א. סברות המחלוקת
הסוגיא בדף לא, א מביאה מקרה דומה למקרים הקודמים בפרק בעניין טענת חזקה על קרקע:
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתא א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא אמר ליה נהי דאיתכחש באכילתה באבהתא מי אתכחש לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמיפלגי דאיתמר ב' כתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי…
אנו נתמקד במחלוקת רב הונא ורב חסדא, וננסה לרדת לשורשי הסברות של המחלוקת. במקרה המדובר באות לפני בי"ד שני כיתות עדים שבעדותם סותרות האחת את חבירתה. מושא העדות כלל לא משנה, אלא עצם הסתירה בין העדויות יוצרת מצב שאחת מן הכיתות שיקרה, וכעת כל זוג עדים נחשבים ספק רמאים. רב הונא ורב חסדא נחלקו מה יהיה דינם של כיתות עדים אלה בעתיד כאשר יבואו להעיד בעדויות אחרות, האם יוכלו להיות כשרים לעדות או שמא ייפסלו לעולם כיוון שיש עליהם ספק רמאות?
רב הונא סבור כי למרות ספק הרמאות, חזקת הכשרות של כל אחד מן העדים גוברת על הספק ומעניקה לו את הזכות להיות עד כשר בעדויות אחרות, ולכן כל אחת מכיתי העדים יכולה להעיד בנפרד במקרים אחרים בעתיד. לעומתו, רב חסדא סבור כי עדים אלו אינם יכולים להעיד בעתיד וספק הרמאות המוטל עליהם משארי אותם עדים פסולים לעולם. בפשטות, סברתו של רב הונא מובנת, כיוון שיש לכל אדם חזקת כשרות, אין סיבה לפוסלו לעדות רק מכח הספק. כל אחת מכיתות העדים יכולה לטעון שכל עוד לא הוכח בוודאות שהם הרמאים, בי"ד לא רשאי לפוסלם. אלא שעלינו לברר מהי הסברא מאחורי דבריו של רב חסדא? האם הוא חולק על כך שחזקת הכשרות גוברת על ספק רמאות?!
הרשב"ם כותב כך: "ולא יעידו בשום עדות בעולם דאוקי ממונא אחזקיה ולא תוציאנו מספק שמא העדים פסולים". הקובץ שיעורים ביאר כי לדעת רב הונא חזקת הכשרות איננה יכולה לגבור על חזקת הממון. לפי הסבר זה יוצא לכאורה כי על כף המאזניים עומדת חזקת הכשרות מחד גיסא וחזקת הממון מאידך גיסא, ונקודת המחלוקת היא בשאלה איזו חזקה גוברת. מכל מקום, הקוב"ש מבאר את יסוד המחלוקת באופן יותר מבורר וטוען כי לדעת רב חסדא, גם לאחר שקבענו כי עדים אלו כשרים, לא ניתן להתעלם מחזקת הכשרות שעומדת מאחוריהם. לכן, כאשר עדים אלו באים להוציא ממון, חזקת הכשרות היא העומדת מאחורי עדותם כנגד חזקת הממון, וכיוון שכך, אנו נשארים עם שתי חזקות שעומדות אחת מול השנייה וממילא חזקת הממון גורמת להשארת הממון אצל המוחזק. אולם לדעת רב הונא, לאחר שקבענו שעדים אלו כשרים מכח חזקת כשרות, מעתה והלאה הם נחשבים עדים כשרים, ללא כל התייחסות לחזקה מכוחה הם הוכשרו. לכן לשיטתו מובן מדוע עדים אלו יכולים להוציא ממון.
הר"י מיגאש ביאר את סברת רב חסדא באופן קצת אחר. לדבריו, הסיבה המונעת מהעדים להיות כשרים לעדות אחרת היא מפני שכך תהיה מציאות של 'תרתי דסתרי'. דהיינו, אם בי"ד יכשיר את עדותם של שתי כיתות העדים במקרים אחרים בעתיד, תהיה פה סתירה מיניה וביה, דהרי וודאי אחת מהכיתות פסולה לעדות, אז כיצד ניתן להכשיר את שניהם לעדות? כיוון שכך, סבור רב חסדא ששתי הכיתות פסולות מלהעיד.
ב. פסיקת ההלכה
ההלכה נפסקה כרב הונא ולכן עדים אלו יהיו נאמנים בעדות אחרת. אלא שבשו"ע במקום אחר יש פסיקה שנראית כסותרת לדברי רב הונא. השו"ע ( חו"מ לד, כח) פוסק כך:
שנים שהעידו בא' שהוא פסול באחד מאלו העבירות ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה – ה"ז כשר. אבל אם באו שנים והכחישום ואמרו: 'לא עשה עבירה זו ולא נפסל' – הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו…
השו"ע מביא מקרה שגם הוא עוסק בשני כיתות עדים הסותרות אחת את חבירתה בעדותם על פלוני, אלא שכאן פסילת כיתות העדים היא לא הנושא, אלא פסילתו של פלוני היא הנושא של ההלכה. כת העדים הראשונה העידה שפלוני עשה
עבירה והוא נפסל לעדות, כעת באה כת שנייה ומעידה עדות אחרת. השו"ע פוסק שאם העידו שפלוני חזר בתשובה, כיוון שהם לא סותרים את עדו הראשונים, עדותם מתקבלת ופלוני כשר לעדות. אבל כאשר הכת השנייה סותרת את דברי הראשונה ומעידה כי פלוני לא עשה עבירה זו, יש כאן ספק האם פלוני פסול, והשו"ע קובע כי מכח הספק פלוני נפסל לעדות.
ג. קושיית הקצות
פסיקה זו של השו"ע סותרת את הפסיקה כדעת רב הונא בסוגייתינו, שם חזקת הכשרות גברה על ספק פסול, וקשה, מדוע כאן השו"ע מתעלם מחזקת הכשרות?! את הקושיה הזו הקשה 'קצות החושן' שם (ס"ק ו') והביא ארבעה תירוצים. את שלושת התירוצים הראשונים הוא מביא בשם אחרונים שקדמו לו, והתירוץ האחרון הוא שלו.
את ארבעת תירוצי ה'קצות' חורז עיקרון יסודי אחד אותו נקדים ונבאר. הגמרא ביבמות (לא) מסתפקת בשאלה האם 'תרי ותרי ספקא דרבנן' או שמא 'תרי ותרי ספקא דאורייתא'. ביסוד דיון הגמרא מונחת הקביעה כי כאשר ישנו ספק הנובע משתי עדויות סותרות ('תרי ותרי'), אנו מתעלמים מחזקת הכשרות ומשאירים את הנידון בספק. למשל, אם שני כיתי עדים מעידות עדויות סותרות לגבי כשרות של מקווה מסוים – לא ניתן להכשיר את המקווה בעזרת חזקה הכשרות שהיתה לו עד שהגיעו העדים, ולכן הוא נשאר ספק פסול. הגמרא אפוא דנה בשאלה האם ההתעלמות מהחזקה והשארת הספק זהו דין דאורייתא – דהיינו שמהתורה לא מכריעים על פי החזקה במקרה כזה ('תרי ותרי ספיקא דאורייתא'), או שמא זוהי רק חומרא של חכמים שקבעו כי חזקה לא תוכל להכריע ספקות שכאלו ('תרי ותרי ספיקא דרבנן'). בסוגיה שם אין הכרעה בשאלה זו, אך האחרונים פסקו כשיטה השנייה לפיה ההתעלמות מהחזקה היא חומרה של חכמים ואינה מדין תורה.
כעת, לאור דין זה נוכל להבין את העיקרון החורז את כל התירוצים המופיעים בקצות. הדין הקובע כי ב'תרי ותרי' לא הולכים אחר החזקה הוא המקור לפסיקת השו"ע. כיוון שלא ניתן להכריע את הספק באמצעות חזקת הכשרות, לכן פסק השו"ע שפלוני נשאר ספק פסול ואינו יכול להעיד. אם כן, יוצא ששאלת הקצות מתהפכת וכעת היא מופנית כלפי ההכרעה כדעת רב הונא בסוגייתינו: כיצד ניתן לפסוק שחזקת הכשרות מועילה להכשיר את העדים במקרה של 'תרי ותרי', הרי זה סותר את הגמרא ביבמות?! על שאלה זו עונים האחרונים בתירוצים שונים, כאשר בכל תירוץ ישנו חילוק עקרוני בין המקרים, וכך מתבאר מדוע המקרה בסוגייתינו הוא חריג וחזקת הכשרות מועילה דווקא בו.
ד. ארבעת התירוצים
התירוץ הראשון מובא בשם הב"ח: לדבריו, ההבדל היסודי בין המקרה של השו"ע לבין סוגיתיינו נעוץ בשאלה האם ישנה עדות ישירה על פסולו של העד או שהפסול נובע בעקיפין ממקום אחר. במקרה המתואר בשו"ע, העדות עוסקת בעבירה אותה ביצע פלוני לדברי אחת מכיתות העדים, וזוהי הסיבה בגינה הוא ספק פסול. במקרה כזה, כיוון שישנה עדות ישירה על פסילתו של פלוני, חכמים החמירו וקבעו כי חזקת הכשרות לא תועיל להכריע את הספק. לעומת זאת, במקרה של רב הונא אין עדות ישירה על כך שהעדים פסולים, אלא, כתוצאה מכך שהם סותרים בעדותם על עניין אחר, אנו קובעים כי אחת הכיתות משקרת וממילא חל עליהם ספק פסול. במקרה כזה, כיוון הספק נוצר באופן עקיף יותר, ניתן להשתמש בחזקת הכשרות ולהכריע את הספק. ניתן אף להוסיף ולומר כי במקרה של השו"ע חכמים לא רצו להשתמש בכוחה של החזקה להכריע וויכוח בין שני כיתי עדים, כדי שלא שיתקבל רושם מוטעה כאילו כוחה של החזקה רב מכוחם של עדים.
החכם צבי תירץ שבמקרה של רב הונא יש שתי סיבות מדוע להכשיר את העדים. נוסף על חזקת הכשרות, ישנה וודאות שיש כאן כת אחת כשרה, וזוהי סיבה נוספת מדוע להכשיר את שניהם. במקרה של השו"ע, כיוון שמדובר על אדם אחד שהוא ספק פסול אין שום דבר נוסף מלבד חזקת הכשרות שיכול להועיל להכשירו, ולכן חכמים השאירו את הספק כמות שהוא.
הט"ז ביאר כי במקרה של רב הונא כיוון שהעדים באו יחד לבי"ד, זו הסיבה בגינה חכמים לא גזרו על השימוש בחזקה. כאשר עדים באים יחד לבי"ד וסותרים זה את זה, עדותם לא מתקבלת והיא נחשבת כאילו כלל לא נאמרה. בית הדין שולח את שני כיתות העדים לשוב בחזרה על עקבותיהם ללא שום התייחסות לדבריהם. כיוון שכך, עדים אלו לא נפסלו ממש בבי"ד ולכן מסתבר לומר שניתן להשתמש בחזקת הכשרות ולקבוע כי כל אחת מכיתות העדים כשרה לעדות אחרת.1 לעומת זאת, במקרה המתואר בשו"ע מדובר באופן שכת אחת באה ראשונה והעידה על פסולו של פלוני, ולאחר זמן הגיעה הכת השנייה והעידה שהוא כשר. באופן כזה יוצא שבית הדין קיבל את עדותם של הכת הראשונה וכעת גם מקבל את עדותם של השניים, ולכן חכמים לא התירו להשתמש בחזקת הכשרות.
לאחר שהקצות הביא את שלושת התירוצים של האחרונים הנ"ל, הוא עושה מהלך ארוך ומפולפל, בסופו הוא מציע את החילוק הבא: הוא טוען שכאשר עד בעצמו הוא ספק פסול ממילא אין באפשרותו לפסול עד אחר. כיוון שכך, במקרה של רב הונא, בית הדין לא יכול לקבוע כי אחת מכיתות העדים נפסלת מפני שהכת השנייה סותרת אותה בעדותה, שהרי יוצא שכל כת פוסלת את חבירתה על אף שהיא בעצמה ספק פסולה, ובלשונו של הקצות:
ואם תאמר דשני כיתי עדים הם פסולים מספק, א"כ היאך עדים הפסולים מספק יכולין להוציא את כת האחרת מחזקת כשרות?! ומשום הכי הוכרחנו לומר דשניהם כשרים ולא שייך בזה חומרא דרבנן דאחמירו בספיקא דתרי ותרי. דהא אי נימא בהו חומרא דרבנן ותאמר שהם תרוויהו כתי עדים פסולים מספק, אזי פשיטא דאין ספק פסול פוסל, ולכן בהכרח לומר בתרי ותרי המכחישים זה את זה דכולן כשרים.
אלו הם ארבעת התירוצים המופיעים בקצות, כאשר כולם עושים חילוקים שונים כדי לתרץ ולבאר מדוע במקרה של רב הונא העדים נשארים כשרים. נחזור ונדגיש כי בכל התירוצים הנ"ל הנחת היסוד היא שעדים אלו כשרים מכח חזקת הכשרות הבסיסית שיש להם, אלא שחכמים החמירו וקבעו כי בי"ד מתעלם מחזקת הכשרות. לאור זאת הסבירו האחרונים מדוע במקרה שלנו חכמים לא החמירו על העדים ואיפשרו להם לצאת מספק פסול בעזרת חזקת הכשרות.2
ה. מדוע 'תרי ותרי ספק דרבנן'? – רעק"א
רעק"א מסביר את הסברות העקרוניות של הסוגיה ביבמות הדנה בשאלה האם מדין תורה מתעלמים מחזקת הכשרות או רק מדרבנן. לדעת הסוברים כי זהו דין תורה הסברא היא כזו: ישנו כלל הלכתי הקובע כי 'תרי כמאה', דהיינו כאשר באים זוג עדים וסותרים בעדותם עדים אחרים, גם אם יבואו עוד מאה עדים שיהיו לטובת אחת מכיתי העדים, הם לא יוכלו לגבור על הכת השנייה, כיוון שאין משמעות לכמות העדים כאשר הם יותר משניים. אם כן, ברור שגם אם לטובת אחת מכיתי העדים תהיה חזקת הכשרות הקובעת כי פלוני כשר לעדות היא לא תועיל. הסברא היא שאם עדים נוספים לא יכולים להועיל, אז ק"ו שהחזקה לא תועיל.
לדעת החולקים, הסוברים כי מהתורה ניתן להשתמש בחזקה, רעק"א מסביר שהחישוב הנ"ל בכלל לא נכון. הסיבה שמאה עדים לא יכולים להטות את הכף לצד מסוים היא מכיוון שהם פועלים באותו מסלול של העדים שקדמו להם, מסלול הנאמנות. כיוון שכך, קבעו חז"ל שלאחר שישנם שני עדים שהעידו, לא יועיל להוסיף עוד נאמנות בעזרת עדים נוספים. אבל חזקה איננה פועלת במסלול הנאמנות, אלא היא פועלת במסלול של הנהגה, דהיינו שחז"ל קבעו כי במצבי ספק הולכים אחר החזקה בתורת הנהגה. כיוון שכך, גם כאשר מאה עדים לא יכולים להועיל, וודאי שחזקה תוכל להועיל ולקבוע כי ניתן להכשיר את פלוני לעדות.3 מכל מקום, לפי שיטה זו, אעפ"י שמהתורה ניתן ללכת אחרי החזקה, חכמים החמירו. מדוע?
ניתן לומר כי חכמים לא רצו שיהיה נראה כאילו כוחה של החזקה רב יותר מכולם של העדים. כיוון שכך, אעפ"י שמצד הדין ניתן להכריע את הספק בעזרת החזקה, קבעו חז"ל שבמצב של תרי ותרי לא הולכים אחר החזקה, כך הם מנעו את האפשרות שתהיה מראית עין כאילו החזקה מנצחת את העדים.