קומוניזם ואתאיזם
בחלק מן השנים, בשבוע שבין פרשת "קדושים" לפרשת "אמור", חל "חג" שבבית המדרש מעולם לא "נחגג", וכיום רבים כבר כלל אינם מכירים אותו. הכוונה היא ל"חג הפועלים" החל ב-1 במאי למניינם.
אודה ואתוודה כי לתומי חשבתי שה"מועד" הזה כבר חלף מן העולם, אולם מסתבר כי עדיין יש שמציינים אותו גם כיום, אפילו בישראל. עד לפני כמה עשורים האחד במאי היה יום בו הותר לעובדים להיעדר מהעבודה על פי חוק. זה היה יום מאוד חגיגי וחשוב, בו היו צועדים עם דגלים אדומים, מנגנים את ה"אינטרנציונאל" – ההמנון הקומוניסטי הגדול והחשוב שנכתב בשפות שונות ובמנגינה מיוחדת, ובעיקר מעלים על נס את עיקרון ה"שוויון".
השוויון שהקומוניזם מדבר עליו הוא בעיקרו שוויון כלכלי, בו אין מעמדות ואין פערים. על בסיס זה גם ישנה שאיפה למחיקת ההבדלים שבין האומות. אין מקום לדת בקומוניזם. השאיפה הייתה להקים אימפריה עולמית שבה כל בני האדם שווים. האימפריה הגדולה הזו, אימפריית הקומוניזם, הייתה גם אימפריית האתיאיזם. הקומוניסטים רדפו את היהדות, את הכנסייה וגם דתות אחרות.
אין קדושה ללא התבדלות
תורת ישראל, לעומת זאת, מושתתת על הבדלה בין ישראל לעמים. ביהדות ההבדלה היא נקודה מרכזית. המהלך של הפרשות האחרונות החל ב"קְדֹשִׁים תִּהְיו" (ויקרא יט, ב), המשיך ב"וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (שם כ, כו) ועולה קומה נוספת בפרשה שלנו – אל "וְקִדַּשְׁתּו" (שם כא, ח). פרשת "אמור" עוסקת כולה בכוהנים; במעמד של קדושה יתירה בתוך עם ישראל המקודש בפני עצמו. ישנן דרגות הבדלה וקדושה בטבע, באומות ואף בתוך עם ישראל. יש גוי, יש יהודי ויש כהן. הבדלה, תחימה, הצבת גבולות ברורים, מדידה והגדרות מדויקות, הן נקודות מרכזיות ומשמעותיות ביהדות, וכך כותב גם מרן הרב זצ"ל באורות התחייה, פרק ה:
טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של "אתה בחרתנו". לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון, כי אם גם מעולים וגדולים מאד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל.
הרב זצ"ל לא היה "פוליטיקלי-קורקט". הוא לא התבייש לומר בצורה הברורה ביותר שלא רק שאנו שונים מהעמים האחרים, אלא אנו גם מעולים, גדולים וטובים מהם. זה בא לידי ביטוי בפרשה הקודמת המפרטת את קדושת ישראל, ומתעצם בפרשה שלנו העוסקת בתוספת קדושה והנהגות מיוחדות לכהנים. בקדושה שמעבר לקדושה. כל המהות של עם ישראל היא "הבדלתנו וקדשתנו", או כפי שאנו אומרים בנוסח הקידוש לרגלים החלים במוצאי שבת: "הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ".
קדושה; רק מתוך אחדות
אם נחזור ל"חג" בו פתחנו את דברינו; אין שום אומה או אידאה אנושית שיכולה ללמד את עם ישראל מהי אחווה, חברות, אהבה, שיתוף ושוויון. ההוכחה לכך היא הפרשה הקודמת, פרשת "קדושים". לכאורה, היינו מצפים שהיא תגדיר את היהדות כחברה פרושה, מתנזרת ומנותקת מהחברה ומהסביבה; היינו מצפים למצוא בפרשת "קדושים" הוראות א-להיות מיסטיות. אולם, אנו מוצאים ציוויים שונים בתכלית: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (שם יט, לב); "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה: מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (שם, לה-לו) ועוד על זו הדרך. הציוויים של התורה מתייחסים לאדם החי ומתנהל בתוך חברה, ולא לסגפן מתבודד ופרוש.
המשמעות היא שאין דבר כזה "יהודי קדוש" שאינו מחובר לכלל. איננו חיים על הירח, אנחנו עם חברתי, ויש לנו כללים להתנהלות חברתית: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ… לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (שם, יא-יג). בימינו, הציוויים הללו לא פופולאריים במיוחד. אנו חיים במציאות שבה אנשים נאלצים להיעזר ב"חברות גבייה" כדי לקבל שכר על עבודה שעשו. בתורה, לעומת זאת, יש "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר". אין "שוטף פלוס ששים" או "שוטף פלוס שמונים", אלא קדושה הבאה לידי ביטוי תוך אחווה אמתית.
תיקון האחווה כהכנה לקבלת התורה
בימים בהם נקראת פרשת "אמור", אנו סופרים את ספירת העומר ומתכוננים לקבלת התורה. ההכנה לקבלת התורה לא נעשית בהתבודדות או בסגפנות. אנו איננו נדרשים ללכת על מסמרים או גחלים, לערוך תעניות או להסתגף. ישנה גמרא מפתיעה במסכת מנחות דף סח, ב שאמנם עוסקת בדיון הלכתי, אך עולה ממנה הדרכה חשובה להכנה לקבלת התורה:
יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה: מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם, אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא אם אמרת קודם לעומר, שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט, תאמר קודם לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט. שתק רבי טרפון. צהבו פניו של רבי יהודה בן נחמיה. אמר לו רבי עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן? תמהני אם תאריך ימים! אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: אותו הפרק פרס הפסח היה, כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו, יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו.
רבי טרפון מתלבט בהבדלים שבין שתי הלחם לעומר. תלמיד צעיר, יהודה בר נחמיה שמו, שאפילו לא מופיע בכינוי "רב", אומר לרבי טרפון: "תשמע, זה קל וחומר פשוט!", רבי טרפון מגיב בשתיקה. התלמיד, כנראה, היה מרוצה מאוד מעצמו. אחרי הכל, לא רק שיש לו ידיעות בתורה, הוא גם עולה על רבו! יש כאן סוג של "מתכבד בקלון חברו", וחמור מכך, יש כאן "מתכבד בקלון רבו". רבי עקיבא, שישב שם, אמר לאותו תלמיד: "אתה גאה שענית לרבי טרפון? על שאתה יודע יותר ממנו? ספק אם תחיה". רבי עקיבא שהדגיש ולימד את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) אומר כאן לתלמיד: אם רבי טרפון התבזה – "תמהני אם תאריך ימים"…
אגב עניין "קלון רבו", ראוי לספר סיפור קצר. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת "מיר", היה גאון עצום. מלבד חריפותו, היה לו גם זיכרון פנומנלי מדהים. בתקופת השואה, כאשר ישיבת "מיר" ברחה דרך שַאנְג-חַאי שבסין, לא היו לתלמידי הישיבה ספרים. גם אלו שהיו הִתבלו, ור' חיים שמואלביץ השלים מזיכרונו כל ספר שנתבלה. עד היום שמור בישיבת "מיר" עותק ה"שולחן ערוך" שנדד עם הישיבה בשאנג-חאי, ובשוליו רשומים בכתב ידו של רֵבּ חיים כל ה"קצות" וה"נתיבות" כפי שהשלים אותם מזיכרונו, מילה במילה. לא מדובר על בקיאות בחומש, אלא בלזכור את ה"קצות" מילה במילה ממש!
לימים, אמר ר' חיים שמואלביץ על עצמו כי הוא פטור מהייסורים הנוראיים של חיבוט הקבר. ר' חיים הסביר שאת הייסורים הקשים ביותר בחייו הוא חש, כאשר העביר שיעור כללי בישיבה ותלמידים יצאו, עד שנשאר בבית המדרש רק קומץ. הוא חס ושלום לא אמר שהתלמידים שיצאו התכוונו לפגוע בו, אך מדבריו עולה שיש בדבר צד שכזה, ולנו יש מה ללמוד מכך.
על כל פנים, לאותה הגמרא במנחות יש המשך. רבי יהודה ברבי אלעאי מספר שהדיון הנ"ל התנהל בימי הפסח. אך טבעי שבימים כאלה יעסקו בבית המדרש במצוות העומר. ממשיך רבי יהודה ברבי אלעאי ומספר שבחג שבועות של אותה השנה, הוא שאל היכן אותו התלמיד שענה לרבי טרפון, יהודה בן נחמיה. אמרו לו: "נפטר והלך לו", בדיוק כפי שאמר רבי עקיבא שיקרה. מה שמסופר כאן מבהיל. הגמרא למעשה קובעת כי מי שלא עושה עבודת הכנה מתאימה לקבלת תורה, לא מגיע למתן תורה.
אז איך מתכוננים למתן תורה? התשובה היא: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). לא מסתגפים או מתנזרים, אלא מקפידים על בין אדם לחברו. הקב"ה עצמו ציווה על כך "קדושים", במילים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (שם, יח).
לא שוויון – צדק
הרמב"ן בפרושו לפסוק "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (שם, יז) שואל שאלה מפורסמת: כיצד ייתכן שאדם יאהב מישהו אחר כפי שהוא אוהב את עצמו? זאת ועוד, רבי עקיבא עצמו לא רק דרש את "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד, ז), אלא גם קבע כי "חייך קודמים לחיי חברך" (בבא מציעא סב, א). במילים אחרות, יש הבדלים, ואם ישנם הבדלים איך ייתכן מצב של "כמוך"? על כך עונה הרמב"ן:
טעם "ואהבת לרעך כמוך" – הפלגה. כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו. ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך. אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין, כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב, ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך", כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה.
לפעמים אדם אוהב את חברו ומפרגן לו, אבל הוא עושה זאת עד גבול מסויים. הוא מוכן שחברו יהיה חכם, אבל שלא יהיה עשיר. לחילופין הוא מוכן שיהיה עשיר אבל שלא יהיה חכם. לפעמים אדם מוכן שלחברו יהיה הכל: עושר, חכמה והצלחה ובלבד שלא יהיה "כמוני". כלומר, אנחנו מוכנים לאהוב ולפרגן כל עוד יהיה פער, אפילו קטן, לטובתנו. אומר הרמב"ן, כשהתורה מְצַווה "כמוך"' היא מתכוונת שלא יהיו לך שיעורים ומידות באהבה שלך לחברך.
בכלל צריך לומר שמבט על החיים, הנובע מהשוואות, הינו מוטעה מיסודו. מה בכלל משנים הפערים? אם לאדם יש לו כדי צרכיו, מדוע קשה לו שלאחר יש יותר? במקום להתעסק בהשוואות, צריך לדאוג להציל עשוק מיד עושקו, לעזור למסכנים ולנדכאים, לפעול שהמשפט יהיה משפט אמת, לבער את השחיתות, לא להלין שכר שכיר, לא לדבר רכילות וכדומה. מהיכן נולד הרעיון המעוות לפיו כולם צריכים להיות שווים? האדם לא צריך להשוות פערים בינו לבין זולתו, אלא לבער את הקנאה שבתוכו, ולא להיות עסוק במה שיש לאחר. העמדה הנפשית הבודקת ומעריכה את האדם לעומת האחר הינה פסולה מעיקרה.
אני ה'
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" זהו רק חצי פסוק. המשך הפסוק הוא: "אֲנִי ה'". מילים אלו הן כל התורה כולה, וזהו עומק הפשט במה שאמר הלל לאותו גוי שביקש להתגייר כשהוא עומד על רגל אחת. "מן דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא, א), פירושו שלא מספיק להיות בחור טוב עם לב טוב, מה שנקרא בלשון העולם "בן אדם". אדם צריך לדעת שהיחסים החברתיים שלו מתחילים מהקב"ה. ריבונו של עולם הוא הבסיס לחברתיות, לסוציאליזם אמיתי, לחברות שלימה ופנימית. כשמוציאים את ה' מן התמונה ישנה חברות שיטחית ואחווה חיצונית.
זאת ועוד: חברה שאיננה מבוססת על כללים רוחניים א–להיים, חברה שחסרה יראת שמיים, תגיע לשחיתות, לעיוות ולסיאוב. ללא קרבת א–להים אין כלום בעולם. זה מה שאמר הלל לאותו גר וזה מה שבא רבי עקיבא ולימד אותנו. "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" – זה כלל גדול בתורה". רבי עקיבא לא "מחלק ציונים" למצוות התורה, כשהוא מכתיר חלק כ"כלל גדול" ואחרות לא. במילים "זה כלל גדול בתורה" רבי עקיבא מבקש להדגיש כי ציווי זה כולל בתוכו את כל התורה כולה, כפי שאמר הלל.
יחד עם זאת, חייבים לזכור, כפי שהרמב"ן עצמו מעיר, כי רבי עקיבא הוא גם זה שאמר "חייך קודמים לחיי חברך". ללמדנו כי גם הציווי של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נתון בתוך גבול שהוא "אֲנִי ה'". היחס האנושי של אדם לחברו מדוד ומוגבל ב–"אֲנִי ה'". הוא מתחיל מן הקודש, וממילא יש לו גבולות.
אהבה חייבת גבולות
הגדרה זו הינה מורכבת, ובעלת השלכות רבות. אנחנו יודעים, כי המקום בו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ" בא לידי ביטוי בצורה המוחלטת, הוא ביתו של האדם – אהבת איש ואשתו. והנה דווקא רבי עקיבא, האוהב הגדול, לא חי עם אשתו במשך עשרים וארבע שנים. מדוע? התשובה לכך מצויה בתוך ההגדרה שהבאנו. הציווי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אינו ציווי בלעדי ומנותק, אלא יש גם דברים נוספים או קודמים לכך בבחינת "אֲנִי ה'". מה שמגדיר את האהבה של רבי עקיבא לחבריו, לרעיו ולביתו הוא "אֲנִי ה'".
התורה הגדירה ודירגה ערכים שונים, ובכלל זה, את "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". הציווי הזה מוגדר בהלכה, אבל באופן מתוחם. מצוות השבת אבידה, לדוגמה, אינה מחייבת אדם עובד לא חייב בהשבת אבדה שערכה פעוט, כיוון שהכלל הוא "חייך קודמים". אם תפסיד את העבודה שלך בשל התעסקות באבידה, לא הרווחנו כלום. דוגמה נוספת מצויה בגמרא בשבת (קכז, א) שאומרת כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהשכמת בית המדרש. הפרשנים במקום דנים ואומרים כי וודאי אין הכוונה שהכנסת אורחים דוחה לימוד תורה, אלא שחז"ל התכוונו לומר שיש סוגי לימוד מסוימים שנדחים בשל מצוות הכנסת אורחים ("עין יעקב", שם). כך גם הציווי "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). האם אדם צריך להיכנס לספק סכנה כשמישהו אחר נמצא בוודאי סכנה? יש מחלוקת ודיונים ארוכים בפוסקים בעניין זה ויש כללים לדבר. זהו בדיוק הביטוי ליחס שבין שני חלקי הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ''.
"כולם" זה לפעמים לא כולל אותך
לעיתים גם חברוּת וחֶבְרה צריכים סיוג. הביטוי המוכר ביותר לכך מצוי במצוות כיבוד אב ואם. אם הוריך אומרים לך לעשות דבר המנוגד לתורה, עליך לסרב, שכן גם אתה וגם הוריך חייבים בכבודו של מקום (יבמות ו, א).
אנו מכירים מצבים כאלו במשפחה. לעתים, משפחה חיה על פי קודי התנהגות מסוימים ונקבעת עובדה – בעיקר בחודשי נופש וקיץ, כל המשפחה ואתה בכללה, הולכת למקום או לאירוע מסוים, או אז מתרחשות התנגשויות. כמובן שצריך לכבד, להיות יחד ולא להתרחק, אבל צריך גם לדעת לשים גבולות. כשדברים סותרים את "אֲנִי ה"', ה"ביחד" הופך ללא מקובל. כלל זה נכון גם לגבי חברים. חברים זה דבר נפלא וחשוב, אבל יש גם כלל שקובע כי "חייך קודמים לחיי חברך". לא כל אירוע כמו יום הולדת, מסיבת אירוסין, מסיבת שחרור או גיוס, טקס קבלת כומתה, או מעבר טסט מצדיק נסיעה מהישיבה וביטול תורה.
נמצא שההכנה לתורה מתחילה ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בשילוב "אֲנִי ה'". זהו תיקון האחדות היותר גדול. תיקון שבו הצדדים והקשרים האנושיים והחברתיים כולם, באים לכלל השלמה. התורה ניתנה לכלל ישראל, והחכמה היא לדעת לדרג מתי החברה קודמת, ומתי אני קודם; מתי הולכים עם החברים, ומתי עומדים מולם; מתי יש מצוות כיבוד אב ואם, ומתי לא; מתי הדבר שאני עושה הוא "קדוש", מתי הוא "חול", ומתי הוא בבחינת "כהונה".