ויכוח על כרטיס כניסה לגן עדן
בסוף מסכת "תמיד" מופיע דיאלוג מרתק בין אלכסנדר מוקדון לזקני הנגב.[1] חז"ל מספרים על עשר שאלות קיומיות והגותיות שנשאלו זקני הנגב, ושבדרכם הספרותית המיוחדת השאירו לדמיוננו לשער מה היה משיב אלכסנדר לשאלותיו שלו. כך למשל, אחת השאלות הייתה: "איזהו גיבור"? וזקני הנגב ענו: "הכובש את יצרו". כששאלה מעין זו נשאלת על ידי דמות כאלכסנדר, הרי היא שאלה רטורית שהתשובה לה ברורה לכאורה, אך דווקא משום כך תשובת זקני הנגב סונטת ומתריסה במיוחד.
התלמוד שם מסיים בסיפור המצרף דמיון עשיר להיגד חד. בחזרתו ממסעותיו וכיבושיו, אכל אלכסנדר להנאתו דגים מלוחים על שפת מעיין, אך כשטבל את הדגים במים ראה, כי למרבה הפלא חזרו לחיים. אלכסנדר הסיק שמעיין זה יונק מגן עדן, והלך בעקבותיו עד שהגיע לשערי הגן. כשדפק על פתחו וביקש רשות כניסה, נענה: "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ". כביכול אמרו לו: אלכסנדר, גן עדן הוא מקום השמור לצדיקים, אתה אמנם מצביא וכובש גדול, אך צדיק אינך! אלכסנדר לא וויתר, התחנן והפציר: בכל אופן הלא אני מנהיג גדול ואדם חשוב, תנו לי בבקשה ולו דבר אחד משם. תחנוניו נשמעו וכתשורה הביאו לו כדור קטן. כשבדק את הכדור בארמונו, גילה שכל כסף וזהב ששקל כנגדו לא הכריע את משקלו. התפלא אלכסנדר, ושאל את חכמים לפשר העניין, ואלה פתרו לו שכדור זה הוא גלגל עינו של אדם, שלעולם אינו שבע ממה שרואה וחושק.
זה סיפור נהדר, המביא לידי ביטוי בצורה משעשעת ומחוכמת אמירה ברורה. חכמים פונים כביכול למצביא היווני הנערץ ואומרים לו: אלכסנדר, אמנם אתה איש מעלה, ואריסטו הגדול היה לך למורה, אך גבורתך והישגיך חיצוניים הם. אין להם קיום נצחי, ואין בהם כדי להשקיט את רעבונה הפנימי של הנפש.
הסיפור, שבמרכזו עומד העימות שבין עוצמה פיזית לבין גבורה רוחנית, מבטא את הוויכוח החריף שבין התפיסות הערכיות הכלליות של יוון ויהודה. העובדה כי מדובר בדו שיח של שאלות ותשובות מלמדת כי מבחינה ספרותית ביקשו חז"ל להעמיד שתי תפיסות זו מול זו, ובדרך זו לנסח את יסודה של תרבות ישראל, כאלטרנטיבה התרבותית לתרבות היוונית. יש לשים לב שחז"ל אינם מבטלים מכל וכל את מה שמבטא אלכסנדר, אך הם בהחלט פוסקים כי בעולם החיצוני כשלעצמו, ללא נקודת העוגן הרוחנית, אין קיום של אמת. באופן מעניין מוצג העניין כוויכוח על "כרטיס כניסה" לגן עדן, ובזה רומזים חז"ל שההתגוששות בין האידאות היא ביחס בשאלה מהו החיבור האמיתי לשורש הקיום. זהו וויכוח עוצמתי הקיים עד ימינו.
חז"ל מלמדים אותנו תובנה עמוקה; סופה של גבורה לנצח את הכוח, ושדה המערכה המשמעותי אינו שדה הקרב אלא בית המדרש, שהוא הוא בית היוצר של נשמת האדם והאומה. עוצמתה של אומה אינה נמדדת במבחן כשירותה לעמוד פיזית באתגרי המציאות, אלא להיפך, היכולת לעמוד באתגרי המציאות נעוצה בגבורת הרוח של האומה.
גבורה בגלות ובארץ ישראל
מעניין להתבונן בהיגד זה בהופעתו המקראית. סמוך לחנוכה אנו פוגשים בסיפור המשפחתי של יעקב ובניו. יעקב אבינו נדרש לתעצומות נפש, כשהוא ניצב בפני התמודדות ערכית מורכבת במשך שנות שהותו הארוכות אצל לבן דודו. נראה שיעקב יכול לומר לעצמו בסיפוק, שהוא עמד במשימה והצליח להיות עובד מסור, תוך שמירה על האינטרסים האישיים וקו הצדק, גם אצל נוכל ערמומי. אלא שמיד בהגיעו לארץ ישראל, נדרש יעקב לעמוד פיזית מול עשו הגברתן וארבע מאות אנשיו. זהו כבר שדה קרב אחר לחלוטין. נדמה שבארץ ישראל לא די בגבורת נפש. במפגש עם כוחניות אגרסיבית נדרשים שיקול דעת ריאלי, עוצמה פיזית ונחישות. אלו הם כישורים שונים לגמרי מאלו שהספיקו ליעקב עד כה.
אלא שתיאור סופה של ההתמודדות עם עשו מפתיע מאוד ומעורר מחשבה. התורה מתארת כיצד מתבססת ההתיישבות הישראלית בארץ כנען, בעוד עשו ואלופיו מהגרים באופן בלתי מוסבר להר שעיר. "וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם".[2] הפסוקים מציינים באופן מופרז לכאורה כמעט כל פרט שניתן לציין: נשים, בנים, בנות, שאר הנפשות, מקנה, בהמות וכל שאר הקניין. מה מביא את עֵשָו לעשות צעד תמוה זה למרות חוסנו? מדוע הוא מבצע תפנית כה בלתי מוסברת, ויוצא אל ארץ לא נודעת מפני יעקב אחיו? האם באמת ארץ כנען צרה מלהכיל את שני האחים? ואם כן, מדוע האח הגדול והחזק, בעל הוותק של עשרים ושתיים שנים בארץ, הנשוי לבנות ישמעאל וכנען, הוא שצריך לפנות מקום לאח הצעיר שזה עתה הגיע? מה יש ביעקב הגורם לעשו להידחות?!
המדרש עונה על כך תשובה עמוקה ובעלת היגד אקטואלי: "'נָסוּ וְאֵין רֹדֵף – רָשָׁע. וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח' (משלי כח, א). בורח רשע בלא שרודפים אחריו, ככתוב: 'וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ'".[3] אנסח זאת בלשוני; חברה שאינה ממוקדת בערכי רוח ותקוות נצח, היא חברה ההולכת ומתפוררת, שניתן לראות את קיצה גם כשהיא בשיאה. מנגד, חברה בעלת חזון רוחני ובהירות ערכית היא חברה צומחת ומתפתחת. זאת ועוד, חשש מאתגרי המציאות נובע פעמים רבות מחוסר אמונה וחזון, בעוד שחיבור שורשי מקנה ביטחון עצמי ועוצמה "וְצַדִּיקִים – כִּכְפִיר יִבְטָח". חז"ל במדרש נפלא זה באים לומר, שישנה אמת פנימית הגלויה וידועה אף למי שעומד הרחק בצד השני של המתרס. כשעשָו פוגש לאחר שנים רבות את דמותו המרשימה של יעקב, מתגלה לו ההבדל התהומי שבין שני המחנות, וגילוי זה כשלעצמו גורם לו להרפות ולוותר.
המדרש שם ממשיך ומסביר מדוע נוטש עשו את ארץ ישראל: "רבי אליעזר אמר מפני שטר חוב, ור' יהושע בן לוי אמר מפני הבושה". ארץ ישראל אינה בדיוק המקום המתאים לחיי נועם ושלווה. בשביל קיום נוח או מקלט לילה יש מקומות פסטורליים יותר. הדינמיקה והתביעה הרוחנית בארץ ישראל שונות. ארץ ישראל הינה בעצמה "שטר חוב" שלא כל אחד חפץ בו. הזוכה בארץ זו נדרש לקחת על עצמו התחייבות לברית א-להית הכרוכה בה. כמו כן כשעשו רואה את פני יעקב, הוא נרתע "מפני הבושה". הוא מבין שזוהי אישיות החיה במישור חיים שונה, ולה שייכת ארץ הקודש.
לא אחת אנו נוטים לחשוב כי המציאות הפיזית היא שדה ההתמודדות המרכזי. אך מבלי לזלזל כלל בחשיבותה של ההתמודדות במישור הארצי, ניתן לומר כי פעמים רבות זוהי אשליה. ממפגשם של יעקב ועשו עולה שלא זה היה שדה הקרב המרכזי, ולא שם התרחש המאבק האמיתי. עוז הרוח, האמונה, והגבורה הפנימית הן אלה שדחו והכריעו את הכוח והעוצמה. המאבק הפיזי במישור הארצי אינו אלא בבואה וקצה הקרחון של ההתגוששות הערכית.
בין כפיר אריות לדוב גריזלי
תחושת העוצמה והביטחון של איש הרוח משולה בלשון הפסוק לגור אריות: "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח". מדוע הפסוק אינו מציין את האריה בשמו הבוגר? לכאורה מתאים יותר היה לומר: צדיקים כאריה יבטח, כליש, כשחל, או כלביא. מעניין הוא הסבר הזוהר לפסוק, אותו אסביר במילים פשוטות.[4] כשגור אריות פוסע בבטחה בסוואנה של אפריקה, הרי זה משום שהוא מודע לכך שיש לו "רשת ביטחון", ומאחוריו עומדים הורים חזקים. הוא מודע לשורשיו, וחש כי נכון לו עתיד מבטיח. אכן הוא צעיר עתה, אך "דם אריות" זורם בקרבו. על כן "וְצַדִּיקִים כִּכְפִיר יִבְטָח". כנגד רוח גדולה וגבורת אמת – אין מי שיעמוד!
בעלי המדרש חיו אחרי דעיכתה של האימפריה היוונית, בתקופה שרומי הגדולה משלה בכיפה, ואיתה הם ניהלו עימות ערכי. במבט מעמיק צופה פני עתיד, הם פונים אל הציבור ומנחמים אותו, כאומרים: אל תִּרְאוּ, האמת אתכם, ואיתה גם חיי הנצח. גם אם עשָו של היום הוא בעל כוח אדיר המטביע את רישומו בכל העולם, דעו לכם כי רומי וקלגסיה חלוף יחלופו, וגבורתו של יעקב תנצח בסופו של דבר את עוצמתו של עשָו.
שמעתי מאפי איתם, איש הגולן, סיפור מדהים על חוויית דייג באלסקה ודוב גריזלי אימתני. אפי היה בחופשה לאחר שחרורו מצה"ל. המדריך המקומי הסביר על תנאי השטח, וספק בהלצה ספק ברצינות אמר: ראו, אתם הולכים לדוג עכשיו, והכל נראה פסטורלי ושקט מסביב, אך דעו כי אתם עלולים לפגוש יצור אימתני בן המקום, דוב גריזלי!
אפי אמנם היה קצין בכיר בצה"ל, אך לבו אמר לו שדוב גריזלי אינו מבין גדול בדרגות. הוא כעכע קלות בגרונו, התגבר על מבוכתו, ושאל בתמימות: "ואם יגיע, מה עלינו לעשות?" הקבוצה הצטחקה לשמע השאלה המפתיעה שבאה דווקא מהגנרל הישראלי. מבטו של המדריך המקומי היה רציני, והוא ענה בשיא הטבעיות: "אם יגיע, עמוד מולו בפשטות ובגֵו זקוף, ואמור בקול בוטח: זה השטח שלי, חפש לך מקום אחר! המקומיים אומרים שזה עובד"… למרבה הפלא, מספר אפי, כך בדיוק אירע, וזה אכן עבד. עוצמתו של האדם מוקרנת בדרך כלשהי אל הדוב. אם האדם מודע לכך ולא מתכחש לעצמיותו, המציאות מדברת בעד עצמה.[5]
לפני שנים רבות שמעתי סיפור אחר על דב, גם הוא משעשע ומעורר מחשבה. ברוסיה יש המגדלים דבש, וידועה אהבתו של הדוב הרוסי לתוצרת זו. טיכסו המגדלים עצה, ושמו את הכוורות על העצים, אלא שדוב רוסי יודע גם לטפס על עצים. התחכמו וקשרו חבל ליתד בראש העץ. החבל השתלשל אל מתחת למקום בו נמצאת הכוורת, ומוט עבה וארוך קשור באמצעו במאוזן. כשהדוב טיפס היה נפגש במקל. כשהיכה הדוב בצד ימין, קיבל בפניו את הצד השמאלי, היכה בצד השמאלי וקיבל מימין, וכך חזר הדבר חלילה עד שהדוב היה מוותר ויורד…
דוב רוסי אכן עשוי שלא להבין את שורש העניין ושהוא הגורם לעצמו כאב, הוא ולא המקל; אך אדם בר דעת אמור להכיר בכך שהמציאות החיצונית אינה חזות הכל, וכי לכל תופעה ומהלך חברתי ישנם שורשים פנימיים ואלה מתבטאים עלי אדמות. המציאות הפיזית לכל היותר הינה כקצף שעל פני המים, שאינו אלא ביטוי לזרמים הפנימיים ולהתגוששות הפנימית השורשית, ועל כן הפתרון האמיתי נעוץ בשורש העליון.
עוצמתו של עם נעוצה קודם לכל בחזונו, באמונתו ובערכיו. דווקא משום שהיו החשמונאים כהנים קדושים ואנשי רוח, צלחה עמידתם העיקשת על ערכי האומה, וגבורת רוחם הביסה את כוחו ועוצמתו של האויב בשדה הקרב. הגבורה האקטיבית של המכבים בארץ ישראל אכן שונה מהגבורה הפסיבית של שמירת חיי הרוח היהודיים בגלות, אך בשורשן יונקות השתיים מאותו מעיין. מן הגבורה הרוחנית משתלשלת העוצמה הממשית, מן העולם האידאי נגזרת גבורה פיזית בת קיימא.
בהקשר זה ראוי להביא מדבריו החדים והבהירים של מאיר בן שבת, מי שמילא שורה ארוכה של תפקידים ביטחוניים חשובים, והיה ראש המטה לביטחון לאומי. הרעיון המרכזי בנאומו היה האמונה כמרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי. להלן מקצת מדבריו היסודיים:
בדור האחרון אנו חווים מעבר מחברה הגמונית לחברה רב־תרבותית, מחברה שממוקדת בממלכתיות ובַכּלל, לחברה מופרטת ומבוזרת, ממדינת רווחה למדינה שמקדשת יעילות. כל אלה מאתגרים את זהותנו המשותפת. לפני שנים הציבו מנהיגי הציבור הזה את הצבא כיעד לנוער הדתי־לאומי. עברו שנים ויעד נוסף הוצב: עולם התקשורת. לשני היעדים האלה נוסף יעד ההשתלבות בעמדות מפתח בהנהגת המדינה. במקביל למגמה המבורכת הזו ראוי להגביר את ההשקעה ולחזק את מרכיבי העוצמה הרוחנית התורנית. עוצמה רוחנית נשענת לפני הכול על הנהגה רוחנית, תלמידי חכמים, לומדי תורה, חובשי ספסלי בית המדרש, ועל היחס שלנו אליהם. זה לא צריך לסתור את ההשקעה בלימוד מדעי הטבע, הרוח והחברה, אך עלינו לשאוף, ברוח דברי חז"ל, "לברך בתורה תחילה". התורה היא השורש והמפתח לחיזוק האמונה, להטמעה עמוקה של הערכים בכל תחומי החיים, ולהבטחת ההמשכיות. עלינו לעודד מצוינות תורנית, שקידה תורנית, עמקות תורנית. בלי עוצמה רוחנית אין קיום![6]
[1] תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב. על האגדה כמבטאת את הניגוד בין התרבויות ראו חידושי אגדות למהר"ל מפראג שם. לעיון רחב בדו-שיח ראו הרב יובל שרלו, "יסודו של חג החנוכה לאור שאלותיו של אלכסנדר מוקדון לחכמי ישראל", בתוך: באורך נראה אור, ספר מאמרים לחנוכה לזכר סגן דני כהן הי"ד, ירושלים תשס"ד, עמ' 282. ראו גם דיונו המרתק של עמנואל לווינס, "מעבר למדינה בתוך מדינה", בתוך: קריאות תלמודיות חדשות, שוקן, ירושלים תשס"ה, עמ' 43-60. מפגשי אלכסנדר עם חכמי ישראל מופיעים במקומות רבים במדרשי חז"ל, כגון: בבלי יומא סט, א; בבלי סנהדרין צא, א; פסיקתא דרב כהנא מ, ב; פסיקתא רבתי יד, סה; מדרש שוחר טוב יח, יא ועוד. גם פלאביוס מספר על כבוד שחלק אלכסנדר לכוהן הגדול כשביקר בבית המקדש בירושלים. ראו קדמוניות היהודים (תרגום אברהם שליט) כרך ג, ספר תשיעי ח, ז-ג, עמ' 13-82. זוהי הגרסה היהודית לאגדות אלכסנדר, שהעיסוק בדמותו ובעלילותיו רווח בתרבות העולמית, כז'אנר הנקרא "הרומנסה של אלכסנדר".
[2] בראשית לו, ו-ח
[3] בראשית רבה פד, ב בעיבוד קל.
[4] ראו זוהר ח"ב קמג, א.
[5] הספר "Mark of the Grizzly" שכתב סקוט מקמילן, עוסק בתיאור מקרים בהם הותקפו אנשים על ידי דובי גריזלי באמריקה הצפונית. הספר מתאר 16 מקרים, מתוכם רק במקרה אחד תקף הדוב את קורבנותיו בכוונה תחילה. בכל שאר המקרים התקיפות נגרמו בגלל טעויות, בהן הפתיעו את הדוב או פגעו בו וכדומה. האדם נתפס כמסוכן לדוב, וברוב המפגשים יסתובב הדוב ויתרחק ברגע שיזהה שזהו אדם.
[6] תלקיט מדבריו בקבלת אות יקיר ישיבות ואולפנות בני עקיבא ב"וועידת החינוך". תקציר הנאום פורסם בעיתון מקור ראשון, ג בכסלו תשפ״ב, 7.11.2021.