פרשת בלק?! למה לא פרשת בלעם?
בתורה כולה יש שש פרשות עם שמות בני אדם: נח, חיי שרה, יתרו, קורח, בלק ופנחס. שניים מהשמות מעוררים שאלה, אולם יותר מכל, התמיהה הגדולה מתעוררת משמה של הפרשה שבה אנחנו נמצאים – פרשת בלק. מדוע ישנה פרשה בתורה שנקראת על שמו של גוי רשע? במה זכה בלק שלא זכו אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב?
אפשר היה להציע הצעות אלטרנטיביות לשמות לפרשת השבוע: ניתן היה לקרוא לפרשה זו 'וַיַּ֥רְא' (בדומה לפרשת 'וַיֵּרָא' חומש בראשית). ובכלל, אם כבר בחרת לקרוא את הפרשה על שמו של גוי רשע, מדוע שלא נקרא לה על שם בלעם? בלעם הוא בסופו של דבר הדמות המרכזית בפרשה[1]. נראה לומר, שלא בכדי נקראת הפרשה על שם בלק.
"וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֪ת כָּל־אֲשֶׁר עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי. וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֪ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"[2].
מה רואה בלק? איני חושב שהוא ראה בעיניו את הניצחון של עם ישראל על סיחון ועוג, מלכי האמורי. נראה לומר שהוא מתבונן, הוא התבונן לעומק בהתנהלות העם שיצא ממצרים והוא מצליח להבין משהו מאוד משמעותי עליו. אלו דבריו של רש"י (במדבר כב, ב):
אמר: אלו שני מלכים (סיחון ועוג, מלכי האמורי) שהיינו בטוחים עליהם (שלרוב גבורתם, ישראל לא יצליחו לנצח אותם) – לא עמדו בפניהם, אנו – על אחת כמה וכמה, לפיכך: 'ויגר מואב'.
בדרך כלל, מי שנלחם עם ישראל, אחז בכלי נשק. ההכנה למלחמה שעורך בלק היא אחרת לחלוטין. בלק זיהה משהו עמוק מאוד עלינו ואולי בשל כך נקראה הפרשה על שמו. זה לא נועד עבורו, אלא עבורנו. כך מובא במדרש תנחומא (פרשת בלק, ב):
'וירא בלק בן צפור' הוא שונאן יותר מכל שונאים. שכלם היו באין במלחמות ובשעבוד שהן יכולים לעמוד בהן, וזה כאדם שהוא מוציא דבר [קללה] מפיו לעקור אומה שלימה.
מבלק אנחנו לומדים שאת עם ישראל לא מנצחים בכוח הזרוע ובנשק קונבנציונאלי. בלק מבין כי שדה הקרב זהו לא המקום שבו הוא יצליח להביס את עם ישראל ולכן הוא פונה אל בלעם, שהיה נביא וקוסם, אדם שכוחו בפיו והוא מבקש ממנו לקללם. הוא מבין שאת העם הזה מנצחים במישור אחר – במישור הרוחני. את זה מזהה בלק היטב והוא מחפש את האדם שיוכל לסייע לו להילחם בכך. זה נכון שרובה של הפרשה עוסקת בדמותו של בלעם, בקללותיו שהפכו לברכה ובעצתו, אולם בסופו של דבר, בלק הוא יוזם הפתרון הסופי, בלעם הוא רק השליח שלו. הוא זה שהוגה את התוכנית הזדונית כיצד הוא יצליח להשמיד את עם ישראל. זו הבנה עמוקה מאוד שאולי בגללה זוכה בלק שתקרא פרשה על שמו. זהו לימוד חשוב מאוד עבורנו.
מי היה בלעם?
מבלק נעבור לעסוק בבלעם. זו תהיה טעות לחשוב שהרשעים שמופיעים בתנ"ך הם דמויות שטחיות, טיפשות ורעות. זו תפיסה שתוביל אותנו להציג אותם בצורה נלעגת. הרשעים הגדולים שמופיעים בתנ"ך הם אנשים מורכבים, בעלי עוצמות גדולות. כך כותב הרב זצ"ל באגרת שבה הוא מתייחס למאמר שהוא כתב על תפיסתו ביחס לדמות של יש"ו הנוצרי (אגרות הראי"ה ב, עמ' לד, אגרת שעה):
זה דרכם של חכמי ישראל מעולם, לא להקטין את ערכם האישי של הרשעים הגדולים, כי אם להראות את גודל כוחם ולבאר שבכל גודלם השחיתו, בהשתקעם בטומאתם. וכן נאמר על בלעם: 'בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם ומנו – בלעם'. והיינו גודל ערך, אלא מצד הרע וההיפוך.
מי היה בלעם? הרב רומז פה לפסוק שמדבר על משה רבנו (דברים לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים". בעקבות כך אומרים חז"ל (במדבר רבה יד, כ): "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. מיהו? זה בלעם בן בעור".
בלעם בן בעור עומד בשורה אחת עם אבי הנביאים, מוסר התורה – עם משה רבנו. המדרש (במדבר רבה, פרשה כ) מפרט את ההבדל בין בלעם, המייצג את נביאי אומות העולם, לנביאי ישראל, תוך הדגשה לאיזו תכלית נביאי אומות העולם משתמשים בנבואתם לעומת נביאי ישראל:
העמיד משה לישראל, ובלעם לעובדי כוכבים. ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העולם: נביאי ישראל מזהירים את ישראל מן העבירות… ונביא שעמד מן הגויים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד, אלא שכל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל האומות… וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חנם על לא דבר.
בלעם הוא אדם בעל עוצמות ובעל ראיה רוחנית, אלא שאת העוצמות שקיימות בו הוא ניתב לצד הטומאה. באמצעות הכוחות שלו הוא מבקש לקלל עם. בהמשך הפרשה הוא גורם להחטיא את בני ישראל. לבלעם היו יכולות נבואיות עד כדי כך שחז"ל משווים אותו למשה רבנו, אבל ככל שהפרשה מתקדמת וההיכרות שלנו עימו מעמיקה, אנו מגלים שמדובר באדם רשע.
נקודת הכשל של בלעם
כשהמשנה במסכת אבות (ה, יט) מבקשת לתאר את המידות שמאפיינות את בית המדרש של בלעם הרשע, היא מעמידה אותו בניגוד לאברהם אבינו ואומרת: "עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע". לעומת "עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו".
בית המדרש של בלעם הוא בית חרושת למידות רעות: עין רעה על המציאות, גאווה, נפש רחבה ותחושה שהכל מגיע לי. בסופו של דבר מה שעניין את בלעם זה כסף וזהב ומה מגיע אליו אישית. זה כל הסיפור.
חז"ל מציינים עוד נקודת כשל של בלעם. הגמרא במסכת סנהדרין (קה.) דורשת את השם בלעם בשני אופנים: "בלא עם" ו"בלה עם", מלשון להפוך משהו לבלוי. לבלעם אין עם, אין לו רעיון ואידיאל גדול שהוא מגויס אליו. כל מה שיש לו זה את עצמו ואת הרווח האישי שלו. בנוסף לכך, הוא גם מבקש לפגוע בזהות הלאומית של עם ישראל.
בלעם הוא אדם ענק ועצום, עם כישרונות גדולים, אך הוא אינו עובד על המידות שלו. ככל שאדם גדל ושיש לו יותר ויותר כישרונות, כך הוא יותר ויותר מחויב לתקן את המידות שלו. אם לא יעשה זאת – זה יהפוך לחומר נפץ. אם אין תשתית מוסרית לעוצמה רוחנית, העוצמה הרוחנית תהרוס את העולם. חוץ מזה – הוא בלא עם. הוא 'מקלל להשכיר' למי שמשלם לו בלי שעניינה אותו התכלית של הקללה, ומוכן לפגוע גם בזהות של עם גדול, בעל ייעוד לתקן ולהוביל את העולם.
כמובן שזה הפוך מאברהם אבינו שעוזב את כל מה שיש לו בפרשת לך-לך מארצך וממולדתך. הוא היה נכון ללכת לארץ שלא ידע מהי. זה הפוך גם ממשה רבנו שהיה בעל כישרונות אבל התמסר לעם. למרות שהוא חווה פעם אחר פעם קשיים ואפילו כפיות טובה מצד עם ישראל – הוא מעולם לא ויתר על העם ועל הרעיון. הוא לוקח את הכישרונות שלו שבהם חנן אותו ה', ומשתמש בהם לטובת העם שהוא חלק ממנו.
את בלעם לא מעניין כל הסיפור הזה. כל מה שמעניין אותו זה הוא עצמו והתועלת האישית שלו שלמענה הוא מוכן גם להרע לאחרים. לכן, בלעם מכונה על ידי חז"ל 'רשע'. אצל חז"ל רשע זה אדם שעושה בכישרונותיו שימוש לרעה.
ללכת איתם או ללכת עימם
שרי בלק באים אל בלעם כדי לבקש ממנו לקלל את עם ישראל. בלעם מציג עצמו בפניהם כצדיק ואומר שלא יוכל לעשות מה שהקדוש ברוך הוא לא יצווה אותו. בלילה מתגלה אליו הקדוש ברוך הוא ואומר לו (במדבר כב, יב): "לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא". הקב"ה אוסר עליו ללכת עימם וכך אומר להם בלעם (במדבר כב, יג): "מאן ה' לתיתי להלוך עמכם". אולם בלק לא מוותר ושולח אל בלעם שליחים נכבדים מהראשונים. הקב"ה מתגלה אליו בלילה ואומר לו (במדבר כב, כ): "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה".
מה השתנה בין שתי קבוצות השליחים? האם הקב"ה שינה את דעתו? האם בלעם קיבל את ברכת הדרך מהקב"ה? ומה משמעות שינוי נוסח הציווי שבו בתחילה אמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תלך עמהם" ובפעם השנייה הוא אמר לו "לך איתם"?
אחד התירוצים היפים מופיע אצל בעל 'הכתב והקבלה', הרב יעקב צבי מקלנבורג:
הנה בפעם הראשון לא הרשה לו ההליכה, ובפעם השני נתן לו רשות ללכת באמרו יתברך קום לך אתם (לקמן כ'), ונבוכו המפרשים בזה. ונראה לומר שאין כאן שינוי בדעת עליון יתברך, כי יש הפרש גדול בין לשון הליכה המחובר במילת 'עמהם', ובין המחובר במילת 'איתם'… באמרו יתברך אליו לשון לא תלך עמהם, הנה יורה מניעת הליכת הפועלת, שלא ישתתף עמהם לילך כדי למלאות כוונת משאלותם ולשמשם בקללת העם, ועדיין לא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם בפעם שנית אמר לו לשון לך אתם, ואין במשמעות לשון זה כי אם ההליכה בעלמא שאין בה תועלת כמו לטיול ולכבוד… והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה הפך הציווי, כי אמרה וילך עם שרי מואב, הנה לשון הליכה מחובר במילת 'עם', אשר יורה על הליכת התועלת למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם… ולזה כתב רש"י בשם רז"ל וילך עם שרי מואב לבו כלבם שוה; וזה ידענו מלשנא דקרא מדלא אמר לשון וילך 'את' שרי מואב כ"א לשון 'עם'.
ההליכה עימם אינה זהה להליכה איתם. בלילה הראשון, הקב"ה אוסר עליו ללכת עימם, דהיינו אסור לבלעם להזדהות עם מגמת השליחות שלהם. בפעם השנייה, מאפשר לו הקב"ה ללכת איתם, דהיינו: הליכה איתם מבלי להזדהות עם המטרה שלשמה הם באו. יוצא מפירוש זה כי הקב"ה לא שינה את דבריו. מלכתחילה הוא אסר עליו ללכת עימם, כשהוא מזדהה עם המטרה שלשמה קראו לו, אבל כשהקב"ה רואה שהוא רוצה ללכת, הוא מאפשר לו ללכת איתם ולא עימם. כך אומר המדרש (במדבר רבה כ, יב):
'אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם' – מיכן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו'.
התנהלותו המהירה של בלעם בבוקר מלמדת אותנו על רצונו הפנימי (במדבר כב, יג): "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב". הוא יוצא לדרך עימם.
כל מצב חדש צריך שמירה
אני רוצה לעיין גם בסיפור הדרך שבה צועד בלעם. לכאורה התורה יכלה לקצר ולומר שהוא הלך אל בלק. תיאור ההתרחשויות בדרך מתוארות על פני 15 פסוקים ובתוכם סיפור האתון. חייבים לומר שההליכה בדרך היא חלק מהבירור על דרכו של בלעם בעולם. למרות המאורע עם האתון ועם מלאך ה' שנשלח כדי לעכב את הליכתו אל בלק, בלעם שבוי ומתעקש ללכת. זהו השלב שבו הקב"ה לא עוצר אותו ומאפשר לו ללכת בדרך שהוא בחר לעצמו.
לא סתם ניתן לראות שחלק ניכר מההתמודדות של בלעם מתרחשת בדרך. כי כשאדם לא יודע מהיכן הוא בא, הוא לא גם לא יודע להיכן הוא הולך. תמיד הליכה בדרך מזמינה התמודדות, בניגוד למקומות מוגנים בעלי ערך ששומר עלינו, כמו הבית והישיבה.
להליכה בדרך יש התמודדויות משלה. בשל כך, לפני היציאה לדרך אנו אומרים את ברכת הדרך. הגמרא במסכת ברכות (כט עמוד א) מציינת שלוש הדרכות שהתקבלו מאליהו הנביא. אחת מהן היא ההדרכה הבאה:
כשאתה יוצא לדרך, הִמָּלֵךְ בקונך וצא. מאי היא? תפילת הדרך.
הרב בעין אי"ה (ברכות א, פרק ד, סעיף נג) מלמד אותנו עקרון חשוב מאוד לגבי הדרכים שאליהן אנו יוצאים:
האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה.
האדם שמכיר את חשיבותם של חיי המוסר, הוא קונה אותם בדעת ובכישרון. דעת – הוא לומד ומתבונן מה אסור ומה מותר. כשרון – הוא מתקן את מידותיו ומתרגל את עצמו לבחור בטוב ולהתרחק מהרע. על ידי לימוד, התבוננות ותיקון המידות – האדם מתרגל להישמר מסכנות רוחניות שונות, הוא בונה לעצמו עולם רוחני ומאמץ לעצמו דפוסי התנהגות טובים כדי שהוא יתקדם ויתעלה.
אך כשאדם נקלע למצב חדש ונכנס לסיטואציות שהן שונות ממאורעות חייו שהוא הורגל בהן, אז הבניין המוסרי שאותו הוא בנה נמצא במבחן ויהיה עליו להתאמץ כדי לשמור עליו. ההדרכה שבה אנו עוסקים קשורה לשינוי מקום שבכוחו לפעול על האדם לרעה. וכך ממשיך הרב (עין אי"ה, שם):
כל מצב חדש צריך שמירה, שעל כל פנים מביא ציורים חדשים ורגשות חדשות, על כן אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם.
מקום חדש וסיטואציות חדשות מפגישים את האדם עם מצבים שהם לא מוכרים לו והוא לא התכונן אליהם מבחינה מוסרית. בשל כך, מצב זה של יציאה לדרך מצריך שמירה מיוחדת:
על כן… כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. על כן המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה לאהבת ד' עם העמדת הכוח המוסרי וההמשכה אל הטוב והמידות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבוא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.
כשאדם יוצא מסדרי חייו הקבועים ונכנס למציאות חדשה שעלולה לערער את בניינו המוסרי – עליו להכין את עצמו לקראת כך. להתבונן מה עלול לקרות לי בעקבות החוויות או האירועים שאליהם אני מכניס את עצמי, אלו כוחות עלולים להתעורר בי וכיצד עלי להתמודד עימם בצורה נכונה.
אדם צריך לשאול את עצמו למה הוא צריך לשים לב, ממה להיזהר, אלו קבלות הוא צריך לקבל כדי לשמור על עצמו, אלו קבלות טובות יסייעו בידיו להתקדם ומה עליו לחזק בתוך עצמו.
זו המשמעות של 'הִמָּלֵךְ בקונך' לקראת היציאה. לשאוב כוח מתוך התורה והדבקות בריבונו של עולם כדי לחזק את השייכות שלי אל העולם המוסרי שבו אני מאמין גם כשאני בדרך. הבניין הרוחני והמוסרי שנבנה כאן בישיבה במהלך זמן קיץ, ההתבוננות באתגרים שנכונו לנו ב'בין הזמנים' ובכלל בחיים – אלו הדברים שיתנו לנו את העוצמה הפנימית להתמודד עם האתגרים של 'בין הזמנים'.
אדם צריך לחשוב לאלו דרכים הוא צריך לצאת ולאלו דרכים הוא לא צריך לצאת. מי אמר שאפשר לצאת לכל דרך? המלך בקונך ותחשוב האם זו דרך שאתה אמור ללכת בה, האם זה אירוע וחוויה שאני יכול להיות חלק ממנה. אם התשובה היא חיובית, אז על האדם לשאול את עצמו – כיצד אני מתכונן לכך בצורה נכונה?
הרב מלמד אותנו שזאת היא עיקר מטרתה של תפילת הדרך. היא אינה מיועדת רק לשמירת הגוף שלנו מהסכנות שמזמנת לנו הדרך, אלא בעיקר לשמירת הנפש.
כשהרב צבי יהודה עזב בפעם הראשונה את ארץ ישראל וטס לחו"ל כדי לעסוק בתורה. היציאה לדרך מזמנת לו התמודדויות חדשות ופגישה של תרבות שהוא אינו מכיר. הרב קוק כותב לו אגרת ובין השאר הוא כותב לו כך (אגרות הראי"ה ב, עמוד רפז, אגרת תרפא):
שימת-הלב על הדרכים והדקדוק במעשים לפלס הכל על פי התורה והמוסר – מדה זו בעצמה מכל הון יקרה היא, והיא חשובה באיכותה מכל הפרטים המתכונים על-ידה, מפני שרוח-טהרה זה כולל בתוכו את תמצית-הקדש של תורת- חיים, המודיעה לאדם את הדרך ילך בה והמורה אותו ביחוד, שדרך-החיים הוא דבר שתמיד בעמוד-ולמוד קאי, נגד דרכי- רשעים שהם באפלה ואינם באים כלל לידי הכרה זו, שדרך-חיים צריכה להיות מפולסת, ולא ידעו במה יכשלו.
תשומת לב על הדרכים. אחיזה במידת הזהירות שבלעדיה לא ניתן להעמיד את התורה בחיים. הרב כותב לו שהיא תמיד ב'עמוד ולמוד קאי'. היא מצריכה תשומת לב תמידית. זה מבט על החיים ועיקרון חשוב יותר מכל פרטים כאלה או אחרים.
תפילת הדרך מלמדת כיצד להימלך בקוננו
אז מיהו בלעם? הוא מקלל להשכיר. הוא כשרוני וחכם, גדול כמשה, בעל תפיסה מהירה שמסוגל להשפיע בדיבוריו על המציאות. הוא רואה למרחוק, אבל יש לו חלל ערכי. אין לו בסיס מוסרי משמעותי, אין לו עם שהוא חלק ממנו ואליו הוא מתמסר. לגבי מידות נפשו – חז"ל מעמידים את אברהם אבינו כאנטי-תזה לדמותו. הוא מוכן לקלל או לייעץ עצות גם אם משמעותם פגיעה באחרים בשביל כסף וכבוד. זו קללתו. מקללתו של אותו רשע, אנו צריכים ללמוד מה היא הברכה. מהו המצב המתוקן.
מבלעם הרשע אנחנו לומדים שבד בבד עם פיתוח הכישרונות והידע של האדם, על האדם להתפתח מבחינה מוסרית ולתקן את מידותיו. בנוסף לכך, תשומת לב מיוחדת עלינו להעניק לשינויים בחיים שלנו. כשאדם יוצא לדרך חדשה או נכנס למצבים חדשים בחיים שלו – עליו לומר 'תפילת הדרך', להתכונן לכך מבחינה רוחנית ולחזק את העניינים המוסריים שבהם הוא צריך חיזוק. לכאורה גם בלעם נמלך בקונו לפני שהוא יצא לדרך, הוא קיבל את רשותו של הקב"ה ליציאה לדרך, אבל הוא שבוי ברצונו להרוויח כסף וכבוד ולכן דרכו היא 'כדרכי רשעים שהם באפלה'. לעומת זאת, תפילת הדרך מלמדת אותנו כיצד היא הדרך הנכונה להימלך בקוננו לפני היציאה. תשומת הלב לאתגרים שדרכי חיינו מזמנות לנו והתכוננות אליהם – 'מידה זו בעצמה מכל הון יקרה היא'.
הדרך מזמנת לנו סכנות רוחניות והתמודדויות ועלינו להכין את עצמנו לידי כך. "בדרך שבה רוצה לילך האדם – בה מוליכין אותו" ובלשונו של הרב "כי השם ישמור את יראיו".
[1] ישנם מקורות שמעידים על כך שחז"ל קראו לפרשת השבוע על שם בלעם. כך במסכת בבא בתרא (יד:): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". ובכלל, קללות בלעם שהפכו לברכות הן עיקר הפרשה ולאחר מכן עצתו שגורמת לבני ישראל לחטוא עם בנות מואב ומדין בשיטים. לכאורה, אם כבר לבחור דמות מתוך הפרשה -בלעם הוא הדמות העיקרית.
[2] במדבר כב, ב.