – שיש גובה מכאן ומכאן, ואין מקום לנוס". דהיינו, אנחנו נמצאים בין מיצרים, בין דברים שמאיימים עלינו משני הכיוונים, ואין מקום להימלט. המשנה בתענית (ד, ו) אומרת שבכל אחד מימים אלו, אירעו את אבותינו חמישה דברים:
חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.
בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.
בכל "חמישייה", האירוע הראשון התרחש בזמן המדבר, והארבעה הנוספים אירעו בתקופת בתי המקדש. לפיכך, נראה לומר ששורש מהותו של היום מצוי באירוע הראשון שאירע במדבר, וכהשתלשלות שלו ובדמותו אירעו האירועים הנוספים. נמצא אם כן, שהשורש של יום י"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות, והשורש של תשעה באב הוא מה שנגזר על אבותינו שלא להיכנס לארץ ישראל, ומתוך שורשים אלו נבעו האירועים הנוספים. במילים אחרות, אם אנחנו רוצים לדבר על י"ז בתמוז ועל תשעה באב, אנחנו צריכים לדבר על חטא העגל ועל חטא המרגלים.
חטא העגל – "שורש האמונה הוא שורש המרי"
באופן פשוט, חטא העגל מבטא פגם חמור בקשר שבין אדם למקום, ואפשר לומר שזהו שורש החטאים מסוג זה. השימוש במילה "שורש" בהקשר זה הוא מכוון, שכן כך אומר ריה"ל בספר הכוזרי, וקובע יסוד אותו עלינו לשנן: "שורש האמונה הוא שורש המרי" (א, עז). חטא העגל הוא ביטוי מובהק ליסוד זה, של שורש האמונה העומד מול שורש המרי. דהיינו, אנחנו צריכים לעבוד את הקב"ה כפי שהוא מלמד אותנו ומצווה אותנו, ולא כפי ראות עינינו. ריה"ל מסביר כי עשיית העגל נבעה מרצון לעבוד את ד' באופן מסוים, אך לא באופן הנכון, שהרי הקב"ה אוסר אופן זה. ואף על פי שבמעשה זה רצו ישראל לעבדו ית', כיוון שרצו לעשות זאת באופן הסותר את הציווי הא-לוהי, הרי שזהו שורש המרי.
משמעות האמונה וקבלת עול מצוות היא הנכונות לקיים את ציוויו של הקב"ה כפי שהוא מצווה אותם, בין אם אנחנו מבינים ובין אם לאו. אנחנו רוצים להבין ככל שאנחנו יכולים, אבל קודם כל אנחנו ממושמעים. הוא הריבון ואנחנו נתיניו. אם איננו נשמעים לצו הא-לוהי, זהו שורש המרי, וזהו העניין של שורש העבירות שבין אדם למקום.
חטא המרגלים – "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ"
חטא המרגלים, שהוא השורש של תשעה באב, מבטא גם הוא בוודאי פגם באמונה, כפי שנאמר בתהלים (קו, כד) "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ", וכן בפרשת שלח: "וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר יד, יא). עם זאת, אני רוצה להתייחס לפן אחר, העולה מפסוק מפתיע מאד, בלשון המעטה, המופיע בספר דברים בתיאור חטא המרגלים. לאחר שהתורה מתארת את חזרת המרגלים, ולאחר שאמרו כלב ויהושע שטובה הארץ, אומרת התורה "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (א, כו), ואז אומרת התורה: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (כז). זהו פסוק מדהים, וכבר חז"ל התלבטו כיצד יש להבינו. לפי האמור כאן, טענת עם ישראל לא הייתה שרבש"ע לא מסוגל לנצח את האמורי, אלא שתוכניתו המסודרת הייתה לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו! מטרת הקב"ה בהוציאו אותנו ממצרים, כך אמרו בני ישראל, לתת אותנו בידי האמורי. עשר המכות, קריעת ים סוף, עמוד האש ועמוד הענן, ההליכה במדבר עם ענני הכבוד במשך ארבעים שנה – כל אלו במטרה להשמידנו. וכל זאת על שום מה? בשנאת ד' אותנו. הקב"ה שונא אותנו, כך סברו.
בספר במדבר לא מוזכר שטענת העם הייתה שהקב"ה שונא אותם, אף לא ברמז. זהו ביטוי מאוד חריף, וראוי לעיין עיון רב בפסוק זה, ובחשיבה העומדת מאחורי אמירה כזו של העם. הדברים מתחילים כבר בביטוי "וַתֵּרָגְנוּ". מה היא נרגנות? מיהו נרגן? המלבי"ם מאריך בעניין זה, ומומלץ לעיין בדבריו. נראה, שיש להעמיק בבחינה הפסיכולוגית המביאה את עם ישראל לחשוב מחשבות שכאלה.
לעניינו, אני רוצה להסב את תשומת הלב לכך שכתובה כאן, כבר בחטא המרגלים, המילה "שנאה". רש"י מביא את דברי חז"ל בספרי, שאומרים שמה שאדם חושב על חברו, נדמה לו שגם חברו חושב עליו. זאת אומרת, שזהו עולם המושגים שבו הם חיים: שנאה, שנאה, שנאה. ישראל, או לפחות אלה שחוטאים בחטא המרגלים, בעצם שונאים את רבש"ע, ולכן הם חושבים שהוא שונא אותם! הם מפרשים את ההתרחשויות הבאות על רקע כל הנסים, באופן הזוי ובלתי מובן, כשנאת ד'! אם כן, מושג השנאה מופיע כבר בחטא המרגלים. וכך כתב הכלי יקר, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ רבה של פראג עוד בסוף ימיו של המהר"ל, בתחילת פרשת דברים:
ובט באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל, כמ"ש "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו'" פירש"י "מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך". (ילקו"ש דברים תתה.) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו, כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם א"כ ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירו.
טענתו של הכלי יקר היא שכבר בחטא המרגלים מבצבצת שנאה שקיימת בתוך עם ישראל. כשמישהו חי בעולם מושגים מסוים, הוא פעמים רבות מפרש את המציאות בהתאם לעולם המושגים בו הוא שרוי. הם חיו בעולם מושגים של שנאה, שנאה ביניהם, שנאה לריבונו של עולם, וכך הם מפרשים גם את היחס הא-לוהי אליהם.
השנאה הזאת, שניצניה נראו כבר במדבר, התעצמה בבית ראשון. הגמרא ביומא (שם) אכן שואלת: "ובמקדש ראשון לא הוה ביה שנאת חנם?! והכתיב: 'מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ' (יחזקאל כא, יז), וא"ר אליעזר אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם!", ומתרצת הגמרא שבבית ראשון השנאה הייתה בין המנהיגים, אבל בין המון העם לא הייתה שנאה. אבל בימי בית שני, גם שנאה בין המון העם כבר הופיעה. למעשה יש כאן התפתחות של שנאה, המתחילה מחטא המרגלים, מתעצמת בבית ראשון, ומגיעה למימדים איומים ונוראים בימי בית שני, כפי שאנחנו יודעים ממקורות חז"ל, ולהבדיל גם ממקורות חיצוניים.
תיקוננו באחדותנו
נשוב לבירור באשר למה שנדרש מאיתנו לטובת תיקון השורשים. נתייחס הן לי"ז בתמוז והן לתשעה באב בהקשר לפרשת השבוע. לפני כשבועיים, בשבת פרשת בלק, זכינו לשבות בישיבת הכותל בירושלים. זכינו לפגוש ולשמוע את הרב ישראל אריאל שליט"א, ת"ח גדול וממשחררי מקום המקדש, וגם מלוחמי תודעת המקדש בימינו. הרב אריאל הוא בעל ניגון ושירה, ובשנים קודמות כאשר היינו שרים "יבנה המקדש", הפסיק את שירתנו, ואמר: "מה זה יבנה המקדש? נבנה המקדש!" וכך התחיל לשיר "נבנה המקדש". זה גם המסר שעלה מדבריו בשיחה שנאמרה השנה: אנחנו צריכים לבנות את המקדש. הרב ישראל אריאל הזכיר שרבי יחיאל מפריז התכוון לבנות את בית המקדש עם שלושת אלפים יהודים, ואנחנו הנמצאים בירושלים, כאשר יש שלטון יהודי, מה נאמר?
בסעודה שלישית שמענו את הרב אריה שפירא, שהינו תלמיד חכם מיוחד, רמח"ליסט. הוא הוציא ספר בעניינים האלו של הגאולה, והרבה מדבריו נבעו מתוך תורת הרמח"ל ומתוך תורת הגר"א. חדי השמיעה שמעו שהוא אמר שאנחנו נמצאים כמאתיים שנים בתקופת משיח בן יוסף ולא יותר מכך. אלו אמירות המושאלות מתורת הגר"א, אך לא נראה שהרב שפירא הוא מייחס משמעות רוחנית להקמת מדינת ישראל (כך גם הבנתי מהמעט שעיינתי בספרו).
אנו בבית המדרש שלנו אמונים על תורת הרב זצ"ל ועל תורת רבנו הרצי"ה זצ"ל, ומכירים את המאמר "מספד בירושלים", בו פיתח הרב את עניין משיח בן יוסף. הרב בנה קומה נוספת על גבי התורה של הגר"א, ועל גבי זה הוסיף הרצי"ה ואמר שביום ה' באייר תש"ח הסתיימה הגלות. הקמת מדינת ישראל היא נדבך חשוב בגאולה. היא מימוש מצוות יישוב ארץ ישראל במובן ההלכתי הפשוט שלה, ובמובן העמוק שלה כפי שכתב הרמב"ן "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (השגה ד על ספר המצוות לרמב"ם). דהיינו להחיל ריבונות בארץ, על ידי העמדת ממשלה יהודית והקמת צבא ישראלי. ועם זאת, ברור שהדרך עוד רבה, ושעל גבי קומת החול ההולכת ונבנית במימדים עצומים, יש להוסיף ולבנות את קומת הקודש, שגם היא הולכת ומתעצמת.
בהקשר הזה, בתיקון של תשעה באב, חשוב שכל אחד ואחד מאיתנו ידע שאיננו יכולים לפטור את עצמנו מלהיות חיילים של המשיח. ולא רק חיילים של משיח בן יוסף, של בניין קומת החול, אלא גם חיילים של משיח בן דוד, של בניין קומת הקודש. כולנו חיילים של תקופת הגאולה. כל אחד בבית אותו הוא הקים או יקים בעזה"י, וכן במעגלים שסביבו – צריך לשאול את עצמו איך הוא בחייו שליח של הקב"ה בדור הגאולה, על ידי בחירותיו, במה שהוא עתיד ללמוד ולעסוק, במקום בו הוא בוחר לגור, וכן הלאה.
מעל זה אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש. יש לנו ממשלה ואנחנו לא יכולים באופן עצמאי לעלות להר הבית ולבנות את בית המקדש. נכון שישנו הצד של ההכנה המעשית של בניית כלי המקדש, אבל מה שמוטל על היחיד הוא להרבות את תודעת המקדש. יש לזכור את דברי הגמרא בסנהדרין (צו, ב), המספרת על בת קול שיצאה ואמרה לנובזרדאן בבית ראשון: "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת". זאת אומרת שהעיקר הוא לא האבנים, אלא התוכן שבבית המקדש. וכיוון שעיקר עבודתנו היא התודעה, אז התודעה שצריך לפתח היא בעיקר תודעה של תיקון החטא שהביא לחורבן. כלומר, להרבות באהבת חינם. החל במעגלים הפרטיים, בבית ובישיבה. להיות מלאים באהבה. זהו התיקון העמוק לעוון שהחריב את בית המקדש, וכנראה עדיין לא תוקן לגמרי. הדבר נכון בודאי גם ביחס למעגלים רחבים – בהלוויית שלושת הנערים אמר הרב דוב זינגר שהיה רוצה שכל ישיבת ממשלה תתחיל במילים של האר"י הקדוש: "הריני מקבל עליי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכך גם אנו, כל אחד לפי עניינו ויכולת השפעתו, יוסיף אהבה וירבה באחדות במעגלים רחבים נוספים.
כמובן, זה דורש מאיתנו להיות חלק מעם ישראל. כך בפן הצבאי, ככתוב בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (לב, ו). התחושה הטבעית שלנו צריכה להיות שאנחנו חלק מהמאמץ הכללי, ולא ייתכן שלא ניתן כתף בנשיאת האלונקה. מתוך תחושת השייכות הזו בני שיעור ב מתגייסים לצה"ל בימים הקרובים. כך צריך להיראות גם לימוד התורה שלנו. כל מי שיושב פה הוא שליח של עם ישראל, הלומד תורה לא רק בשם עצמו, אלא גם בשם כלל ישראל. בזה אנחנו חלק מהאחדות הישראלית, וזה חלק ממשי מאוד מבניין בית המקדש. שותפות, אחדות ואהבה.
רז תורת ההפסק
אני רוצה לחזור לעניין שורש האמונה, ההיפוך של חטא העגל, שהוא שורשו של י"ז בתמוז. נעסוק בנושא זה לא רק מתוך התבוננות בימי בין המיצרים, אלא גם מתוך התבוננות בימי "בין הזמנים". אנחנו זקוקים להפסקות. חז"ל אומרים שהפסקות היו משמשות "ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין" (רש"י, ויקרא א, א). הרב כותב במקומות שונים על פי מקורות פנימיים על הצורך בהפסקה. בכרך יד של "לאמונת עתנו" יש לרב טאו מאמר בנושא "רז תורת ההפסק". משמעות הדבר היא שכאשר מבררים את האידיאל, צריך לחיות אותו עד הקצה, מבלי לנסות לראות באופן מיידי כיצד הוא ממומש במציאות. מוכרח להיות מסך פרוס בין האידיאל לבין המימוש שלו. אם לא כן, יש טשטוש בין הקודש לבין החול, בין האידיאל לבין המציאות. דהיינו, כשאתה בישיבה עליך להיות שקוע בה כל כולך. לעסוק בלימוד תורה, בעבודת המידות, בהקפדה על המצוות קלה כבחמורה. להיות עסוק בבירור קומת הקודש שלך, לעבוד על ההתקדמות שלך. להיות בישיבה לחלוטין, כשכל מה שבחוץ לא מפריע לעיסוק באידיאלים הפנימיים.
בשלב שני, יש לבחון איך מממשים את האידיאלים בחיים, כיצד כל נסיעה הביתה היא הזדמנות לעלייה. זאת אומרת, כל חזרה הביתה לשבת, וק"ו לבין הזמנים, היא הזדמנות לראות איך לוקחים את מה שרוכשים בישיבה ומממשים אותו בחיים היומיומיים שלנו. בין הזמנים הוא בבואה מיניאטורית המאפשרת לנו לבדוק איך אנחנו לוקחים את הישיבה לחיים שלאחר הישיבה בעז"ה. לכן ההפסקה היא דבר מאוד חשוב, וצריך לראות איך מחברים את הנשמה לגוף, איך מחברים את המדרגה של הקודש למדרגה של החול.
"א-לוהיהם של אלו שונא זימה"
בעניין המפגש שבין הקודש לחול ניתן לומר באופן כללי ביותר שצריך שני דברים: סור מרע ועשה טוב. בעניין ה"סור מרע" אני רוצה להזכיר את הדברים ששמענו בליל שבת בירושלים מפי הרב שיינברגר, על הצורך בהתקדשות ובהיטהרות. אלו דברים שנכון לדבר עליהם תמיד, בוודאי בקיץ, ובוודאי שלקראת בין הזמנים. הוא דיבר "ברחל בתך הקטנה" על מכשירי הסמארטפונים למיניהם שנמצאים בכף ידינו ודרכם אפשר להגיע למקומות מאוד גבוהים, אבל גם למקומות מאוד נמוכים ולא טובים. במילים שלי אומר את הדברים בהקשר ל"שורש האמונה ושורש המרי", היינו שבין אם אנחנו מבינים ובין אם לאו, הקב"ה רוצה שאנחנו נהיה נקיים, שנהיה טהורים, שנתמלא בקדושה. דבר מתבקש הוא שלכל אחד ואחד שמחזיק סמארטפון תהיה הגנה על המכשיר. כך גם ביחס למחשבים, ובמידת הצורך יש לבקש זאת מההורים. זהו דבר מינימאלי המתבקש לעשות כדי לשמור על הטהרה והקדושה שלנו.
בחלק הראשון של הפרשה יוצאים נציגי מטות ישראל למלחמה במדיין, ומשה קוצף על ישראל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם…" (לא, טו-טז). בלעם אמר "א-לוהיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו, ב), ובהתאם לכך הייתה עצתו. הקב"ה שונא זימה, גם אם איננו מבינים עד הסוף מדוע, ואם כך – גם אנו צריכים לשנוא זימה. בין הזמנים, וכן כל הפסקה, מיועדים לעלייה, להתרוממות, לחיבור של הקודש והחול. זה לא זמן המיועד חלילה לנפילה ולהתפרקות, ולכן אנו צריכים לראות איך התקופה הזאת איננה מפילה אותנו, אלא איך בתקופה הזאת אנו מצליחים באמת להפוך את הירידה הביתה ממרומי הגולן, לעלייה. לנצל את זמן ההפסקה לזמן של חידוש כוחות לקראת המשך העלייה. בבין הזמנים אין לנו חופש מהחיילות מצבאו של הקב"ה. אנחנו חיילים של רבש"ע גם בזמנים וגם בין הזמנים. לכן חשוב לזכור את דברי משה "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם…". אנחנו רוצים להתחבר לרצון הא-לוהי שרוצה שנסתלק מכל מקום של טומאה ונמיכות, ונתחבר למקומות של קדושה.
תכנית פעולה ל"קו אחורי"
עניין ה"עשה טוב" מתחיל עכשיו, ככל שנסיים את זמן קיץ בעלייה יותר גדולה, ממילא נצליח לצאת לבין הזמנים בצורה יותר טובה. נכון שזה לא קל, כשמרגישים את הקיץ, ובבית כבר ישנה אווירה של חופש. אנו צריכים להתחזק ולהיות מרוכזים בישיבה, להיות מרוכזים בקודש, בלימוד ובכל ענייני עבודת ד' שלנו, וגם לעסוק בהתבוננות כיצד לוקחים את כל זה לתקופה של בין הזמנים.
כמובן, צריך להקפיד על קביעויות של תורה ותפילה, ועל קלה כבחמורה. והנה, במסכת ברכות (כח, א) הגמרא מספרת על רבי זירא ש"חלש מגירסיה", לא היה לו כח ללמוד. מה עשה? הלך וישב בפתח בית המדרש של רב נתן בר טובי, ואמר: יצאו תלמידי חכמים ואקום לכבודם, ובזה יהיה לי שכר. הרב זצ"ל בעין איה מלמדנו שיש פה הדרכה גדולה: תמיד צריך להכין תוכנית פעולה לזמנים שבהם אתה לא בשיא שלך. כמו שבצבא הכוח לא יכול להיות תמיד בקו הקדמי, ולכן יש גם קו אחורי. אנחנו צריכים ללמוד מרבי זירא, ולהכין תכניות ל"קו אחורי", לזמנים שבהם איננו בשיא כוחותינו. לחפש מה ניתן לעשות גם כשלא נמצאים במדרגה הכי גבוהה. ראש הישיבה התיכונית שלי, הרב קלייימן שליט"א, היה אומר לנו שכשאין לו כוח ללמוד, הוא לומד שו"תים… כל אחד לפי מדרגתו צריך לדאוג לתכנית פעולה לזמני חולשה. בעז"ה מתוך ימי בין המיצרים ומתוך בין הזמנים, נזכה גם לתיקון של בחינת י"ז בתמוז, של שורש האמונה, של התחזקות ב"סור מרע ועשה טוב", וגם לתיקון גדול של בחינת תשעה באב, של אהבת חינם גדולה. ובעז"ה נזכה לגאולה שלמה ולבניין המקדש במהרה בימינו.