בס"ד

פרשת ויגש

הלימוד השבועי // הרב מוטי פרנקו

א. יוסף ואחיו

הקדמה:

בפרשתנו יוסף מתגלה לאחיו. כדי להבין מדוע כעת התגלה להם, יש לעיין קודם בשאלה, מדוע עד כה התנכר אליהם ומדוע העליל את עלילות הריגול והגביע. לשם כך, נחזור ונעיין בפרשנים בפרשה הקודמת. נפתח בשאלות הנוקבות של האברבנאל.

אברבנאל בראשית פרק מא

השאלה הד' למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר אתם קשות והלא היה זה לו עון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש והם אם חשבו עליו רעה אלקים חשבה לטובה ומה לו להנקם אחרי עשרים שנה… ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מייחלים להם, כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון: 

רמב"ן בראשית פרק מב

(ט) ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם – עליהם, וידע שנתקיימו שהרי השתחוו לו, לשון רש"י. ולפי דעתי שהדבר בהפך, כי יאמר הכתוב כי בראות יוסף את אחיו משתחוים לו זכר כל החלומות אשר חלם להם וידע שלא נתקיים אחד מהם בפעם הזאת, כי יודע בפתרונם כי כל אחיו ישתחוו לו בתחילה מן החלום הראשון, והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי "אנחנו" ירמוז לכל אחיו אחד עשר, ופעם שנית ישתחוו לו השמש והירח ואחד עשר כוכבים מן החלום השני, וכיון שלא ראה בנימן עמהם חשב זאת התחבולה שיעליל עליהם כדי שיביאו גם בנימין אחיו אליו לקיים החלום הראשון תחילה:

ועל כן לא רצה להגיד להם אני יוסף אחיכם, ולאמר מהרו ועלו אל אבי וישלח העגלות כאשר עשה עמהם בפעם השניה, כי היה אביו בא מיד בלא ספק. ואחרי שנתקיים החלום הראשון הגיד להם לקיים החלום השני. ולולי כן היה יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים בשכול ואבל על שמעון ועליו, ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת:

גם הענין השני שעשה להם בגביע לא שתהיה כוונתו לצערם, אבל חשד אולי יש להם שנאה בבנימין שיקנאו אותו באהבת אביהם כקנאתם בו, או שמא הרגיש בנימין שהיה ידם ביוסף ונולדה ביניהם קטטה ושנאה, ועל כן לא רצה שילך עמהם בנימן אולי ישלחו בו ידם עד בדקו אותם באהבתו:

ולזה נתכוונו בו רבותינו בבראשית רבה (צג ט) אמר רבי חייא בר' אבא כל הדברים שאתה קורא שדיבר יהודה בפני אחיו עד שאתה מגיע ולא יכול יוסף להתאפק היה בו פיוס ליוסף פיוס לאחיו, פיוס לבנימין. פיוס ליוסף, ראה היאך נותן נפשו על בניה של רחל וכו':

וכן אני אומר שכל הענינים האלה היו ביוסף מחכמתו בפתרון החלומות, כי יש לתמוה אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון כששה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון:

אבל היה רואה כי השתחויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו אתו, אי אפשר להיות בארצם, והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבאו כלם שמה ויתקיימו כל חלומותיו: 

• מה היה המניע של יוסף בכל העלילה שהעליל על אחיו? מהיכן בפס' למד זאת רמב"ן?
• מדוע העליל את עלילת הגביע ולא התגלה מייד לאחר שבנימין הגיע?
• מה הקושי המוסרי שפותר רמב"ן בביאור זה?

עקידת יצחק  – ר' יצחק עראמה

ותמהני ממה שכתב רמב"ן, כי מה תועלת לו בשיתקיימו, ואף כי תהיה תועלת לו, לא היה לו לחטוא כנגד אביו. והחלומות – נותן חלומות יגיש פתרונם!

• מה מקשה בעל העקידה על פירוש רמב"ן?

נראה שכוונת יוסף היתה גם כן בתחלה לבדוק בהם אם היו עדיין בשנאתם אותו או אם נחמו ממעשיהם והוא לא ראה שתתכן לו זה אם לא בשיבחנם על דבר אחיו בן אמו לראות מה יעשו כשיראו אותו בצער או בסכנה […] ואע"פ שיגיע מזה צער מה לאביו, לא חשש […] ועל כל פנים היתה לו בזה מחשבה ועצה עמוקה. (שער שלושים, אות ד, דף רלח ע"ב).

אברבנאל בראשית פרק מב

ומפני הספקות אשר ראה בדרך הזה ראה להביאם בנסיון לדעת אם בכ"ב שנה שלא ראה אותם שינו את תכונותיהם ואם נתחרטו ממה שעשו כנגדו ובאיזו תכונה קיימת היו ולכן הבחינם באמור אליהם מרגלים אתם עד אשר ראה שעשו תשובה שלימה כמו שאמרו אבל אשמים אנחנו וגומר…

…והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסיבות: האחת לראותו כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשורה בנפשו והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו ולכן צוה לראותו. והב' כדי להעליל עליו עלילת הגביע ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת. 

אברבנאל בראשית פרק מג

וראוי עתה שנא' בהתר השאלה הג' למה רצה יוסף להכניס את בנימין אחיו בצרת הגביע…ואמנם הסיבה השנית כי הנה עם כל הנסיון שעשה יוסף לאחיו בעלילת המרגלים עוד נשאר ספק בלבו האם היה להם אהבה עם בנימין או אם היו עדיין שונאים את בני רחל אמו ולכן רצה להביא את בנימן בפרט בנסיון הגביע לראות אם ישתדלו להצילו. אבל חשש עם זה אולי יחשבו אחיו שהיה אמת שבנימין גנב את הגביע כמו שרחל אמו גנבה את התרפים לאביה. ואולי מפני זה יאמרו 'הנפש החוטאת היא תמות' ולא ידרשו בעדו בכל כחם לא לשנאתם אותו כי אם לבושתם מרוע המעשה. הנה מפני זה צוה יוסף לשום עם הגביע כסף שברו וכן כספיהם של כלם שבזה יכירו הם שלא היה האשמת בנימן ורשעתו כי אם מעלילת האדון, ובידיעתם זה אם יחמלו עליו וישתדלו להוציאו מעבודתו יודע שהם אוהבים אותו ויהיו בעיני יוסף בעלי תשובה גמורים ויתודע אליהם וייטיב עמהם כמו שעשה, אבל אם המה יעזבוהו לעבד יודע שעדין המה עומדים במרדם ויתהפך להם יוסף לאויב והוא ילחם בם הנה התבאר צורך נסיון ענין הגביע ולמה היה בפרט בנימן ולמה הושם כספם באמתחותם. 

• מדוע התנכר יוסף עד כה לפי בעל העקידה והאברבנאל?
• מדוע העליל העלילות, ומדוע בפרשתנו התגלה להם?
• ראו את דבריו הנפלאים של חנן פורת ('גדול מרבן שמו') – מה מוסיף על דבריהם ביחס למניע של יוסף?

חנן פורת – מעט מן האור

לא מפני שחשד באביו שמא היה שותף למכירתו, אלא אדרבא, מפני שהיה ברור לו שאחיו הסתירו ממנו את הדבר. אך אם יתגלה יוסף לאביו ולאחיו, יקשה עד מאוד להסתיר את מעשה הפשע, ואז, אף אם לא יגרש יעקב את האחים מביתו בחמת זעם, לא יוכלו הם עצמם להביט בעיני אביהם ובעיני יוסף וייאלצו לעזוב את הבית בבושת פנים. או אז תיפרד החבילה וחזון בית ישראל יתנפץ לרסיסים – כלא היה. במבט לאחור מבין יוסף, כי גם לו חלק במשבר, ודיבוריו המתלהמים, הן בהבאת דיבת אחיו רעה והן בהתרברבותו בחלומותיו, הם שהביאו להתפרצות השנאה כלפיו. על כן מוטלת עליו החובה – כתשובת המשקל לדיבוריו – לתפוס בפלך השתיקה, כרחל אמו אשר שתקה ביום חופת לאה, לבל תבוש אחותה ותגורש מבית יעקב. באותן שנים ארוכות של ניתוק מבית אבא, אין יוסף יודע עדיין אם יזכה לשוב אליו אי-פעם, אך גומר הוא אומר בנפשו כי יהיה אשר יהיה, לא יביא עוד את דיבת אחיו רעה, ולא יביא לקרע בבית ישראל. הוא יוכל לשוב הביתה רק אם יבשילו התנאים אשר יאפשרו לו להשיב את שלום הבית ולא להרסו חלילה.

להרחבה, מומלץ לקרוא את מאמרו של הרב יואל בן נון במגדים ב ואת התגובה של הרב יעקב מידן. דוגמא לפולמוס פרשני נוקב ומכבד.

ב. ירידת יעקב למצרים

מלבי"ם בראשית פרק מה

(ט) מהרו וכו' כה אמר בנך יוסף, באר להם הטעמים שצריך שאביו יבא אליו. א] שמני אלהים לאדון לכל מצרים, ואי אפשר  שאני אצא מן הארץ אל אבי, לכן רדה אלי:

(י) ב] וישבת. ששם תשב ישיבת קבע, כי אתן לכם שם אחוזה כמ"ש (מו יא) ויושב יוסף וכו' ויתן להם אחוזה. ג] אל תדאג שתשב בין המצרים שהם עובדי אלילים, כי תשב בארץ גשן לבדך. ד] והיית קרוב אלי, כי ארץ כנען רחוקה. ה] אתה ובניך וגו' וצאנך, לא כמו בא"י שצאנך רחוקים ממך ופה תהיה ביחד עם רכושך:

(יא) ו] וכלכלתי אתך שם. משא"כ כשתשב בא"י א"א שאכלכל אותך שיאמרו שאני משלח מעות חוץ למדינה, ולא יהיה לך לבוז להתכלכל ממני, כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וההכרח לא יגונה, וכ"כ הרי"א:

• כיצד מנסה יוסף לשכנע את יעקב לרדת?
• מדוע זקוק לשכנע כל כך?

(כח) ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. רוצה לומר למה לי הסיפור מן גדולתו וממשלתו, די לי במה שהוא חי מצד שהוא יוסף בני, וגם ר"ל מצד שהוא עדיין עומד בצדקו, שמצד זה הוא עדיין בני והוא חי, שאם היה רשע אינו בני ואינו חי חיי האדם רק חיי הבהמה, ואמר אלכה ואראנו, לא רצה ללכת להשאר שם רק לראות את יוסף ולחזור לא"י:

• מה היתה כוונת יעקב בתחילה?

מלבי"ם בראשית פרק מ"ו

(א) ויסע. תחלה לא הסכים לעקור דירתו מא"י למצרים ולא רצה רק לראות את יוסף ולשוב, כמ"ש 'אלכה ואראנו' ולא יותר, וע"כ לא נסע בעגלות, שהעגלות נשלחו לו על מנת שיסע להתיישב שם בקביעות, לא אם נוסע לשם לפי שעה, 'ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק', שיצחק בנה שם מזבח והלך לזבוח שם, ובאשר ה' הזהיר ליצחק בל ירד מצרימה, הזכיר שלכן היה דעת יעקב בל ישאר במצרים בקביעות:

(ג – ד) ויאמר אנכי האל אלהי אביך. שאלהותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, א"ל ה' אל תירא. א] התיירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר 'כי לגוי' שיהיו גוי מצוינים כמ"ש 'ויהי שם לגוי' מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם, אמר 'גדול'. ג] פן לא תשרה שם האלהות עליו, אמר 'אנכי ארד עמך מצרימה'. ד] כתב ר"י אברבנאל שירא פן יקבר שם אמר 'ואנכי אעלך'. ה] פן ישארו שם בניו לעולם, אמר 'גם עלה' בעת הגאולה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר 'ויוסף ישית ידו על עיניך':

(ה) ויקם יעקב. ואז קם לרדת על מנת להשתקע שם, וע"כ מעתה נשאוהו בעגלות אשר שלח פרעה:

(ו – ז) ויקחו. וכן מעתה אחרי שהוחלט לצאת ע"מ להשתקע לקחו את כל מקניהם ואת כל רכושם, מה שלא לקח קודם לכן כשנסע לבאר שבע, ומ"ש בכפל ויבאו מצרימה וכו' בניו וכו' הביא אתו מצרימה, כי מזלם חזה שישתעבדו בם בסוף, רק השבטים לא נשתעבדו כי לא התחיל השעבוד עד אחרי מותם, וע"כ ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו, שהם באו ברצון ונפש חפצה, אבל בניו ובני בניו שהם עתידים להשתעבד היה לבם נוקפם בביאה זו ולא הלכו ברצון רק הביא אתו מצרימה כהולכים שלא ברצונם:

 

• מה שינה את תכניותיו של יעקב?
• כיצד מדייק זאת המלבי"ם מהפסוקים?

רש"ר הירש פרשת ויגש

הנה כמה פעמים חוזר יוסף ומזכיר לאחיו היאך כל אותה שרשרת המאורעות מתגלה עתה כאצבע אלהים; ואכן, אין לך מאורע שיפגין בצורה דומה את דרכי ההשגחה האלהית. הנה הוא פירוש חי למאמר הנשגב של חכמת שלמה: "רב מחולל כל ושכר כסיל ושכר עברים" (משלי כו, י). השליט הגדול בעולמות יחולל את הכל מהתחלות ראשונות; ומבחינה פיסית וחברתית יהווה את הכל מנבטים זעירים. הוא המשביר, והוא המוליד, והוא ישכור גם כסילים ועוברי עבירה. בלא דעת ובלא רצון תעבוד לו גם הסכלות והחטא. במאורע זה החוטים חשופים, במאורעות אחרים הם חבויים; אך ממנו אנחנו למדים על דרכי ההנהגה האלהית.

על – ידי "משקל שני סלעים מילת" – כביטוי חז"ל (שבת י ע"ב) – שיעקב הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא היתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך כדי גידולה, היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית, – וזו היתה מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהיתה כלי שרת בידי ה', כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה. למען יוקצה לנו במצרים מחוז מיוחד להתפתחותנו, נאלץ האחד לעבור לפנינו, להיות "אב" לפרעה ומושל בכל הארץ; ולמען לא יוכל שום מצרי לטעון שאין מקום לעברים במצרים, שכן לא שם נולדו, נאלצו כל המצרים לעזוב את אדמת אבותיהם, להיות הם עצמם גרים באדמה שיעבדוה מעתה.

בדומה לכך, הזרם המופלא של נדידת העמים הירבה גרים על אדמת אירופה, בשעה ששבט יעקב פתח במסעו הגדול אל תפוצות בני אירופה. לעומת צווי הגירוש של אי – סובלנות גרמנית: "אין מקומכם כאן", העמידה ההיסטוריה שאלה תחת שאלה: "כלום עריסת סבך עמדה כאן"?

ובסופו של דבר – הגלות הראשונה והגלות האחרונה, מקור שתיהן בקנאה ושנאת חנם; כור המצרף של הגלות, דרך הייסורין של השעבוד, צירפה וזיקקה את כל חלקי העם, ופיתחה בהם את רגש השויון והאחוה.

 

• מה תפקיד הירידה למצרים במהלך הא-לקי של התפתחות עמ"י?
• מה הדמיון שמוצא רש"ר הירש בין גלות מצרים לגלות האחרונה?

הרב קוק – מדבר שור דרוש כ"ה

אבל סיבת הגלות היא מצד שתי מטרות. 

האחת היא, שעם ד' מאחר שהם נבראים רק למען כבוד השי"ת, ע"כ צריך שתהי' נקבעת בכלל האומה אהבת השי"ת לאמתתה, אהבה טהורה שלא יהי' מעורב עמה שום דבר מענינים חומריים. והנה טבע האדם להיות נפתה אל חמדת ארציוות בהיותן בידו, ע"כ כדי להוציא שלמותם של ישראל מן הכח אל הפועל סיבב השי"ת שיהי' הכלל זמן גדול משולל מכל כבוד והצלחה גופנית, כדי שיהי' מושרש בלב הכלל שאינו מקושר בכללו לשום דבר כ"א לשם השי"ת לדבקה בו. והנה גדולת עוה"ז וכבודו אינו דבר של חסרון מצד עצמו, שהרי מוכן לישראל כבוד וגדולה לימות המשיח גם בעוה"ז, אלא שמפני טבע החומריות א"א שלא יהי' הכלל נגרר אחרי חמדת הגדולה והכבוד לשום אותם לתכלית עקרית. ע"כ רצה השי"ת שיהיו מוכנים ע"י הגלות, שיתרגלו שלא יהיו קשורים לשום דבר הצלחה חמרית, כ"א שם ד' ותורתו זה יהי' כל שיחם ושיגם. ומאחר שלא יהי' לכללם דבר וענין אחר לענות בו, יכה דבר זה שורש בלבם עד שיהיו מוכנים מצד כללם לאהבת השי"ת בכל לב ונפש. 

התכלית השני', להודיע שם השי"ת בעולם, כדחז"ל על הפסוק: "וזרעתיה לי בארץ", "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין". וכמו שהי' בגלות מצרים, שהיתה התכלית "וידעו מצרים כי אני ד'". וכן כל האומות שהי' להן יחש עם ישראל, אע"פ שנענשו ע"י מה שרצו לפשוט יד בישראל, מ"מ נתגלגל הדבר להן לטובה גדולה שיזכו לאור האמת לדעת שם השי"ת, וכמו שאמר הכתוב: "ברוך עמי מצרים, ומעשה ידי אשור, ונחלתי ישראל". והנה מצד התכלית של הכנת ישראל בעצמם אל המעלה העליונה של אהבת השי"ת ודבקות בו ית', שעיקרה יעשה ע"י היות הכלל משולל מכל הצלחה חמרית במשך ארוך, ועי"ז יתרגלו שתהי' כל פנייתם אל הבורא ית' ותורתו, דבר זה מחייב שלא ימצאו בהגלות שום כבוד וגדולה. כי הכבוד והגדולה הרי ממשיכים את לבבם לאהבת אלה הדברים השפלים בערכם, ומפסידים עליהם התכלית של הגלות. אך מצד התכלית של הכנת אוה"ע, אין בכך כלום אם ימצאו ג"כ גדולה בארץ גלותם. 

• מהן שתי המטרות שרואה הרב קוק בהימצאות ישראל בגלות?

מתורת הרב דרוקמן זצ"ל:

בראשית פרק מו

(כח) וְאֶת־יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן:

רש"י 

לפניו – קודם שיגיע לשם. ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמודת שמשם תצא הוראה:

• שאל הרב – מדוע דוקא את יהודה שלח להקים בית מדרש ולא את יששכר או לוי למשל? והביא את המקור הבא כתשובה לדבר, ונאים הדברים למי שהביאם.

תפארת שלמה בראשית פרשת ויגש

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה. פרש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא ההוראה ע"ש וכן הוא במד"ר. הנ"ל לרמז בטעם שליחות יהודה בזה להורות לפניו בית תלמוד. דהנה כבר נודע כי כל ישראל ערבים זה בזה. ושורש ענין הערבות נלמד מיהודה במש"א כי עבדך ערב את הנער…

אך זה הוא שורש העבדות האמיתי שיהיה כל אחד ואחד ערב בעד אחיו בתורתו ותפלתו ומעשים טובים שלו להמשיך עליו כל טוב אף על גב דלא מטי הנאה לידו גמר ומשעבד נפשיה. כמ"ש ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות על ישראל שלום. פי' שהעוסק בתורה ובמצות יהיה כדי להמשיך על ישראל זולתו שלום ולא לעצמו… 

וזה הוא הענין ששלח יעקב את יהודה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד. היינו שיהיה בחי' הבית תלמוד בתו"מ על אופן בחי' הערבות של יהודה. וזהו שיעקב תיקן תפלת ערבית. היינו תפלת הערבות להתפלל בעד ישראל חבירו ולשעבד נפשו בערבות להמשיך לו כ"ט. ועל בחינה הזאת של יהודה צוה לתקן יסוד ושורש של בית תלמוד לפניו כנ"ל: