בפתיחת הפרשה הקודמת, פרשת "לך לך" אנו נפגשים עם דיבורו הראשון של ה' אל אברהם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). לדיבור זה חסר רקע מקדים. התורה לא מתארת מדוע דווקא אברהם הוא זה שנבחר, או מה ראה הקב"ה לייחד את דיבורו דווקא אליו.
בתורה שבכתב שאלות אלו נותרות ללא מענה. אולם חז"ל במדרשיהם משלימים את התמונה באמצעות מדרשים המרחיבים ומתארים את אשר ארע לאברהם עוד בטרם נבחר בידי ה'. המדרשים מספרים לנו על אברהם המחפש את בוראו (בראשית רבה סד, ד); על אברהם שנעשו לו שתי כליותיו כשני רבותיו (שם צח, ג); על מאבקיו בתרבות האלילית בבית אביו המובילות אותו לכבשן האש והצלתו (שם לח, לח) ועוד. על רקע מדרשים אלו, הבחירה באברהם הופכת מובנת יותר. הקב"ה בחר באברהם משום שדבק בו ואף היה מוכן לשלם מחיר אישי כבד על אמונתו.
אולם מבט נוסף מראה כי גם התורה נותנת תשובה לשאלה מדוע בחר ה' באברהם. תשובה זו מופיעה בפרשתנו, פרשת "וירא", כאשר הקב"ה עומד להודיע לאברהם כי הוא מתעתד להפוך את סדום. התורה מביאה שם את הנימוק לשאלה מדוע מצא לנכון הקב"ה למסור דין וחשבון על מעשיו לבשר ודם (בראשית יח, יז-יט):
וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה: וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.
אמנם יש כאן נימוק, אולם על פניו הוא אינו מובן. מדוע העובדה שאברהם יהיה לגוי גדול ועצום, מחייבת את הקב"ה שלא לכסות ממנו את משפטה של סדום? התורה עונה גם לשאלה זו באמרה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). אברהם הוא איש חינוך המצווה את בני ביתו לשמור את דרך ה'. זו הסיבה שבעטיה הוא נבחר, נדמה כי זו גם הסיבה בגללה צוינה עובדה זו בסמיכות להחרבת סדום. אברהם מהווה אנטיתזה לסדום. כך מתוארים אנשי סדום בתורה (בראשית יג, יג): "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד".
את דרכם הבלתי מוסרית של אנשי סדום ניתן היה לתאר באופנים רבים, אולם התורה בוחרת בסיטואציה אחת מסויימת המבליטה את קלקולם המוסרי. האירוע המדובר הוא ב"הכנסת האורחים" שאותה ביקשו להעניק אנשי סדום למלאכים שבאו בצל קורתו של לוט. שתי הנהגות של הכנסת האורחים מתוארות בפרשה, זו של אברהם אבינו וזו של לוט בן אחיו בסדום. דומה שבכך מבקשת התורה להקביל ולהעמיד זו מול זו את דרכו של אברהם לעשות "צדקה ומשפט", ואת סדום המושחתת.
ביום השלישי למילתו, כחום היום, אברהם אבינו רץ לאורחים הנראים כישמעאלים ומשתדל בכל מאודו לקיים את המצווה בכל הידוריה. אנשי סדום, לעומת זאת, בשומעם כי ישנם אורחים בעיר, מבקשים מלוט המארח: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם" (בראשית יט, ה). ההבדל המוסרי ניכר ובולט. אין זה מקרי שאותם המלאכים המבשרים באוהל אברהם על לידת יצחק, הם אלו המבשרים ללוט על חורבנה של סדום. אברהם אבינו ובניו שומרים את דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, בעוד אנשי סדום מייצגים את עיוות המשפט וסילוף הצדק בצורה הקשה ביותר.
הצדיק משפיע על הסביבה
כאשר אברהם שומע על כוונתו של הקב"ה להפוך את סדום, הוא מתחיל בתהליך ארוך של משא ומתן מול ריבונו של עולם, במטרה למצוא אפשרות שתמנע את הכיליון שנגזר על סדום. אברהם מתעניין ושואל כמה צדיקים ישנם בסדום, אולם הוא אינו מעוניין להציל אותם בלבד. הוא מבקש להציל את כל העיר בזכותם. גישה זו מעידה אף היא על תפיסתו הרוחנית והחינוכית של אברהם, שבה כל הופעה טובה עשויה להשפיע בצורה חיובית על ההופעות השליליות שמסביב. דמות הצדיק, לתפיסת אברהם, היא מגדלור המאיר לכל סביבותיו, ולא דמות הנותרת מסוגרת בטיפוח עולמה הרוחני האישי בלבד. זו הסיבה בגללה אברהם חושב כי גם לסדום יש סיכוי להינצל, אם רק יהיה בקרבה גרעין של צדיקים שיפעלו להשפעת דרכי מוסר ואורח משפט בעיר.
כבניו של אברהם אבינו אנחנו נקראים לסגל תכונה זו ולקחת אחריות על הסביבה בתוכה אנו חיים. זו המשמעות של להיות אנשי צדקה ומשפט. מהות המשפט היא דבקות במידת האמת, ואיש אמת הוא אדם שהאמת מדריכה את הלך מחשבותיו ומעצבת את הליכות חייו. מהות הצדקה היא היציאה מהחוג הפרטי המצומצם ופניה כלפי הסובב. כך קושר האדם את עצמו אל החברה ואל העם בקרבם הוא יושב. דבקות בשני הדברים גם יחד: אמת וצדקה, מעצימה את האישיות והופכת את האדם לבעל יכולת השפעה הולכת ומתרחבת.
התמודדויות חינוכיות
בפרשתנו אנו מוצאים שתי נקודות בחייו של אברהם אבינו, בהן באה לידי ביטוי השפעתו המחנכת כלפי הסביבה. על היות אברהם איש חינוך, הדואג לאנשים שלצידם הוא חי, אנו מוצאים ברש"י (בראשית יב, ה) על פי המדרש (בראשית רבה יד, יא) את הדברים הבאים: "'ואת הנפש אשר עשו בחרן' – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום".
דווקא לאור דברים אלו של המדרש, עולה תמיהה על הפתרון אותו מציע אברהם לאחר המריבה בין רועיו לרועי לוט. אברהם אומר ללוט: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג, ט). מדוע להיפרד? להיכן נעלם אברהם המחנך והמפשר, שיבוא ויראה דרך נכונה לרועים הגזלנים? מדוע במריבה זו מבקש אברהם להרחיק ולא לקרב?
דומה כי התשובה טמונה בהתגלגלות האירועים שהובילו לפתרון זה, כפי שהם מתוארים בתורה. מיד לאחר העלאת רעיון ההיפרדות, מכל המקומות אליהם יכול היה ללכת, בחר לוט דווקא בסדום. סדום מוצאת חן בעיני לוט, ומתוך כך אנו למדים על אישיותו ועל עולם הערכים שלו. בלוט מושרשת מידת הכנסת האורחים אותה ראה בביתו של אברהם אבינו, אולם הוא איננו רואה בהליכה לסדום בעיה מוסרית או ערכית. אברהם שמזהה בבן אחיו את השייכות לסדום, מחליט להיפרד ממנו. אברהם מנסה להשפיע במקומות בהם הדבר אפשרי. אולם כשמדובר בסדום, הרי שמדובר בשתי קצוות קוטביים שאינם נפגשים. לוט מבקש לקשור את גורלו עם אנשי סדום, ולאברהם לא נותרת ברירה אלא להיפרד ממנו.
פרשייה זו מוסיפה לתפיסתו החינוכית של אברהם עיקרון נוסף וחשוב. לעתים אין ברירה וצריך להיפרד. לא בכל מציאות ניתן לחנך ולא כל מצב ניתן לתקן. לעיתים התיקון הוא בהרחקה. אברהם נאלץ להתמודד עם דילמה חינוכית דומה – גירוש בנו, ישמעאל. אברהם עומד בפני דילמה קשה: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כא, ט-י).
כששרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר וישמעאל, היא נמנעת אפילו מלקרוא להם בשמם. להגר היא קוראת "אָמָה", ואת ישמעאל בנה היא מכנה "בֶּן הָאָמָה". תגובתו של אברהם (שם, יא) מלמדת על המתחולל בקרבו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". זוהי דילמה מורכבת ומייסרת שכל מחנך והורה עלול להיתקל בה. שרה מציעה פתרון חד משמעי של הפרדה: "גרש האמה הזאת ואת בנה". זהו פתרון קשה. כיצד אב יכול להסכים עם פתרון חינוכי של גירוש בנו מהבית בשל חוסר יכולת להכיל צדדים לא חיוביים באישיותו? אברהם הוא מחנך, וככזה הוא תר אחרי דרך שתחזיר את ישמעאל לדרך המוטב. לשם כך הוא נכון לגייס את כל יכולותיו החינוכיות, וזאת על אף מעשיו החמורים של ישמעאל, שהמדרש (בראשית רבה נג, יא) דורש כי עבר על כל שלוש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
אלא שאברהם אבינו מקבל הוראה אלוקית המנוגדת לצו מצפונו: "וַיֹּאמֶר אֱ–לֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא" (שם, יב-יג). הקב"ה לא רק מסכים להצעתה של שרה אלא אף מכנה את ישמעאל בכינוי " בֶּן הָאָמָה". הוא אמנם "זַרְעֲךָ", אך הוא איננו בנך. במקרה זה התורה מעידה כי הצדק עם שרה. אין אפשרות להשאיר את ישמעאל בבית אברהם ובכך לסכן את חינוכו של יצחק, שעלול להיות מושפע מישמעאל.
בדומה לכך שניתן ללמוד על אישיותו של לוט מבחירתו ללכת לסדום, כך ניתן ללמוד על אישיותו של ישמעאל מבחירותיו לאחר גירושו. לאחר תיאור הצלתו ממוות בצמא במדבר, הכתוב מספר: "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (בראשית כא, כא). הגר מכירה את בנה ובוחרת עבורו אישה מארץ מצרים, ארץ שטופה בתועבות, ומכאן ניתן ללמוד שהגירוש מבית אברהם היה מוצדק.
כדי לחנך חייבים להתקיים כמה תנאים. אחד מהם הוא סביבה חינוכית חיובית. סביבה המזמנת כל העת התמודדויות, התנגשויות ופיתויים הופכת את החינוך לכמעט בלתי אפשרי. לדבר משמעויות ברובד הכללי שלנו כעם וגם ברובד הפרטי, בחיים של כל אחד ואחד. כדי להצליח בחינוך יש לבחור סביבה מקדמת, ולא כזו המזמנת התמודדויות אין סופיות.
אולם שאלת היסוד, כיצד מתנתקים מהרע, עדיין דורשת תשובה. כאשר מדובר בתלמיד, עוד ניתן להבין כיצד סילוק מבית הספר הינו פתרון, גם אם מדובר בפתרון קצה. אולם כאשר מדובר בילד, בבן משפחה, אין מקום בכלל לדון בהדרה או בסילוק. אשר על כן, עלינו למצוא את הדרכים להתמודד עם שאלה הרת משקל זו גם בתוך המשפחה.
התמהמהות בעזיבת הרע
כאשר לוט נמצא בסדום, הקב"ה מבשר לו באמצעות המלאכים כי חורבנה מתקרב. לוט מאמין למלאכים ומנסה לדבר ולהציל את חתניו, לוקחי בנותיו, אולם תגובתם יהירה ומזלזלת. למרות תגובתם המתנשאת, לוט ממשיך להאמין לבשורת המלאכים. בנוסף לכך, לוט מתוודע לכוחם של המלאכים המְגִנִּים עליו מאנשי סדום המאיימים לפגוע בו, ואין ספק כי אמונתו בדבר החרבתה של סדום הייתה מוחלטת.
דווקא משום כך, מתמיהה מאוד העובדה שלוט מתמהמה לצאת מסדום, גם לאחר שהמלאכים מודיעים לו כי הגיע הזמן בו עליו לקום ולצאת. לוט שמבין שזוהי ההזדמנות האחרונה עבורו, עדיין מתקשה להיפרד מסדום וכל מה שהיא מייצגת. הוא משתהה, ומהרהר אולי אפשר, בכל זאת, להישאר. אולי ישנן דרכים באמצעותן ניתן להציל מעט מן הרכוש. המצב הולך ומחריף, שהותו הולכת ומתארכת, ובסופו של דבר המלאכים נאלצים להחזיק בידו ולתלוש אותו בכוח מהמקום.
סיפורו של לוט נוגע כמעט לכל אחד. לכולנו יש חולשות לדברים שברור גם לנו כי הם מזיקים, ובכל זאת קשה לנו להתנתק. במהלך חיינו אנו פוגשים אינספור פעמים את התחושה שישנם עניינים שאינם מתאימים לבקשות הפנימיות שלנו, ושההתנתקות מהם מתבקשת, ובכל זאת אנו ממשיכים לאחוז בהם. אצל לוט היה מי שימשוך אותו בעל כורחו. אצלנו הסיפור מורכב קצת יותר…
כולנו מחנכים
אברהם נבחר בגלל היותו מחנך דגול. אולם מסתבר שגם מחנך גדול עלול להיתקל בדילמות חינוכיות קשות. כל מחנך זקוק לרחמי שמיים ולסייעתא דשמיא. בראש ובראשונה, כדי שיוכל לחנך את עצמו, ומתוך כך שיוכל להשפיע על סביבתו. זוהי מורשתו של אברהם אבינו אלינו, כפי שהתורה אומרת: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט).
השמירה על דרך ה' אינה חובה המוטלת רק על המחנכים. גם אדם שלא נקרא "מחנך" מבחינה פורמאלית, הוא מחנך. הוא מחנך את עצמו, את בניו, את משפחתו, את חבריו, את שכניו ואת הסובבים אותו. זהו תפקידו של כל אחד. אולם, כדי לחנך צריך להיות קודם כל ראוי לכך.