פרשת נח
הלימוד השבועי // הרב מוטי פרנקו

א. מדוע הביא ה' מבול על הארץ?

• עיינו בפרק ו, א-יג ובפרשנים הבאים –
• מה היו החטאים שהביאו למבול? על מה נחתם הדין?
• [מה התהליך הרוחני-מוסרי שעברה האנושות בפרשת בראשית כולה?]

רד"ק בראשית פרק ו

(ב) ויראו בני אלהים – בני השופטים והגדולים ומנהיגי המדינות, כי הם נקראו אלהים, כמו "אלהים לא תקלל" (שמות כ"ב) והדומים לו, וכן תרגום אונקלס בני רברביא…

את בנות האדם – בנות המון האדם החלושים שלא היה להן כח לעמוד כנגדם, וכאשר היו רואים בני הגדולים בנות העניים שהיו טובות רוצה לומר יפות תואר ומראה, היו עושקים ולוקחים איזה שהם בוחרים מכל הנשים ואותן שישרו בעיניהם הן פנויות או נשואות לבעל, כי מי שהיה גדול מחבירו עושק את חברו ואין מציל מידם, ו'אדם' נאמר על הפחותים והחלושים שאמר "גם בני אדם גם בני איש" (תהלים מ"ט) בני אדם, הפחותים, בני איש, הגדולים.

רש"י בראשית פרק ו

(יא) ותשחת – לשון ערוה ועבודה זרה, כמו (דברים ד טז) פן תשחיתון, כי השחית כל בשר וגו':

ותמלא הארץ חמס – גזל:

(יב) כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן:

(יג) קץ כל בשר – כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים:

כי מלאה הארץ חמס – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל:

 

• ואחרי כל זה עדיין קשה: מדוע בילה ה' את עולמו, הרי אחריו הבטיח שלא יהיה עוד מבול, ומדוע לא מנע זאת מראש? עיינו בדברי הפרשנים הבאים.

עקידת יצחק (לר' יצחק עראמה)

…וזהו תועלת הספור הזה מענין המבול, שאם נתבאר מספור מעשה בראשית אמונת חדוש העולם, ומציאותו וחכמתו, מבאר במבול ההעדר ושינוי מערכות השמים… כדי לקיים החדוש וממציאו גם מהצד השני, מצד ההעדר והאפיסה, וכי נקל בעיני ה' לשנות סדרי המערכות, ובזה יכניעו לבם לעבודתו, מה שאינו כן אם יצויר בלבם המנהג הטבעי למערכות השמים והארץ, כדעת הפילוסופים, ויתרשלו בעבודת האלקים אם נמסרה הנהגת המלכות ביד השרים, ואין ביד המלך לעשות קטנה או גדולה…

נוסף לכך… יש בו עוד הוראה נפלאה על חדוש העולם והתהוותו, חכמינו דימו העולם לאיש גם בבחינת זמנו, וכמו שעל האדם נאמר ימי שנותינו בהם ע' שנה, כך נאמר במעשה בראשית כי ששת ימים עשה ה' וכו', והרמב"ן שם חלק כל מעשה בראשית לו' אלפי שנות העולם, והנה מבואר כי עשיריות חיי האדם אינם שוים לפי שכלו ומעלליו, העשור הראשון וחלק השני הולך בהבל ובבהלה, בילדות ותעתוע הנערות, וכמו שאמר החכם גם במעלליו יתנכר נער, אם זך ואם ישר פעלו, רוצה לומר [גם] אם זך וישר פעלו הוא מתנכר, ומשם ואילך מתחזק שכלו ונהפך לאיש אחר, וכך היה ענין העולם, כי באלף הא' ורוב הב' היה העולם נער, וכמו שאמרו חז"ל ב' אלפים תוהו (סנהדרין צ"ז), והיה צריך להסיר חטאות הנעורים על ידי הכרח, וזה שאמר ה' לא אוסיף עוד לקלל וגו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וזה עבר עתה…

• מהם שני ההסברים שמביא לצורך במבול?

וגם השחית דור המבול רק על רעתם זה לזה, כמו שאמר כי מלאה הארץ חמס, ולא על מה שנשחתו לפני האלקים, להודיע ארך אפיו, ועוד המציא להם ריוח והצלה במעשה התיבה, אולי ישמעו ויחדלו. ועל למודים אלו מהמבול אמר ה' למבול ישב וכו' (תהלים כ"ט), כי המבול מורה על עוצם יכלתו ועל מלכותו שאינה בעריצות, כהמלכים השלמים. (שם ז א)

• מה למד מדרך הבאת המבול על הנהגת ה' את עולמו?

וירח ה' – …והנה במבול נשלמה הבריאה, כי מהרושם החזק שנשאר בלבות האנשים ממנו הוקבעה בהם לדורותיהם יראה וידיעה שההולך בשרירות לבו ישמד, ועוד שמכאן והלאה יסתעפו בני אדם לג' ראשים, ומזה ימשך העדר ההסכמה על ענין אחד, ונמנע שיהיו כולם על השיעור ההוא מהרע, וזהו הריח הניחוח שבא לפניו יתברך, ואמר שלא יוסיף לקללם כי לא יבואו עוד להפסד כולל כדור המבול, ויצר הרע יהיה מעתה רק כפי מה שיחייבהו הנעורים והעדר השלימות… (שם ח כא)

• מה נשתנה לאחר המבול? ראו עוד את דברי האברבנאל,ספורנו ורמח"ל.

אברבנאל בראשית פרק ח

ועי"כ ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור"ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג"כ לטובתו, שע"י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי"כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע"י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא,

אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריות היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע"ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז"ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע"י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקילל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו…

ספורנו בראשית פרק ח

כי יצר לב האדם רע. כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריהם כבראשונה, באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:

אדיר במרום לרמח"ל (דף יא)

..כי באותו זמן נגלה אור גדול מאד שהיה יכול לתקן כל העולם, והוא סוד אור הגנוז שיגלה להם ז' ימים, ואם אז לא היו מונעים היה נתקן הכל, וכיון שלא רצו כי החזיקו בטומאה, אז אדרבא זה האור הגדול עשה להם ענין שבירת הכלים ממש, שלא יוכל לסבול האור ונפלו, והוא סוד המבול…

מלבי"ם בראשית  פרק ו

(ח) ונח מצא חן – שאם נח לא היה מוצא חן, לא היה שם לב להחריב את העולם, שאז לא היה החורבן לצורך תיקון… רק אחר שנח מצא חן, וראה שאם יניח את העולם כמו שהוא יתקלקל גם נח, לכן השחית את הכל כדי שיעמוד נח בצדקו…

• איזו הערה חשובה מוסיף המלבי"ם?

ב. 'צדיק תמים היה בדורותיו'

רש"י בראשית פרשת נח פרק ו פסוק ט

בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום:

 שפתי חכמים בראשית פרק ו פסוק ט אות ג (פרשת נח)

כתב מהרש"ל וקשה האיך דורשין לגנאי כיון שהיה צדיק?

…ואפשר נמי דהקשה לו דהיה לו לומר 'בדורו' ומדאמר 'בדורותיו' משמע בכל העשרה דורות שמאדם עד נח היה צדיק תמים, לכך אמר מ"ד לשבח, ומ"ד לגנאי לפי מעשים אלו עשרה דורות היה צדיק אבל וכו', ואפשר נמי דבהא פליגי דמר סבר דבדורותיו קאי על עשרה דורות שמאדם עד נח, ומר סבר על עשרה דורות מנח עד אברהם הא בדורו של אברהם וכו' (הרא"ם), ואף על פי ששניהם מודים שלא היה צדיק גמור אלא לפי דורו, דאם לא כן מאי כל שכן דקאמר, מכל מקום בפירוש בדורותיו קמיפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחי הוא דאתי, לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והיה לו ללמוד ממעשיהם, אפילו הכי היה צדיק כל שכן אם היה וכו', ומר סבר לגנותו הוא דאתי וכו' כדפירש לעיל, אבל כולי עלמא מודו שאילו היה בדור צדיקים והיתה צדקתו כמו שהיתה עכשיו לא היה נחשב לכלום, וכולי עלמא מודו שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, לפי שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים, והא דדרש בדורותיו חד מינייהו לגנאי וחד מינייהו לשבח, אף על פי שאין להם הכרע אם לגנאי אם לשבח, משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו קאי אהיה דסמיך ליה לומר שזה היה בזמן דורותיו שהיו רשעים וכ"ש כו', ומר סבר בדורותיו קאי אצדיק דלעיל מיניה כאילו אמר צדיק בדורותיו, שפירוש צדיק לפי דורו, וזהו לגנאי בלי ספק:

 משך חכמה פרשת נח פרק ו

(ט) צדיק תמים (היה) בדורותיו. הנה שני דורות היו, דור אחד שלפני המבול, ודור אחד שלאחר המבול. ובגמרא, "תמים" – בדרכיו, "צדיק" – במעשיו. ופרש"י (עבודה זרה שם), "תמים" (בדרכיו) – עניו ושפל רוח, "צדיק" – בלא חמס. והנה בדור שלפני המבול, היה מעלתו שהיה בלא חמס, שכולם היו חומסים ושטופין בעריות, והוא, לא. אבל אחר המבול היו כולם גדורים מעריות ופרושין מחמס. אמנם "תמים" – עניו ושפל רוח – בדורו אין חשיבות, שאצלם לא היה חשוב צדיק. אבל אחר המבול שנשאר לבדו, וה' דיבר עמו וברכו והצילו, והיה זן ומפרנס כל העולם, ולא היה מתגאה, אז היה נחשב במה שהיה עניו. לכן אמר, כי אותך ראיתי צדיק (לפני) בדור הזה, ו"תמים" לא זכר ודו"ק.

• השוו לפירוש רש"י, כיצד מסביר המש"ח 'בדורותיו', וכיצד את 'כי אותך…בדור הזה'?

• [להרחבה בעניין – ראו בסוף הדף את הדרוש הי"ג של הרב קוק במדבר שור]

• ואם במשך חכמה עסקינן, נעיין בביאור יסודי נוסף שלו בפרשתנו בעניין אחר:

משך חכמה פרשת נח פרק ט

(ז) פרו ורבו וכו'. לא רחוק הוא לאמר הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו "דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום", ולא עמסה על הישראלי מה שאין ביכולת הגוף לקבל. ומכל דבר האסור, לא מנעה התורה בסוגו ההיתר, כמו שאמרו פרק כל הבשר. ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול. וכן לא מנעה המשגל מכל בניה לבד ממשה רבינו, לפי שלו היה צריך לגודל מעלתו ולזהירות גופו. ויותר מזה, במלחמה, בעת הנצחון, לגודל החום והרחבת הלב, ידע א-ל דעות כי אז לא יתכן לעצור בעד הרוח בעת חשקו באשה יפת תואר, והתירה התורה יפת תואר אשת איש, וכמאמרם ז"ל: 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע'. וכבר האריך בזה מחבר אחד.

ומצאנו איך היה זאת לאבן פינה לאבות הקבלה, שפטרו מיבום מי שמתו בניו אח"כ, משום "דרכיה דרכי נועם". ואם כן, נשים שמסתכנות בעיבור ולידה, – ומשום זה אמרו מיתה שכיחא – לא גזרה התורה לצוות לפרות לרבות על האשה. וכן מותרת לשתות כוס עקרין, וכעובדא דיהודית דביתהו דרבי חנינא סוף הבא על יבמתו. רק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש. ומצאנו לרחל שאמרה "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי".

ובזה ניחא הך דאמר רב יוסף פרק הבא על יבמתו (סה, ב), דאין נשים מצוות בפריה ורביה מהכא, "אני א-ל ש-די פרה ורבה" (בראשית לב, יא), ולא קאמר "פרו ורבו". היינו דבאדם וחוה שברך אותם קודם החטא שלא היה לה צער לידה, היה מצות שניהם בפריה וברביה, ואמר להם "פרו ורבו" (שם א, כח). אבל לאחר החטא שהיה לה צער לידה, והיא רוב פעמים מסתכנת מזה, עד כי אמרו (בשעה שכורעת לילד קופצת) אשה ונשבעת שלא תזדקק (לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן – נדה לא, ב). לכן בנח, אף דכתיב "ויאמר להם פרו ורבו", הלא כתיב קודם (שם) "ויברך את נח ואת בניו", אבל נשיהם לא הזכיר, שאינם בכלל מצוה דפרו ורבו. וביעקב קאמר "פרה ורבה", וזה נכון. ובמהרש"א סנהדרין נט הניח זה ב"ויש ליישב", וכוון לה, ודו"ק.

• מה העקרון שעומד בבסיס הדבר שאין האשה מצווה בפרו ורבו?
• והלא צריך גם אשה ל'פרו ורבו', מה הפתרון שעשה ה'?
• מאיזה פסוק נלמד פטור זה, ומדוע לא מהציווי הראשון בתורה?

עוד יתכן לאמר בטעם שפטרה התורה נשים מפריה ורביה, משום דבאמת הלא הטביעה בטבע התשוקה, ובנקבה עוד יותר, כמו שאמרו (קדושין מא, א): 'טב למיתב טן דו (מלמיתב ארמלו'), ודי במה שהיא מוכרחת בטבע. ועל כן דעיקר המצוה היא כמו דתנן ביבמות (סא, א) לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים (בית שמאי אומרים שני זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר, "זכר ונקבה בראם"), דאם נשא אשה ולא ילדה, מחויב ליקח אשה שיש לה בנים. ומדרך התורה לבלי לגדור הטבע, וכיוצא בזה אמרו "דרכיה דרכי נועם" כמו שכתבתי. ולכן לגזור על האשה כי תנשא לאיש ולא יוליד תצא מאהוב נפשה ותקח איש אחר, זה נגד הטבע לאהוב השנוא ולשנוא האהוב. ורק האיש, שיכול לישא עוד אחרת, עליו הטילה התורה מצוה. וזה המשך המאמרים שאמר רבי אליעזר ברבי שמעון סוף פרק הבא על יבמתו, ודו"ק.

הרחבה:

מדבר שור לרב קוק – דרוש י"ג

"נח איש צדיק תמים כו' את האלהים התהלך נח", אמרו חז"ל שמעלת האבות היתה גדולה ממנו שנאמר בהם: "התהלך לפני", "האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו". והנה מצאנו עוד לשון שלישי בתורה: "אחרי ד' אלהיכם תלכו".

וצריך לבאר תוכן אלה שלש המעלות והבדלן, מה נקרא התהלכות לפני ד', ומה היא התהלכות אחרי ד', ומה ההתהלכות את האלהים. ולכאורה כיון שלשון התהלכות את האלהים הוא ערך נשפל נגד הלשון של התהלכות לפני האלהים, א"כ נראה שלשון "אחרי ד"'הוא מדרגה עוד יותר קטנה.

ויש לפי זה לשאול למה צוה ד' אותנו בלשון "אחרי ד' אלהיכם תלכו", והי' ראוי להזהירנו בגדולה שבמעלות: לפני ד' אלהיכם תלכו, ועל כל פנים: את ד' אלהיכם תלכו, כמעלת נח לפחות.

אבל נתבונן בדברים, כי השי"ת שיצר את האדם ועשהו ישר ונכון לבא אל תכלית שלמותו, הנה אחר שאבינו הראשון חטא והסדרים נשתנו, לא הי' רצון העליון ב"ה לתקן כל מה שנתקלקל כאחת ובבת אחת, רק שילך מהלך התיקון במעלות ומדרגות, ויהי' נתון תחת מסיבות שונות לעלות, ולפעמים לרדת ג"כ בסולם ההשתלמות, לצורך עלי', עד שלבסוף יגיע הדבר לתכלית התיקון היותר שלם שיהי' לעתיד לבוא שתמלא הארץ דעה את ד', ויהפך אל העמים כלם שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'. והנה השי"ת הנותן לרוח משקל, נותן ג"כ משקל לרוח האלהי של צורך ההשתלמות האנושית הכללית, כמה יופיע בכל דור ודור, וכדחז"ל במד"ר: "אפי' רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל", וה"ה לכל אור רוח הקודש וחכמת אלהים כמה תוכל להתפשט בכל דור, וכמה תהי' פעולתו של כל דור על העתיד. והנה כל הזמן שמחטא אדה"ר עד מתן תורה הי' מצב החינוך האנושי עומד בשפל, ולא הי' אפשר לעולם לקבל מדתו של אור התורה בשלמותה, ע"כ הי' גילוי אור ד' בעולם רק כפי זו המדה שהם יכולים לקבלה. אמנם הרי הי' כח טמון בעולם שיצא לעתיד למדרגה יותר רוממה ויהי' ראוי ג"כ לאור התורה.

א"כ במדרגות ההדרכה לעצמו ולזולתו, הי' אפשר שני דרכים. הא' הוא שישמור צעדיו כפי דרך החינוך הישר הראוי אל הדורות כפי מצבם בעת ההיא, מבלי שישתדל להרחיב יותר את השלמות, עד שיהי' הזמן של ההשלמה היותר מעולה, שהיא אור התורה, מתקרב יותר. והדרך השני הוא, שהי' אפשר אז שישתדל להשלים עצמו וזולתו באופן יותר נשגב מכפי מצב הדור אז, כדי לבנות יסוד אל השלמות העתידה שתתקרב יותר.

והנה אלה ב' המדרגות, ההולך במעלה הא' נקרא שהולך את האלהים ושוה להילוך הנוסד מאת הבורא יתברך בטבע הדורות וסדרם, כפי המדה שאור ד' מופיע בזה הזמן בעולם ולפי דרך השלמות הראוי לזה הדור, כי הדורות כשהם מתעלים יותר, נעשים ראויים למעשים יותר נשגבים הפועלים להשלמה יותר גדולה, אבל זה ההולך את האלהים, אינו נותן את לבו כ"א אל מצב השלמות שבדור אשר הוא עומד בו, לא כן ההולך לפני ד', הוא דואג על הדורות העתידים ועושה פעולות איך להדריך את העולם בשלמות כזו שיהיו ראויים אח"כ לחינוך יותר גבוה.

ודבר זה היה החילוק שבמדרגת אברהם והאבות בכללם, ונח. נח הי' צדיק תמים בדורותיו, עושה הטוב והישר לפי חוקי השלמות הראויים לדור ההוא, אבל לא שם אל לבו להעלותם אל מעלה יותר רמה עד שיהיו קרובים יותר להיות ראויים לחינוך התורה. משא"כ אברהם, הוא העיר צדק ושכלל שלמות העולם ומכש"כ שלמות עצמו, לא לפי מדרגת מצב העולם בעת ההיא לבדה, כ"א היה משתדל להכין הכנה שיהי' ראוי אור אלהי יותר גדול להופיע בעולם. ע"כ "קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה", כי בודאי לא הי' העולם ראוי לזה כיון שלא נתנה התורה, אבל היו פעולותיו הטובות גורמות ומכינות את השלמות העתידה שתתקרב. ע"כ נקרא מתהלך לפני ד', פי' הפליג להתקרב אל נקודת השלמות יותר מהמדה שהציב השי"ת לאור האלהי לפי מצב הדור ההוא. ע"כ הי' הוא באמת הצור שעם הסגולה שקיבל את השלמות הקדושה האלהית, ממנו יצא.

אמנם כל אלה הדברים לא נתנו להאמר כ"א עד מתן תורה, אבל כשהגיעה עת דודים ליתן התורה, אז נתעלו ישראל במעלה היותר עליונה בדרך פלא, עד שלולא קלקול העגל כבר היתה השלמות היותר עליונה נכונה ומזומנת מאת ד'. רק לא הי' אפשר שזו השלמות תמשך תמיד מפני הבחירה, והי' צורך בכמה סבות וצירופים עד שיוכלו לעמוד על האור של שלמות התורה שהאירה עלינו. וכיון שכבר נתגלה עלינו השי"ת באור האלהי היותר שלם, ואין עינינו צופיות כ"א שיאיר לנו את פניו ונזכה לראות באור ההוא שכבר נתגלה אז ונעלם… א"כ כל הליכותינו אינן כ"א לרדוף אחרי האור האלהי המגולה לנו מכבר ונתרחקנו ממנו אחרי שהיה כבר קרוב לנו. ואין שייכת אצלנו כלל השתדלות להיות ראויים לאור יותר שלם ממה שהאיר בתורה. כי יודעים אנחנו שבתורה שהנחילנו, חמדה גנוזה זאת כוללת כל השלמות הראוי' לאדם עד הגיעו לתכלית תעודתו שהיא המנוחה האמתית. א"כ עלינו לא ניתן להאמר שנלך את ד', דמשמע כפי ערך הגילוי שנתגלה לנו, שאי אפשר לנו בשום אופן לבא למעלה זו, שנהיה כפי מצבנו הנאור שהיה לנו במתן תורה, כל זמן שהקלקולים עוד לא נתקנו לגמרי, ושאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב. ומכש"כ דאין שייך לומר כלל אצלנו שנלך לפני ד', דמשמע להכין למצב שיתגלה האור ביותר עד כדי להדריך בחינוך יותר עליון, כי התורה"ק היא כלל השלמת החינוך היותר מעולה, אשר יאתה לאדם ברום מעלותיו. ע"כ אחת היא האזהרה לנו, אחרי שנתרחקנו בעונינו מהאור האלהי שהופיע עלינו, עכ"פ נלך אחריו להשיגו, ולהכין את עצמנו וזולתנו להיות קרובים אליו, עד שיחדש ית' ימינו כקדם, ע"כ אין שייכת אצלנו כ"א אזהרה זאת של "אחרי ד' אלהיכם תלכו".