בעת כניסת עם ישראל לארץ הקודש מצווה משה את בני ישראל את ציווי ה' יתברך (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ–לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". חז"ל למדו מפסוק זה כי חיוב ברכת המזון הוא מדאורייתא (מכילתא פרשת בא, פרשה טז, ובגמרא מסכת ברכות מח, ב). אף שנאמר שם בגמרא "משה תיקן לישראל ברכת הזן", וכן "יהושע תיקן להם ברכת הארץ" ועוד; הסביר הרשב"א (ד"ה "והא דאמרינן") שהם תיקנו רק את מטבע הלשון, אולם מדאורייתא כל אחד היה רשאי לברך בסגנונו השונה, עד שבאו משה יהושע ושלמה ותקנו לשון אחידה לכולם.1
נתייחדה ברכהמ"ז מכל הברכות כולן בכך שהיא היחידה שעליה אין עוררין שמקור חיובה מהתורה.2 הרב משה צבי נריה זצ"ל הסביר שבשעת האכילה יכול האדם לשקוע בתוך קיומו והנאתו הפרטיים, ועל כן ציוונו בזה ה' יתברך שלא יסיח האדם דעתו ויזכור מי הוא הנותן לו מזון ושובע.3
על כן החשיבוה הפוסקים כמצווה נשגבת מאוד, עד שכתב מרן בשו"ע (או"ח קפג, ח): "לעניין לשאול בברכהמ"ז מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפילה".4 יש מקום לתהות על השוואת ברכהמ"ז לתפילת שמונה עשרה, שכן בתפילה חשוב האדם כעומד לפני מלך ומה הדמיון ביניהם?
הסביר הרב חיים עזרא ברזל,5 שאדם האוכל כראוי ומקדש שולחנו כאכילת מזבח, יש מקום לדמותו ליושב לפני השכינה ומברך, וכראיה הביא שכל עבודת יום הפורים הנעלה היא האכילה והשתיה, ומעתה יובן כי סגולותיה של ברכהמ"ז בצידה.
ספר החינוך כתב (מצווה תל) שהזהיר בברכהמ"ז מזונותיו מצויים לו בכבוד כל ימיו, והב"ח הוסיף (קפה, ד"ה "וצריך") שאין את האות "ף" בברכהמ"ז כיון שהמברך בכוונה לא שולט בו לא שצף קצף ולא אף.6
חיוב נשים במצוות התורה
כלל גדול למדנו במשנה בקידושין (א, ז): "כל מצוות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים ונשים פטורות, וכל מצוות עשה שלא הזמן גרמא, אחד האנשים ואחד הנשים חייבין". בגמרא (לד, א) מפורטות מצוות המשתייכות לשתי הקבוצות האמורות במשנה, אך מסיקה הגמרא כי אין כלל זה גורף ובכל כלל יש יוצא מן הכלל.7
על פי האמור בקידושין אין ספק כי נשים בדומה לאנשים חייבות אף הן בברכהמ"ז, שכן אין היא מצוות עשה התלויה בזמן, ובאמת כך מפורש במשנה בברכות (ג, ג) שנשים חייבות בברכהמ"ז. אמנם תמהה הגמרא "פשיטא", שהרי מניין לנו סברא לפטור נשים מברכהמ"ז, שצריכה המשנה להורות שאף הן חייבות, והגמרא השיבה מה שהשיבה.8 על כל פנים ברור לכל הפוסקים שגם נשים חייבות בברכהמ"ז.
תוקף חיוב נשים בברכת המזון
על אף הוראת המשנה כי נשים חייבות בברכהמ"ז, העלה רבינא בהמשך הסוגיא שאלה לרבא רבו: "נשים בברכהמ"ז דאורייתא או דרבנן?" הראשונים נחלקו בצדדי הספק.
רש"י (ד"ה "או דרבנן") הסביר, שנאמר בברכה "על הארץ", ונשים אינן בכלל ירושת הארץ, ואם כן אין עליהן חיוב מדאורייתא בברכהמ"ז. תוס’ (ד"ה "נשים") הקשו על הסבר רש"י, שלפי דבריו גם כוהנים לא יתחייבו מדאורייתא, כיון שגם הם אינם בכלל ירושת הארץ!9 מכח קושייתם הסבירו התוס’ אחרת את צדדי הספק בגמרא, שכיון שנאמר בברכה "ועל בריתך… ועל תורתך", ונשים לא שייכות בשניהם, לכן יש צד לומר שלא חייבות בברכהמ"ז מדאורייתא אלא מדרבנן. נראה להוסיף שגם אם למסקנה חיובן הוא מדרבנן, אף על פי כן חיובן פחות מחיוב איש שאכל כזית, שגם הוא מחויב רק מדרבנן, וכך עולה מדברי הקובץ שיעורים שנראה בהמשך (ב, ל).
בגמרא (ברכות מח, א) מסופר על שמעון בן שטח שהתבקש מינאי המלך לברך עבורו ברכהמ"ז, ואחרי ששתה כוס יין בירך עבורו ועבור אישתו. הגמרא מסיקה שאין הלכה כמו שמעון בן שטח, אלא כדי להוציא אחרים ידי חובת ברכהמ"ז, צריך שיאכל לפחות כזית דגן.10 רש"י (ד"ה "עד") הבין שהאוכל כזית יכול לפטור אף את האוכל כדי שביעה שחיובו מדאורייתא,11 ושאל אם כן מדוע לעיל (כ, ב) אמרה הגמרא שקטן שהגיע לגיל חינוך, המחויב לברך מדרבנן, אינו יכול להוציא את אביו המחויב מדאורייתא? רש"י השיב שקטן אפילו מדרבנן אינו חייב, אלא אביו הוא שחייב לחנכו במצוות.
הגרעק"א (בגליון הש"ס) תמה על דברי רש"י, איך יפרנס רש"י לפי ביאורו את דברי הגמרא בגדר חיוב אישה, שהרי אמרה הגמרא בצדדי הספק שאם אינה מחויבת אלא מדרבנן, אינה מוציאה אחרים ידי חובתם! והרי לפי רש"י גם האוכל רק כזית המחויב מדרבנן, יכול להוציא אחרים שאכלו כדי שביעה אשר מחויבים מדאורייתא, והניח בצ"ע.
הקובץ שיעורים (ב, ל),12 נזקק לקושייתו של הגרעק"א ויישב על פי דברי ר' טוביה מווינה המובא במרדכי (מגילה, רמז תשצח).13 נשאל רבינו טוביה, כיצד אדם סומא יכול להוציא בני ביתו בקידוש לדעות שסומא פטור מדאורייתא ממצוות, והשיב שבהלכות קידוש מצאנו דבר דומה שאדם יכול לקדש מבעוד יום, אפילו שזמן תוספת שבת הוא מדרבנן, וכן הדין בסומא שיכול להוציא בני ביתו כיון שיכול להגיע לידי חיוב אם יפקחו עיניו. והוסיף רבנו טוביה שאינו דומה לאישה המחויבת מדרבנן בברכהמ"ז שאינה יכולה להוציא אנשים המחויבים מדאורייתא.
רבי אלחנן הי"ד ביאר שכדי להוציא אחרים ידי חובתם צריך שיתקיימו שני תנאים באדם המוציא, שיהיה מחויב בעצם המצווה, ושחיוב זה יהיה בפועל. הסומא שחייב רק מדרבנן אפשר לראות שמתקיימים בו שני התנאים, שכן הוא חייב לברך בפועל מתקנת חכמים, ואפשר לומר שהוא שייך בעצם מצוות קידוש כיון שיוכל להתפקח,14 מה שאין כן בנשים שלעולם לא יוכלו להגיע לחיוב. כך תתורץ קושיית הגרעק"א, שאנשים החייבים בעצם מצות ברכת המזון מדאורייתא, כיון שיכולים להגיע לחיוב ממשי רואים אותם כאילו מתקיים בהם התנאי הראשון, ואכילת כזית היא שמקיימת בהם את התנאי השני שחייבים על כל פנים מדרבנן, אמנם נשים אם נאמר שהן חייבות מדרבנן, לא יוכלו לעולם להגיע לחיוב דאורייתא, ולכן חיובן פחות מחיוב אנשים.
נפקא מינה מדיון הגמרא
רבינא מסביר מהי הנפק"מ העולה משאלתו, האם יכולה אישה שהתחייבה לברך ברכת המזון להוציא אחרים ידי חובתם, שכן אם היא מחויבת מדאורייתא יכולה להוציא, ואם חיובה מדרבנן אינה יכולה להוציא. האחרונים תמהו מדוע לא נקטה הגמרא נפק"מ יותר בסיסית,15 מה דינה של אישה המסופקת אם בירכה ברכהמ"ז. אם חיובה מדאורייתא מחויבת לחזור, ואם חיובה מדרבנן אינה מחויבת לחזור. כמה מן האחרונים (משמרות כהונה ד"ה "למאי", ובשפתי חכמים ד"ה "למאי") תירצו שבאמת הגמרא נקטה אחת משתי האפשרויות.
אמנם הצל"ח בחידושיו בסוגיא דרך אחרת היתה עימו. אחר שהביא את דברי השערי אפרים שהקשה את הקושיה הנ"ל, רצה לחדש שכל ספק הגמרא היה על הברכה השניה והשלישית ששם יש טעם לפוטרם,16 אך ברור לגמרא שנשים חייבות בברכה הראשונה, וכיון שמחויבת מדאורייתא לברך את הברכה הראשונה, ממילא מחויבות לסיים את שאר הברכות, כפי שכתב מרן השו"ע (או"ח קפד, ז) בדינו של אדם המסופק אם בירך ברכהמ"ז שמחויב לחזור מדין ספק דאורייתא לחומרא, ואף צריך לחזור על כל הברכות, כולל ברכת הטוב והמטיב שחיובה הוא דרבנן.
על אף דבריו המחודשים שכתב, חזר בו הצל"ח מחמת טעמים אחרים והסיק שאמנם ספק הגמרא על כל ברכת המזון, ואף על פי כן נשים מחויבות לחזור ולברך אם הן מסופקות, כיון שאנשים מחויבים לחזור אם הם מסופקים, ואם נשים מחויבות מדרבנן צריכים אנו לומר "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".
בדבריו אלו ביקש להשיג על המג"א (קפד, ח) שהסביר את דברי מרן השו"ע המצריך לברך ברכהמ"ז לאדם המסופק אם בירך, רק בתנאי שאכל ושבע, אך אם אכל פחות מכן חיובו רק מדרבנן ואינו חוזר ומברך. לדברי הצל"ח כל "דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", ובכל ספק בברכהמ"ז יחזור ויברך, אך למעשה נקטו הפוסקים כדעת המג"א ואם לא שבע לא חוזר ומברך.17
רבא ניסה להוכיח כי נשים מחויבות מדאורייתא, אמנם רבינא השיב על דבריו ובכך הסתיימה סוגיית הגמרא. נחלקו רבותינו הראשונים אם סוגיא זו הוכרעה להלכה או עלתה בספק.18
רב האי גאון, הרי"ף, הרמב"ן, ועוד ראשונים פסקו שהספק הוכרע ונשים חייבות בברכהמ"ז מדאורייתא. לעומתם הרבה מן הראשונים נקטו שהגמרא לא הכריעה, וכך נקטו הרא"ש, הרמב"ם, רבינו יונה, ועוד ראשונים. על פיהם פסק השו"ע (או"ח קפו, א) בזו הלשון:
נשים חייבות בברכהמ"ז, וספק הוא אם חיובן מדאורייתא ומוציאות את האנשים, או אם אינן חייבות אלא מדרבנן, ואינן מוציאות אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן.19
הלכה למעשה
לפי פסיקת מרן השו"ע לעיל עדיין מסופקים אנו בתוקף חיוב נשים בברכהמ"ז, ועל כן אישה המסופקת אם בירכה, אינה צריכה לחזור ולברך מטעם ספק ספיקא.20 עם כל זאת מצינו פתרונות נוספים לאישה המסופקת.
המשנ"ב (קפו, ס"ק ג) כתב שאישה הרוצה לסמוך על דעות הראשונים הנ"ל, הסוברים כי חיובה מדאורייתא, ולכן חייבת לחזור ולברך, יכולה לסמוך ולברך מספק ואין למחות בידה. אולם דעת הגר"ע יוסף (יחוה דעת ו, י)21 על פי כמה אחרונים שעדיף כי תהרהר הברכה בליבה, הואיל ובהרהור אין איסור ברכה לבטלה, ומכל מקום יוצאת ידי חובת ברכה לדעת הרמב"ם הסובר הרהור כדיבור דמי.
דעה נוספת מצאנו בפני יהושע (ברכות יב, א ד"ה "ויותר"), שרצה לחדש פתרון לכל דין הנוגע לספק ברכות, שהמסופק יכול לברך בלשון לע"ז. בכך נרוויח שני דברים, גם יוצא ידי חובתו,22 ועוד שהמזכיר שם שמים בלעז אינו עובר משום "לא תשא".23
אך לא מצאנו בפוסקים מי שיסכים לפתרון הפני יהושע להלכה, הן בשאר הברכות והן בדין אישה המסופקת אם בירכה. יותר מזה, גם הגרעק"א נשאל על פתרון מעניין זה בהסתמך על דברי הש"ך (יו"ד קעט, יא),24 ששם ה' בלשון חול אינו קדוש ומותר למוחקו, ומנגד אפשר לצאת ידי חובת ברכהמ"ז בכל לשון כמו שפסק מרן בשו"ע (או"ח קפה, א).25 הגרעק"א בתשובתו דחה את הצעת השואל, והשיב שיש להפריד בין הזכרת שם שמים לבטלה וכן מחיקת שמות קודש, שאיסורים אלו אינם אלא בלשון הקודש, לבין איסור ברכה לבטלה ששייכת גם בלשון חול.26
לסיום נציין את דברי כף החיים שרצה לחדש פסק הלכה, ולא קיבלוהו הפוסקים. בגמרא בברכות (מט, ב) התחדש דין השוכח להזכיר מעין המאורע בברכת המזון בשבתות וימים טובים, שחייב לחזור לראש הברכה לתקן את אשר עיוות, וכן פסק מרן בשו"ע (או"ח קפח, ו). כף החיים (קפח, כד) רצה לחלק בין אנשים לנשים, שכל דין הגמרא שייך לאנשים החייבים מדאורייתא בברכהמ"ז, אך אישה שלהלכה מסופקים אנו בתוקף חיובה, אין לה לחזור אם טעתה ולא הזכירה "רצה" בסעודות שבת. והעירו עליו האחרונים שחילק בין השווים, ובאמת אין הבדל בין אנשים לנשים, וכל הטועה ולא הזכיר מעין המאורע מחויב לחזור לראש הברכה.27