אש של רשב"י

מנהג ישראל

השבוע בעז"ה יחול ל"ג בעומר, יום בו לחלק מהשיטות מסתיימים מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידיו של רבי עקיבא למות, וכן על פי המסורת ביום זה נפטר רבי שמעון בר יוחאי, ועל כן רבים פוקדים את ציון קברו שבמירון ביום זה.

החתם סופר בתורת משה על פרשת השבוע פרשת אמור כתב בחריפות גדולה מאוד נגד העלייה לקבר הרשב"י, שהייתה נהוגה כבר בזמנו. החת"ס כותב באחת מתשובותיו שביום פטירה של צדיק היה ראוי לצום ולא לעשות הילולות, וכן כתב שרעידת אדמה גדולה שהתרחשה בצפת נגרמה בגלל העלייה למירון שגורמת לשכיחת ירושלים.

קולו של החת"ס אינו קול יחיד, במהלך הדורות היו רבים שחששו ממה שמתרחש ומתפתח בקברי הצדיקים, ובפרט בקבר רשב"י, פעמים רבות נוצרה שם אווירה של חוסר צניעות וכן היו שם בעיות של כשרות בעקבות שחיטות לא מבוקרות. כיום ברוך ה' התופעות הנ"ל חדלו ולמרות זאת יש שמתנגדים לעליה ההמונית למירון, למשל הראשון לציון הנוכחי נוהג מידי שנה להעביר שיעור מדוע לא נכון לעלות לקבר הרשב"י בל"ג בעומר בכלל, ובפרט לבחורי ישיבה, שכן זה ביטול תורה. מסופר על האדמו"ר מגור, ה"בית ישראל", שאמר פעם לתלמיד שרצה לנסוע לרשב"י בלג בעומר "הרי יש לך את רשב"י כאן בגמרא למה ליסוע למירון".

אך בפועל, למרות כל ההתנגדויות, בכל שנה המבצע הקשה ביותר של שר התחבורה ושל משטרת ישראל הוא בתאריך י"ח באייר, ל"ג בעומר. אין עוד אירוע כזה בו עם ישראל בהמוניו מגיע אליו, מגדולי האדמו"רים והרבנים, הספרדים והאשכנזים, ועד להמון העם, אפילו יהודים שחוץ מלהגיד "בזכות רבי שמעון" הם אינם יודעים שום דבר נוסף על רשב"י. כולם מגיעים. המוני המונים של יהודים מכל הסוגים והגוונים. זהו אירוע ענק עם לוגיסטיקה מורכבת של תחבורה שפועלת 24 שעות ביממה. לא ניתן להתעלם מההכרעה של עם ישראל! ברצוני לעיין בדמותו של רשב"י, שהוא כמובן מרכז היום המיוחד הזה ומתוך כך במנהג העלייה לציונו.

רבי עקיבא ורבי שמעון – גדלות התורה

כשאנו באים לדבר על רבי שמעון בר יוחאי מתבקש שנדבר גם על רבו המובהק – רבי עקיבא. רבי שמעון בר יוחאי בעצמו אומר לתלמידיו "בניי! שנו מדותיי, שמדותי – תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע" (גיטין סז,א).

כל ענייני ספירת העומר הם אפופי סוד, התקופה הזו שייכת לתלמידי רבי עקיבא מהרבה בחינות – מצד אחד אנו אבלים על מות תלמידי רבי עקיבא, ומצד שני רשב"י נפטר גם הוא, אמנם הוא מתלמידי רבי עקיבא במהדורה בתרא, אך הוא לא היה שייך לתלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה, ובמותו ירד אור גדול לעולם. הכל מתחבר ומתכנס לתוך היום הזה, לתוך ל"ג בעומר, כמובן אין זה צירוף מקרים.

רשב"י ורבי עקיבא קשורים זה לזה, ממשיכים זה את זה. כשאנחנו מדברים על רשב"י ורבי עקיבא, אנחנו מדברים על גדלות בתורה. אין דף בגמרא שאין בו את רבי שמעון או את רבי עקיבא. כל התורה שלנו היא רבי שמעון ורבי עקיבא.

רבי עקיבא הוא גדול הגדולים. הגמרא במסכת מנחות (כט, ב) מספרת שאחרי שה' מראה למשה את רבי עקיבא, מתפלא משה מגדולת תורתו של רבי עקיבא ואומר לה': "רבונו של עולם! יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?".

ממשיך דרכו בגדלות התורה של רבי עקיבא הוא רבי שמעון בר יוחאי. רשב"י הוא מרא דתורת הסוד, הוא מביא תורה חדשה, תורת הסוד, וביום פטירתו היא נשלמת.

רבי עקיבא ורשב"י קשורים לא רק בגדלות בתורה, אלא גם בשקיעותם בתורה. הדבר ידוע שרבי עקיבא הלך ללמוד תורה בעצת אשתו 12 שנה, שאחריהן הוא חוזר לביתו אך בסופו של דבר שב ללמוד 12 שנה נוספות, וכן הגמרא בשבת (לג, ב) מספרת על רבי שמעון בר יוחאי שברח עם בנו למערה ולמד שם במשך 12 שנה. גם אצל רבי עקיבא וגם אצל רשב"י יש שקיעות והתמסרות אדירה לתורה.

אש בעיניים

מעבר לגדלות התורה והעברת המסורת, ומעבר לשקיעות בתורה, ישנה נקודה נוספת בדמויותיהם של רבי עקיבא ורשב"י עליה אבקש להתעכב. הגמרא בשבת (לג, ב) מספרת סיפור שראוי לעיין בכל פרטיו אך אנחנו נעמוד על עניינים אחדים ממנו – רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ויהודה בן גרים ישבו יחדיו. פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהן של אומה זו! תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". רבי יוסי שתק, אך רבי שמעון הגיב על דבריו של רבי יהודה ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן -תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס". לאחר מכן הלך יהודה בן גרים וסיפר אודות השיחה הזו. המלכות שמעה את הדברים וגזרה כי רבי יהודה ששיבח מעשיהם – יתעלה, רבי יוסי ששתק – יגלה, ואילו רבי שמעון שגינה – ייהרג. בעקבות כך בורח רבי שמעון יחד עם בנו ומסתתרים שניהם בבית המדרש, אך כשגברה הגזרה, הם נאלצו לברוח אל המערה, שם השקיעו את כל גופם בחול, ואת כל ראשם בלימוד התורה במשך 12 שנה.

לרבי שמעון בר יוחאי יש גישה, יש דעה והוא לא חושש לומר אותה. הוא מכיר שיש "פוליטיקלי קורקט", הוא מבין שמי ששותק הוא כביכול יותר חכם ולא מסתכן, אבל לרבי שמעון בר יוחאי איכפת מהמציאות והוא אומר את הדברים בשאיפה לתקן אותם. הוא אדם תוסס, אדם ערני, והוא יודע שהמשמעות בדברים שלו היא שהוא יוצר אופוזיציה נגד המלכות. הוא לא היה מסתכן לו היה שותק כמו רבי יוסי, זה הרבה יותר מתקבל, אבל רבי שמעון הוא תלמידו של רבי עקיבא – הגמרא במקום אחר (ברכות סא, ב) מספרת על רבי עקיבא שכשגזרה המלכות גזרה שלא יעסקו בתורה, הלך רבי עקיבא והקהיל קהילות ברבים ולימד תורה. רבי עקיבא ידע שיש גזירה, הוא היה יכול ללמוד לעצמו בסתר, אך בכל זאת בחר לפעול כך בפומבי ולסכן עצמו. מוצא אותו פפוס בן יהודה ואומר לו – "עקיבא! אי אתה מתירא מפני מלכות?", שואל אותו פפוס, תגיד לי רבי עקיבא, אתה לא רציונלי? אינך מבין בפוליטיקה? למה להסתכן כך? ורבי עקיבא משיב לו שהתורה היא מקור חיותנו ולכן הוא מוכרח להמשיך לא רק בעמל התורה האישי שלו אלא גם להפיץ ברבים את האמת הזו.

כזה הוא רבי עקיבא, הוא יוצא עם התורה שלו, התורה חיה אצלו. הוא מבין שיש לזה השלכות, אבל כזה הוא. כל ימיו היה מצטער על הפסוק "בכל נפשך", ושאל "מתי יבא לידי ואקיימנו". ולמרות שהוא יכול לשבת בנחת עם עצמו וללמוד תורה לבדו, הוא מקהיל קהילות ומלמדן תורה. זאת הנקודה שלו. זו אישיותו. רבי עקיבא, עוד לפני שהוא נהיה תלמיד חכם הוא אמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט, ב), ומסביר שם תוספות שהוא אמר זאת מכיוון שהוא אדם שאינו יכול לסבול עיוות, הוא לא יכול לשבת בשקט כשיש מציאות פגומה, ואז כשהוא היה עם הארץ הוא חשב שתלמידי חכמים מתנשאים על עמי הארצות והוא פשוט לא יכול היה לסבול את זה, לא רק בשביל הצדק העצמי שלו, אלא הוא נהיה ראש המפגינים ונלחם עבור הצדק של כל עמי הארצות.

רשב"י, ממשיך את דרכו, הוא אומר את הדברים שצריכים להיאמר, גם אם לא כולם ישמחו לשמוע אותם. כאשר רשב"י יוצא מהמערה לאחר 12 שנה הוא שורף את העולם כאשר הוא רואה שאנשים מבטלים תורה. למה הוא הוא מגיב ככה? מה איכפת לו? הוא ישב ולמד 12 שנה, ובנה עולם אדיר של תורה, אז למה לשרוף ככה את העולם? לרשב"י  אכפת ! הוא חי את המציאות, הוא חי את עם ישראל, ואם הוא חושב שמתנהלים לא בסדר, אז הוא מגיב ושורף. הקב"ה מחזיר אותו למערה כי הראיה שלו לא נכונה, אבל האכפתיות, האש, חוסר היכולת להבליג על עיוותים במציאות זו האישיות של רשב"י וזו האישיות של רבי עקיבא.

איפה הדעת שלנו?

בפעם השנייה שרשב"י ובנו יוצאים מהמערה הם מבחינים באדם זקן רץ עם שני בדי הדס בידו, ורשב"י מתפעל ממנו ושואל אותו לפשר מעשיו. הזקן משיב להם שזה לכבוד שבת והאירוע הזה יוצר אצלם תובנות חדשות ומשנה את כל גישתם לעולם החומרי. יש להעמיק ולהבין מה העומק שהם מצאו בתשובת אותו זקן .אבל אני מבקש לשאול מי מאתנו בכלל היה מבחין בזקן עם הדסים ? האם בכלל ההינו מסובבים את הראש כלפיו? ממה רשב"י מתרגש כל כך? איש מבוגר עם הדסים זה לא מראה מפעים כל כך, הרי כולנו היינו רואים וממשיכים ללכת, ורשב"י מתעכב ומברר, כי הוא אדם ערני, הוא מתבונן במציאות ומבין כי היא יכולה ללמד אותו. הוא תלמידו של רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שחזר בתשובה רק מפני שהוא ראה מפל מים שנופל על אבנים ושוחק אותן, ומתוך כך הוא מבין שאם המים מצליחים להשפיע כך על האבנים, על אחת כמה וכמה שהתורה תשפיע על ליבו, כי התורה נמשלה למים. רבי עקיבא, עוד בהיותו עם הארץ, ידע להסתכל ולהתבונן במציאות, המציאות דיברה אליו. הוא היה אדם שכל פגישה עם המציאות השפיעה עליו. אחרי שרשב"י מתקן את הראיה שלו הוא כבר לא שורף את העולם, וכעט הוא יוצא ומתקן את כל מה שהרומאים הרסו. הוא לא רץ להסתגר בביתו, אלא הוא הולך לפעול, לעשות ולתקן.

רב אברום תמיד היה אומר על הפסוק: "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר" (במדבר כד, ו) – מים עומדים הם מים סרוחים. מים צריכים לזרום כדי להישאר זכים. מים זה הדבר הכי נפלא בעולם, מים זה תורה, אבל כשהתורה לא תוססת וזורמת, כאשר היא לא חיה אלא היא עומדת במקום אחד ואין התקדמות, אז גם היא, התורה, יכולה חס וחלילה להסריח. צריך לחיות, צריך להיות בהתקדמות מתמדת. כך פעל רשב"י וכך פעל רבי עקיבא. הם היו מעורבים עם החיים, עם הסביבה, הייתה בהם תסיסה מתמדת, אידיאליסטיות גדולה ורצון להאיר ולתקן.

יש שיחה נפלאה של ראש ישיבת הר-עציון, הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל שנקרא "בבלי דעת" בתפילת יום הכיפורים אנחנו מציינים רשימה ארוכה של "על חטא שחטאנו לפניך", ובין כל החטאים הרבים שאנו מונים ישנו חטא אחד שמאפיין את הציבור שלנו, וזהו "על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת". הציבור הזה מאופיין באנשים שהולכים לישיבות, לומדים תורה ומקיימים מצוות, אבל בלא דעת. הדעת שלהם, האכפתיות, האנרגיות, התסיסה, כל הכוחות האלה לא נמצאים בתורה. אפשר לראות הרבה אנשים שמתפללים ולומדים, אבל חסרה להם איזו ערנות כזאת, תסיסה, ברק בעיניים. חסרה התלהבות. וזה, אומר הרב ליכטנשטיין, זה החטא ש מאפיין את הציבור שלנו . אנחנו עושים, אבל בלי דעת.

אדם צריך לשאול את עצמו מי אני, מה מטריד אותי באמת. על מה אני חולם, מה משמח אותי. ככה הוא יכול להבין איפה הדעת שלו נמצאת. אדם צריך לבדוק את עצמו ביום יום, לבחון מה השירים שהוא שומע, מה מעניין אותו, מה עושה לו ברק בעיניים, מה יוצר אצלו הזדהות. אדם צריך להיות ערני לסביבה, אבל לא פחות ערני לעצמו, מתוך דאגה לעם ישראל.

התלהבות של קודש

אני מאוד אוהב את ישיבת הגולן. אנחנו ישיבה מאוד מאוזנת. יש לנו גבולות, יש לנו סדר והגיון, וזה מאוד חשוב. לא צריך להתלהב כמו ילדים מכל דבר, ולצאת מגדרנו מכל עניין. אין לנו פה בתפילה אף אחד שצועק או מוחא כפיים,  בדרך כלל לא מצוי אצלנו כל מיני שיגעונות  לא מאוזנים בעבדות ה' ואני חושב שהאיזון הזה הוא מאוד נכון, אבל בסופו של דבר צריך להיזהר מ"הסבלנות הקרה", כמו שהרב זצ"ל כותב באחת מאיגרותיו, צריך להיזהר שלא להגביל את עצמנו יותר מידי, צריך לאפשר לנו גם להתלהב לפעמים, להתלהב מקודש ומרוחניות.

לכן אנחנו נוסעים עם כל המוני עם ישראל לציון הרשב"י. אכן באמצע הלילה ועד אור הבוקר אנחנו רוצים להידבק ברשב"י, לטעום מרשב"י, לצאת קצת מהנורמליות, להצטרף להמון הפוקד את רשב"י בדבקות ובשירה אדירה, לצאת קצת מעצמנו ללילה אחד. כדי להיות מאוזנים לפעמים צריך לדעת גם לא להיות מאוזנים לפעמים. אנחנו בישיבה אנשים מאוד מסודרים, ולא רגילים ללכת לכל מיני אירועים המוניים, וזה טוב מאוד להיות מסודרים. זה טוב שיש פרופורציות. זה מי שאנחנו. אבל אסור לנו להתקבע למצב הזה, צריך לדעת איך לגעוש ולתסוס, כדי שלא נהפוך להיות מים סרוחים. ברוחניות צריך לדעת גם לצאת לפעמים מהרגילוּת שלנו, כדי שלא להישאר כמצוות אנשים מלומדה. אנחנו צריכים לדעת להתלהב מהקודש, להבעיר את הרוחניות, להיות עם אש בעיניים.

הנסיעה שלנו, של ישיבת הגולן, לרשב"י היא בדיוק מבטאת את העניין הזה. אנחנו רוצים לקבל אווירה מיוחדת, לגעת בסגנון שנוגע בנשמה, להתלהב מהקודש, דווקא בל"ג בעומר שהוא יום שכולו מלא סודות, שלא את הכל אנחנו מבינים, אנחנו מבקשים להיקשר גם עם ציבורים שאנחנו פחות מחוברים  איתם  ביום יום.

ובעז"ה נצא קצת מעצמנו, נתמסר לקודש ונזכה להתרומם ולהתלהב מעבודת ה' המיוחדת הזאת.