שיעורים קצרים על מגילת איכה, מבוסס על שיעורי הפרק היומי בתנ"ך

ראשי פרקים:

פרק ב'

(א) אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֙יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ: ס

בדומה לפרק א, גם בפרק זה הפסוק הראשון הוא הכותרת לכל הפרק: איך הקב"ה עשה כך לעם ישראל, ולבית המקדש- הֲדֹם־רַגְלָ֖יו, שאותו הוא לא זכר בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ.

(ב) בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא וְלֹ֣א חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ: ס

(ג) גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּ֚ל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב: ס

בפסוק ג, הקב"ה רק מסיר את ההגנה מפני האויב, ואילו בפסוק הבא הוא האויב ממש:

(ד) דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֙הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ: ס

(ה) הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֙רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה: ס

הקב"ה בעצמו כביכול היה כְּאוֹיֵ֗ב, הנלחם בישראל. שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו והביא על ישראל תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה, כלומר כאב והנחה.

(ו) וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח ה֤'׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן: ס

(ז) זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־ה֖' כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד: ס

הפסוקים הללו מתארים את חורבן המקדש, אשר מתואר כגן וכמועד. 'מועד' פירושו המקום שבו נועדים – מגיעים אליו במועד ובשבת. הקב"ה זָנַ֨ח מִזְבְּחוֹ֙, זנח מִקְדָּשׁ֔וֹ. בעבר עוד היה נשמע שם קולם של ישראל אשר היו מתכנסים במועדים, ואילו הפעם נשמע שם קול האויב.

(ח) חָשַׁ֨ב ה֤'׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ: ס

(ט) טָבְע֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵהֽ': ס

הפסוקים הללו מתארים את החורבן, כאשר הקב"ה הוא המְבַצֵּעַ. בתחילה הוא רק הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ, אבל לאחר מכן הוא דורך קשתו, מתכונן לפגיעה. הָיָ֨ה כְּאוֹיֵב֙ ביִשְׂרָאֵ֔ל, ובבית המקדש. פסוקים אלו קשים מאוד, ובסופם נותק הקשר מהקב"ה, אין תורה ואין חזון.

התגובה לכך היא:

(י) יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֙רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם: ס

זקני בת ציון מקוננים על החורבן.

(יא) כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֙רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה: ס

המקונן מעיד על כך שהוא עצמו ראה את החורבן והתאבל על כך. פסוק זה הוא ראיה נוספת לכך שירמיהו הוא אכן מחבר המגילה, שהרי הוא היה בתקופת החורבן.

(יב) לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם: ס

(יג) מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ: ס

המקונן תוהה, איך אפשר לנחם את ירושלים לאחר האסון הנורא הזה?

(יד) נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֹנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך שְׁבוּתֵ֑ךְ וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים: ס

הכוונה היא לנביאי השקר. ירמיהו בא איתם חשבון, הוא התמודד איתם רבות בספר ירמיהו. נביאי השקר חָ֤זוּ לך חזיונות שָׁ֣וְא, הבטיחו שיהיה בסדר, וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֹנֵ֖ךְ. הם לא ניסו לעורר חזרה בתשובה, ולבסוף קרה מה שקרה..

(טו) סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֙יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ: ס

(טז) פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ: ס

כאן מתוארות תגובות העמים מסביב ששמחים על נפילתה של ירושלים, גם זה חלק מהקינה.

(יז) עָשָׂ֨ה ה֜' אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֙יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ: ס

עד כה תוארה הקינה על החורבן, זקני ציון והמקונן עצמו אבלים ואינם יודעים כיצד ניתן לנחם. אולם כעת מתחולל המפנה:

(יח) צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִ֠יּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ: ס

(יט) ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי בליל (בַלַּ֗יְלָה) לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֙פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת: ס

המקונן פונה אל ירושלים, ומפציר בה לפנות אל הקב"ה ולהזיל דמעה. שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ – תתפללי לחדש את הקשר. (זהו אחד המקורות לתיקון חצות שעושים בלילה. רֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת – אמצע הלילה)

ואכן ירושלים פונה אל הקב"ה:

(כ) רְאֵ֤ה ה֙' וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא: ס

(כא) שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֙גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ: ס

(כב) תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־ה֖' פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם: פ

ירושלים אכן נענית ופונה אל הקב"ה, אבל לא כפי שביקש ממנה המקונן. הוא ביקש לפנות בתפילה לחידוש הקשר. אך פניית ירושלים אינה בתפילה, אלא בזעקה: כיצד עשית לנו את זה?! מדוע טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ?

חז"ל ראו כאן דו-שיח. בפסוק כ' אומרת ירושלים: איך קרה כדבר הזה – אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים? ומשיב לה הקב"ה: אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא! זוהי סיבה ותוצאה. חז"ל מייחסים זאת אל רצח זכריה בן יהוידע, אשר הגיע להוכיח את ישראל בימי יואש, והרגוהו בבית המקדש. זכריה היה בנו של יהוידע, אשר גידל את יואש. אם כן, היה פה מעשה רצח של כהן ונביא תוך כדי כפיות טובה עצומה כלפי הקב"ה, שמוכיח כאן את העם בדו-שיח קשה ונוקב.

סיכום

פרק ב' קשה מקודמו. פרק א' עסק בעיקר בשלב שלאחר החורבן, בתגובת הגויים, בבגידה בישראל ובבדידות. פרק ב' עוסק בחורבן עצמו, ויש בו תיאורים קשים: תיאורי מוות, נשים שאכלו פריין ותאורי חורבן. אולם בעוד פרק א' עסק בבגידתם של הגויים ובבדידות ישראל, פרק ב' עוסק בקשר בין עם ישראל לריבונו של עולם.

הכאב בפרק ב' הוא על כך שהקב"ה נהיה לנו לאויב. איך הגענו למצב שכזה? יש בפרק פעלים מאוד חריפים: בִּלַּ֨ע, הָרַ֧ס, גָּדַ֣ע, הרג, חמס, שיחט וכן הלאה. פעלים אלו מופנים ישירות אל ריבונו של עולם, זה הכאב הגדול. הנקודה אינה רק עצם החורבן, אלא על שהגענו לכך, שהקב"ה כביכול נהיה כאויב.

בשלב הראשון אין קשר, ישנה שתיקה. זקני בת ציון מקוננים אבל שותקים, ללא דיבור ופניה לה'. המחבר –  ירמיהו, מנסה לעורר ולחדש את הקשר, " ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי, שִׁפְכִ֤י כַמַּ֙יִם֙ לִבֵּ֔ךְ ". פועלו מצליח חלקית, שכן הקשר מתחדש, אך בצורה של זעקה ותלונה, ובכל זאת התחלה של קשר עדיפה משתיקה והתנכרות. בסמיכות לחורבן קשה מאוד לפנות אל ה' בתחנונים, לכן העם בעיקר מתלונן וזועק איך קרה כדבר הזה. חידוש הקשר שהתחיל כאן באופן של פנייה אל הקב"ה, יתחדש ויתבסס יותר בפרקים הבאים.

 

 

 

 

 

 

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך