בין אלדד ומידד לנדב ואביהוא

בפרשתינו, לאחר תלונות בני ישראל במדבר ותביעתם לאכול בשר, מצויה פרשייה קצרה, תמוהה לכאורה וכומסת סוד – סיפור ההתנבאות במחנה של אלדד ומידד. על בדיוק התנבאו ומדוע עוררו עליהם את כעסו של יהושע? על התבטלות וענווה, ופוליטיקה מסוג אחר.

ראשי פרקים:

על מה המהומה?

לאחר תלונות בני ישראל במדבר ותביעתם לאכול בשר, מצויה פרשייה קצרה, תמוהה לכאורה וכומסת סוד:

כד וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל-הָעָם, אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. כה וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ:

משה טוען בפני הקב"ה שמשא העם קשה עליו, וכתגובה לכך הוא מצטווה לאסוף שבעים זקנים שיעזרו לו לשאת את משא העם. משה אכן עושה כפי שנצטווה, הוא אוסף את הזקנים סביב אוהל מועד, שם נחה עליהם רוח ה', אלא שאז מגיעה תפנית לא צפויה שנראה שגורמת זעזוע במחנה:

כו וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: כז וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: כח וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: כט וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:

בקריאה ראשונה של הפסוקים קשה מאד להבין מה בדיוק מתרחש. אלדד ומידד, שני אנשים שאיננו יודעים דבר על זהותם, נשארו במחנה והתנבאו. הכתוב מגלה לנו פרט אחד מזהה: "וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים", ביטוי סתום למדי. מכל מקום, ההתנבאות הזו בתוך המחנה מעוררת את "הנער" לרוץ בזריזות למשה ולהודיע לו על הנעשה. יהושע בן נון, שעל פי חז"ל הוא גם "הנער" המדובר, מזדעזע ממעשיהם עד כדי כך שהוא מציע למשה לאסור אותם. מה פשר המהומה?

שעת מבחן

חז"ל במדרש שפכו אור על הפסוקים. לפני שנבין מה בדיוק התרחש, ישנו דבר אחד שמאד בולט כבר ברובד הפשט. אנו נמצאים לאחר סיפור נדב ואביהוא, אנשים גדולים שהתקרבו לקודש קצת יותר מידי באופן שעליו לא נצטוו, ונענשו במקום. ניתן להבחין שיש דמיון רב בין המסופר שם למסופר פה. אלדד ומידד, שני אנשים שהיו בעלי עוצמה רוחנית גבוהה, עושים מעשה שנראה מאד חריג: הם מתנבאים בתוך המחנה, ולא בקרבת אוהל מועד. מעשה שכזה מייד מעורר תסיסה ובהלה, לא רוצים שוב לחזור על אותן טעויות. אולם באופן מפתיע, כאן התגובה בדיוק הפוכה, את בני אהרון שרפה אש ה', ואת אלדד ומידד משה משבח ומעלה על נס. מדוע?

חז"ל משלימים לנו את הסיפור שלא כתוב. משה רבינו רצה לאסוף נציגים מכל שנים עשר השבטים שיהיו חלק משבעים הזקנים, אלא שישנה בעיה מתמטית פשוטה. אם ייבחרו חמשה מכל שבט – יהיו שישים בלבד, ואם ייבחרו שבעה מכל שבט – הגענו לשבעים ושניים. מה עשה משה? אומרים חז"ל, משה אסף שבעים ושניים נציגים ועשה הגרלה ביניהם. הוא חילק להם שבעים ושניים פתקים, על שבעים מתוכם כתוב "זקן", ושני פתקים נשארו ריקים. שני הנציגים שהוגרלו עם פתק ריק היו אלדד ומידד, וזו כוונת הביטוי "והמה בכתובים", הם היו חלק מההגרלה אך נשארו בחוץ. כעת מגיעה שעת המבחן, כיצד יקבלו אלדד ומידד את העובדה שלא נבחרו?

מה שרואה משה

רוח הנבואה ששרתה עליהם מהווה עדות נאמנה לכך שהם מקבלים זאת באהבה ובשמחה, שהרי רוח ה' אינה שורה על אדם ששרוי בעצבות. על פי חז"ל, כך נאמר להם באותה נבואה: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (סנהדרין, יז). הנבואה הזו "מקפיצה" את יהושע עבד משה, משהו פה מצלצל לו מוכר. הוא כבר שמע דברים דומים מפיהם של נדב ואביהוא, כפי שמתאר המדרש: "אמר לו נדב לאביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו, ואני ואתה ננהיג את הדור" (שם, נב). יהושע בטוח שהדברים של אלדד ומידד על דבר מותו הצפוי של משה נאמרו מתוך התמרמרות על כך שלא נבחרו להיות משבעים הזקנים, ועל כן הוא מבקש לאוסרם, או כפי שפירש רש"י על פי המדרש: "הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם".

אולם משה מזהה את הענווה של אלדד ומידד, הוא יודע שלא מתוך כעס נאמרו דבריהם ולא מתוך רצון לשררה. בניגוד לבני אהרון שחיכו למות משה ואהרון כדי שהם יירשו את תפקידם, אלדד ומידד מתנבאים על כך שיהושע יירש את משה, ולא הם עצמם. ברור אפוא שלא גדולה וכבוד הם מחפשים, אלא כל רצונם הוא שיהיה מנהיג ראוי שיחליף את משה לאחר מותו. משה אכן משבח אותם על נבואתם, ואף מוסיף: "וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים" – הלוואי וכוח הנבואה ימשיך גם אחריי, זהו החזון הגדול.

אנו פוגשים פה פוליטיקה מעולם אחר, כל אחד חושב על כבודו של השני. אלדד ומידד מקבלים באהבה את דחייתם מההנהגה, יהושע ששומע על כך שהוא עתיד לקבל את ההנהגה, דוחה זאת בתוקף ודואג לכבוד רבו, ומשה רבינו, העניו מכל אדם, שמח על כך שיש לו המשכיות. הנהגה כזו היא פלא גדול. בקרוב אצלנו.

 

השיעור נכתב במסגרת מיזם משותף של ישיבת הגולן ובית המדרש הקהילתי כפר סבא.

 

 

לעילוי נשמת:

אוריה שלומית בת סימה

משה יוסף בן מינדל אסתר

תגיות:
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

דילוג לתוכן