לעילוי נשמת
אבי מורי יוסף בן שמריהו ז"ל
אשר נעימת קולו במילים "זכר ליציאת מצרים"
בקידוש היום חרותה עמוק בלִבי
נלב"ע כ"ב אדר ה'תשע"ו
מבוא – פניה הכפולים של השבת
השבת – פנים כפולים לה. בחינות רבות יש לכפילות זו. מחד, יש בה בשבת מימד אנושי פשוט של יום מנוחה הנצרך לכל אדם, ובפרט למי שעמל מאוד בכל ימות השבוע, וכדברי התורה עצמה בפרשת "משפטים" (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". מאידך, השבת היא "מעין עולם הבא". היא חיה וקיימת גם בעולמות העליונים, ללא כל קשר לעמל האנושי של העולם הזה.[1] השבת היא סיכומו של השבוע המסתיים, והיא שמכוחה מתברך השבוע הבא. הדבר בא לידי ביטוי יפה בכך שיום השבת הוא היום בו מתרחש חילוף משמרות הכהונה בבית המקדש. השבת היא זמן המפגש של "משמר היוצא" ו"משמר הנכנס".[2]
לשבת פן שולל מחד, ופן מחייב מאידך, דהיינו שמצד אחד עניינה של השבת להסיר מעלינו את כל צדדי החול של ימי המעשה, ומאידך עניינה להעניק לנו אור רוחני עליון ומיוחד. בתורה שבכתב מובלט ההבדל הזה בציוויים: "זָכוֹר" (שמות כ, ח) ו"שָׁמוֹר" (דברים ה, יב). יש בה בשבת איסור לאו חמור של עשיית מלאכה, ויש בה גם מצות עשה של קידוש. שני פנים אלו, כמובן, משלימים זה את זה, וכעולה גם מדברי חז"ל המפורסמים (ר"ה כז, א): "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". אלו שני צדדים של אותה המטבע. אפשר גם לומר שהלאו המרחיק מצדדי החול בשבת הוא שמאפשר לפן החיובי של הקידוש ושל הרוחניות להופיע. את כפילותה של השבת אנו מוצאים גם בקורבנותיה (במדבר כח, ט): "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים…".
חז"ל במדרש ("שוחר טוב" תהלים צב, א) עמדו על כפילותה של השבת:
אמר רבי יצחק: כל עיסקא דשבתא כפול: עומר כפול – "שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד" (שמות טז, כב). קרבנו כפול – "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים" (במדבר כח, ט). עונשה כפול – "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא, יד). שכרה כפול – "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיה נח, יג). אזהרותיה כפול – "זָכוֹר" ו"שָׁמוֹר". מזמורו כפול – "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (תהלים צב, א).
וכך ביאר את הדברים מרן הרב קוק זצ"ל בסידורו "עולת ראי"ה" (ב, עמ' מט):
כפול הוא ענין קדושת השבת. קדושה חיובית וקדושה שלילית אצורה בו. הקדושה השלילית היא זו, ששוללת ממנה את השפעת החול ומחשכיו מלהיות שולטת בעולם, בחיים ובאדם, הפנימי והחצוני. והקדושה החיובית היא זו, שמנהרת את אור הקדושה, את עדן רוח א-להים חיים וזיו כבודו, בעצמת נעימת ענוגי קדשו, על כל ההויה. רז "זכור ושמור, בדבור אחד נאמרו", – עם "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים" (ירושלמי) ולעומת אלה שתי הקדושות יבאו המוספים, שני כבשים, המורים חדוש קדושה, החודרת גם עד שרשה של הנפש הבהמית…[3]
כפילותה של השבת בולטת גם בכך שמוזכרים בעניינה בעשרת הדברות שני טעמים שונים. בהופעתה של השבת בעשרת הדברות שבפרשת "יתרו", רואה התורה את השבת כ"זכר למעשה בראשית", ואילו בעשרת הדברות שבפרשת "ואתחנן" מציינת התורה את היות השבת "זכר ליציאת מצרים".
גם למאמרנו פנים כפולים. שני חלקים בו – הלכתי ורעיוני. החלק הראשון עוסק בפרט מהלכות קידוש היום[4] – חובת הזכרת יציאת מצרים בקידוש. החלק השני, הרעיוני, עוסק במשמעות הפנימית שבקשר שבין השבת לבין זיכרון יציאת מצרים.
הזכרת יציאת מצרים בקידוש
המג"א בהלכות קידוש (או"ח רעא, א) עומד על היחס שבין הקידוש הנאמר בתפילת העמידה שבליל שבת לבין זה שנאמר בזמן הסעודה, על הכוס:
ונ"ל דמדאורייתא בקידוש שאמר בתפלה סגי דקרא כתיב "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" והרי זכר אותו, וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו…
בדרכו של המג"א הלכו גם ה"דגול מרבבה" (על הט"ז, שם, סקי"ט) והפמ"ג (בא"א ובמשב"ז שם, סק"א). כמובן, דבריהם של אחרונים אלו נכונים רק לשיטת הראשונים הסוברים שחובת קידוש על היין היא מדרבנן. לדעת ראשונים אלו, המצווה מן התורה היא לקדש את השבת בדברים – בדיבור, וחכמים תיקנו לעשות זאת על היין.[5]
אמנם, כמה מן האחרונים התקשו מאוד בדברי המג"א וסיעתו, שהרי כך מובא במסכת פסחים קיז, ב:
אמר רב אחא בר יעקב: וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום – כתיב הכא: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם" (דברים טז, ג), וכתיב התם: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ח).
בפשטות נראה שחיוב זה של הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום הינו מדאורייתא, שכן רב אחא בר יעקב לומד אותו בגזרה שווה. באמת, תוס' שם (ד"ה "למען") מציינים שזיכרון יציאת מצרים נכלל בנוסח הקידוש: "לכך קבעו זכר ליציאת מצרים".
משום כך תמה מאוד ה"מנחת חינוך" (מצווה לא, ד"ה "ועל פי זה"):
כיוון דבנוסח התפילה של ליל שבת אין אנו מזכירין יציאת מצרים, ודאי אינו יוצא מן התורה כלל, ומימרא מפורשת היא בלי חולק דנלמד בגזרה שווה, על כן ודאי אם לא הזכיר בקידוש באיזה נוסח שאומר לכבוד היום יציאת מצרים אינו יוצא מן התורה כלל, ואין אנו יוצאין מן התורה בתפילת שבת כלל…
גם בביאור הלכה, שם (ד"ה "מיד") התקשה מאוד בעניין זה:
ראיתי לעורר בדין זה דהא איתא אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא "זָכוֹר" וגו' וכתיב התם "לְמַעַן תִּזְכֹּר" וגו' [ואף דבכל לילה צריך להזכיר ג"כ יצ"מ שם יש לו רשות להזכיר כל הלילה והכא לענין קידוש מקפיד הכתוב שיזכור אצל קידוש] והובא מימרא זו בר"ח שלפנינו וגם ברי"ף ורא"ש וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה הא לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל… ואיך כתב המגן אברהם דיוצא בזה.
הביה"ל מעיר שהקושיה היא דווקא על שיטת המג"א והנמשכים אחריו, ולא על הרמב"ם עצמו הסובר שיוצאים ידי קידוש דאורייתא בזכירת דברים,[6] שלא על הכוס:
ועל הרמב"ם לא קשה כלל דמה שאמר דיוצא בזכירת דברים היינו כשמזכיר בה גם יציאת מצרים וכמו שכתב בהדיא בסה"מ מצוה ל"א… אבל על המגן אברהם ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה קשה איך העלימו עין מזה ושמעתי שבספר מנחת חינוך ג"כ הפליא בזה על המגן אברהם ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה…
הביה"ל מבקש ליישב את הקושיה בשני אופנים. באופן הראשון הוא אומר כך:
ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת או דסובר דהוא רק מדרבנן והגז"ש הוא אסמכתא בעלמא וגם דהגז"ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש ע"ש.
תירוצו הראשון הוא שדין הגמרא בפסחים אינו מדאורייתא, והג"ש אינה אלא אסמכתא או שהיא נצרכת לדרשות אחרות. להבנה זו, החיוב להזכיר יציאת מצרים בקידוש הוא עצמו מדרבנן, כשם שחובת הקידוש על הכוס היא מדרבנן (לא בהכרח באותה רמה של דין דרבנן ואכמ"ל). לכן, אף שלכתחילה קבעה הגמרא שיש להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, סוברים המג"א וסיעתו, שמדאורייתא יוצא ידי חובת קידוש בתפילה.
בתירוצו השני מבקש הביה"ל להישאר בהבנה שאכן הזכרת יציאת מצרים בקידוש היא דין דאורייתא, אלא שאפשר לומר שאנו מקיימים דין זה בתפילה:
או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז"ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא אבל מ"מ הוא דוחק דהא מפסיק בג' ראשונות ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה שיש בזה שבחו של היום שבת ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום וברמב"ם נזכר שבח, וקידוש זה הלא יזכיר תיכף אחר ג' ראשונות ובודאי לא נגרע המ"ע במה שהפסיק בג' ראשונות דהוא שבחו של הקב"ה בין שבח שבת לקידושו זהו הנ"ל ליישב דברי המגן אברהם מפני חומר הקושיא.
ביאור תמצית דבריו: בברכת "גאל ישראל" מוזכרת יציאת מצרים וזו סמוכה לתפילת העמידה, שבה מוזכרת קדושת היום. אמנם, ברכת "השכיבנו" מפסיקה בין "גאל ישראל" לבין תפילת העמידה, אך היא נחשבת מבחינה הלכתית כחלק מברכת הגאולה. אלא שיש קושי נוסף והוא שג' ברכות ראשונות של התפילה גם הן מהוות הפסק ולכן דוחק הביה"ל ואומר, שדי בהזכרת שבח שבת באמירת "ושמרו" סמוך לברכת "השכיבנו".
הביה"ל עצמו חש בדוחק הגדול שבביאור זה ומשתמש במילים "ודוחק" ו"ואולי", ומציין שכל התירוץ הזה הוא "לחומר הקושיה". הוא מוסיף ואומר:
אבל מ"מ לדינא צ"ע דאולי כונת הגמ' שיזכיר יצ"מ בתוך הקדוש ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה…
במשנ"ב (שם, סק"ב) מציין שתי נפקא מינות להכרעת המג"א שיוצאים ידי חובת קידוש דאורייתא בתפילה:
א. כאשר יש לו ספק אם קידש או לא קידש על היין אינו צריך לחזור, שכן זהו ספק דרבנן, שהרי יצא ידי חובה בתפילה.
ב. קטן שהגיע לחינוך, שחיובו מדרבנן, יכול להוציא גדול שכבר התפלל ידי חובת קידוש, שכן כעת גם חיובו הוא מדרבנן. (כאשר הקטן עדיין לא התפלל, שאם כבר התפלל הוא בדרגת חיוב של תרי דרבנן, והגדול בדרגת חיוב של חד מדרבנן. שעה"צ שם, סק"ב).
בגלל הקושיה דלעיל ומטעמים נוספים, אומר המשנ"ב שיש לפקפק בזה הרבה ולא לסמוך הלכה למעשה על כך שקטן שלא התפלל יוציא גדול ידי חובתו.
בספר "מנחת אשר" (שמות, סי' לא) מציע אפשרות נוספת לתירוץ הקושיה על המג"א והיא שאכן דין דאורייתא הוא להזכיר יציאת מצרים בקידוש, אלא שמצאנו דיני דאורייתא שהם רק לכתחילה ואינם לעיכובא, ע"ש בכל דבריו.
על כל פנים, עולה מדברי הפוסקים שלא ברור אם אכן הדין של הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום הוא מדאורייתא או מדרבנן, וגם אם הוא דין דאורייתא אפשר שאינו דין מוחלט ואינו לעיכובא.[7]
מכאן נעבור בס"ד לדון מבחינה רעיונית בקשר שבין זיכרון יציאת מצרים לבין השבת בכלל, ומצוות הקידוש בפרט. להלן נבקש להראות שאכן לא מובן מאליו הוא הקשר שבין יציאת מצרים לבין מצוות הקידוש, גם מבחינה רעיונית.
זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית
זיכרון יציאת מצרים מופיע מפורשות בתורה כטעם למצוות השבת בעשרת הדברות שבפרשת "ואתחנן" (דברים ה, יב-טו):
שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אלהיך לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.
המילים "עַל כֵּן צִוְּךָ" מלמדות באופן ברור על כך שלא רק שיש קשר כלשהו בין השבת לבין יציאת מצרים, אלא שיציאת מצרים מהווה נימוק לעצם הציווי על השבת.
לעומת זאת, טעם מצוות השבת המובא בעשרת הדברות שבפרשת "יתרו" הוא שונה. שם לא מוזכרת יציאת מצרים אלא מעשה בראשית (שמות כ, ז-י):
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
הנימוק כאן לקדושתה של השבת הוא בעובדה שה' נח ביום השביעי של בריאת העולם. אין כאן כל רמז ליציאת מצרים, כשם שאין בפרשת "ואתחנן" רמז למעשה בראשית.
השבת מופיעה בתורה שבכתב פעמים רבות. בפעם הראשונה היא מופיעה במעשה בראשית עצמו, וליתר דיוק עם סיומו (בראשית ב, א-ג):
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת.
הטעם הראשון ("כִּי") שהתורה מזכירה לקדושתה של השבת ולברכתה, הוא שביתתו של א-להים ביום השביעי, מכל מלאכתו. מעניינת העובדה שהשבת, ברכתה וקדושתה מופיעות בתורה ממש כחלק מתיאור הבריאה.[8] עדיין לא נוצר עם ישראל, לא ניתנה תורה, וכבר השבת היא יום קדוש. רש"י, אמנם מבאר שקדושת השבת וברכתה קשורות לעניין המן שהיה כפול ביום שישי ("וַיְבָרֶךְ") ושלא ירד בשבת ("וַיְקַדֵּשׁ") והאבן עזרא אומר בשם רס"ג שהברכה והקידוש מתייחסים לשומרי השבת – עם ישראל. אבל כבר כתב הרמב"ן: "ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד".[9] לפי פשטם, עוסקים הפסוקים במעלתה של השבת עוד טרם צווה מאן דהו לזוכרה או לשומרה.[10]
התורה אומרת בפרשת "כי תשא" (שמות לא, יב-יג):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.
על אף שהשבת כזכר למעשה בראשית שייכת לעולם כולו, אף בבחינה זו מתבטאת ייחודיותו של עם ישראל, שזוכה רק הוא ל"מתנת השבת",[11] וכפי שאומר רש"י שם בהסבר ל"אות" המוזכר בפסוק:
כי אות הוא ביני וביניכם – אות גדולה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה. לדעת – האומות בה כי אני ה' מקדשכם.
"זכר ליציאת מצרים" – באיזה מובן?
לעומת השבת כזכר למעשה בראשית, כאשר מדברים על השבת כזכר ליציאת מצרים מובן מאליו הקשר הייחודי של השבת לישראל. אלא שהשאלה המרכזית בעניין היא במה השבת מזכירה את יציאת מצרים? מצוות רבות בתורה הן זכר ליציאת מצרים. בולטות בהן מצוות המועדים, ופסח בראשם, שהקשרם ליציאת מצרים ברור מאוד.[12] לעומת זאת, השבת שקודמת להיווצרותו של עם ישראל וקשורה בבסיסה לעצם הבריאה – קשה להבין במה היא מזכירה את יציאת מצרים.
על פי דברי חז"ל במדרש ניתן לראות בשבת זיכרון ליציאת מצרים, במובן ההיסטורי, כשם שפסח ואף שאר המועדות הם זכר לתהליך ההיסטורי של יציאת מצרים (שמות רבה א, כח):
"וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב, יא) ראה שאין להם מנוחה הלך ואמר לפרעה מי שיש לו עבד אם אינו נח יום אחד בשבוע הוא מת, ואלו עבדיך אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע הם מתים, אמר לו לך ועשה להן כמו שתאמר, הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח.[13]
לפי מסורת זו של חז"ל אפשר לומר שמצוות השבת ניתנת לישראל כזכר ליום השבת שכבר קיבלוהו כיום מנוחה במצרים. יתירה מזאת, בהמשך המדרש (שם ה, יח) מובאים הדברים הבאים:
"תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים" (שמות ה, ט), מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ וגו'".
לדברי המדרש, לאחר שכבר הסכים פרעה לכך שבני ישראל ינוחו בשבת, חזר בו והכביד עליהם את עול העבודה, כך שיום השבת בו יכולים היו להשתעשע במגילותיהן (מהרז"ו, שם: "דברי ספר בראשית… וסיפורי האבות וכל הנבואות וההבטחות שהתנבאו…") חדל מלהיות יום מנוחה וגם בו המשיך השעבוד. במובן זה הציווי על מנוחת השבת מחזיר את בני ישראל למצבם של לפני הכבדת השעבוד במצרים ובכך מזכיר את יציאת מצרים.
בדברי רבותינו נאמרו עוד הסברים רבים בעניין הקשר שבין השבת לבין יציאת מצרים. מאמר זה אינו מתיימר להקיף את כל דבריהם. לקמן נביא בס"ד כמה מביאורי רבותינו הראשונים ואחר כך נבקש ללכת בדרכו של המהר"ל מפראג.[14]
ביאורי הראשונים
אכן, לדעת האבן עזרא (דברים ה, יד) לא נכון לומר כי השבת היא זכר ליציאת מצרים. זכירת יציאת מצרים היא רק טעם לכך שאנו מצווים לתת לעבדינו לנוח בשבת, ולא טעם למנוחתנו אנו, ובוודאי שהיא איננה טעם כולל לעניינה של השבת.[15]
הרמב"ם במורה הנבוכים (ב, לא) מסביר את ההבדל בין הציווי "זכור" לבין הציווי "שמור" ורואה את הטעמים השונים שהתורה מציינת כמתאימים לציוויים השונים:
וכבר באו בזאת המצוה שתי עלות מתחלפות, מפני שהם לשני עלולים מתחלפים; וזה, שהוא אמר בעלת הגדיל השבת בעשרת הדברות הראשונות, אמר, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה וגו'" (שמות כ, יא), ואמר ב"משנה תורה" "זָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו' עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וגו'" (דברים ה, טו), וזה אמת, כי העלול במאמר הראשון הוא כבוד היום והגדילו כמו שאמר, "על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", זהו העלול הנמשך לעלת "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וגו'". אמנם תתו לנו תורת השבת וצוותו אותנו לשומרו הוא עלול נמשך לעלת היותנו עבדים במצרים, אשר לא היינו עובדים ברצוננו ובעת שחפצנו ולא היינו יכולים לשבות, וצונו בתורת השביתה והמנוחה לקבץ ב' הענינים, האמנת דעת אמתי, והוא חדוש העולם המורה על מציאות השם בתחלת המחשבה ובעיון הקל, וזכור חסדי השם עלינו, בהניחנו "מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" (שמות ו, ו) וכאלו הוא חסד כולל בדעת האמתי העיוני ותקון הענין הגשמי.
לדעת הרמב"ם, הסיבה להגדלת יום השבת וכבודו של היום היא שביתתו של ה' בסוף מעשה בראשית. הציווי להישמר מלעשות מלאכה בשבת הוא זכר ליציאת מצרים, שכן במצרים היינו כפויים לעבוד ולא יכולים היינו לשבות, וכעת מהווה שביתתנו בשבת זכירת חסדי ד' שהוציאנו מבית עבדים. זכירת מעשה בראשית היא הטעם העיוני של השבת – חיזוק האמונה בחידוש העולם, וזכירת יציאת מצרים היא זכירת החסד הגשמי שגמלנו ה'.
הרמב"ן בפרשת "ואתחנן" (דברים ה, טו) מקשה על הסברו של הרמב"ם:
זה אינו מחוור אצלי, כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה רק היא כשאר כל המצות אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש.
נראה שטענת הרמב"ן היא שבטלנות אינה מזכירה בהכרח את יציאת מצרים – לא לבטלנים, ולא לרואים אותם… לעומת זאת, נראה שהרמב"ם סובר שהמנוחה אינה אמורה להעיד לאחרים על יציאת מצרים, ואנו עצמנו נותנים אל לבנו ביום מנוחתנו, שהמנוחה היא זכר לשחרורנו מעבדות ואין היא מנוחה סתמית.
הרמב"ן עצמו (שם) הולך בכיוון שונה ואומר:
והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על א-לוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדבור הראשון, על כן אמר בכאן אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החדוש והחפץ והיכולת תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית…
דברי הרמב"ן מחודשים מאוד. נראה, לענ"ד, שהרמב"ן נדחק בפירושו בגלל הקושי הגדול בהסברת יציאת מצרים כטעם לשבת. לדבריו, באמת השביתה בשבת היא זכר למעשה בראשית ומטרתה לחזק את אמונתנו בכך שה' הוא המחדש את המציאות על פי רצונו ושהיכולת המוחלטת בידו. ההנהגה הא-להית שהייתה ביציאת מצרים מחזקת גם היא את אמונתנו זאת. לפי פירוש זה, השבת מזכירה לנו את יציאת מצרים באופן עקיף בלבד. דהיינו, שאם לא נצליח לממש על ידי השבת את תפקידה המקורי בחיזוק יסודות האמונה, נזכור שיציאת מצרים יכולה להוות חיזוק, ואולי אף תחליף, למה שלא פעלה השבת. יציאת מצרים אינה מהווה "טעם" למצוות השבת. אדרבה, יציאת מצרים היא זכר לשבת, היינו לאמונה בבריאת העולם, יותר ממה שהשבת היא זכר ליציאת מצרים.[16]
ביאורי המהר"ל מפראג
המהר"ל עוסק בסוגייתנו בכמה מקומות. הן בביאורו לפירוש רש"י – "גור אריה" על עשרת הדברות שבפרשת "ואתחנן", הן בספר "גבורות ה'" העוסק ביציאת מצרים, ובעיקר, באריכות בספר "תפארת ישראל", בביאורו לעשרת הדברות.[17]
ראשית, עומד המהר"ל ("תפארת ישראל", מד) על כך שהשינויים שבציווי על השבת בין עשרת הדברות של פרשת "יתרו" לאלו שבפרשת "ואתחנן" הם שינויים מהותיים (שלא כבשאר הדברות). כל השינויים נמשכים אחר התחלת הציווי ונובעים מההבדל העקרוני שבין מצוות עשה לבין מצוות לא תעשה, בין "זכור" לבין "שמור". הזכרת יציאת מצרים אינה שייכת לציווי "זכור":
כי "זכור" הוא מצות עשה, לזכור את יום השבת. והזכירה הזאת הוא מורה על מעלת שבת, ולכך יזכור אותו. ומה מעלתו של שבת, כי מה יום מיומים (סנהדרין סה, ב). ואמר כי בודאי יש יום מיומים, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וגו'", וזהו מעלת השבת מבין שאר הימים, שהוא יום מקודש משאר הימים. ובמצות "זכור" לא שייך הטעם "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו'" (דברים ה, טו), כי זה אין טעם כלל אל מעלת ומדרגת השבת על שאר הימים. ולפיכך הוצרך לתת טעם "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים וגו'".
המהר"ל מבהיר שאכן יציאת מצרים אינה קשורה כלל לעצם מעלתה של השבת, ועל כן אין היא שייכת במצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". אחר כך מבאר המהר"ל, שהבטלה ממלאכה בשבת אינה מעלת השבת, "שכמה בטלים יש" (בדומה לקושיית הרמב"ן על הרמב"ם).
זיכרון יציאת מצרים קשור, אם כן, רק לאיסור עשיית מלאכה בשבת, שאינו עיקר מעלת השבת. לדברי המהר"ל זיכרון זה עניינו להבהיר מדוע הציווי לשמור את השבת נתון לעם ישראל בלבד על אף ש"שבת בראשית" הינה אוניברסאלית:
נתן טעם למה שאמר "שמור", שיהיו נזהרים ישראל בשמירתו, ושלא יחללו אותו, יותר מכל העמים. ואל דבר זה צריך טעם, שמאחר שהשם יתברך ברא עולם בששה ימים, ונח ביום השביעי, ראוי שיהיו כל הנמצאים שומרים השבת, כי אין זה מגיע לישראל בלבד. ועל זה נתן טעם "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", כלומר כי השבת מתיחס לישראל דוקא. כי כמו העולם שברא השם יתברך בששת ימי בראשית, ולא היה בו מנוחה, ואחר כך קבל העולם השלמות והמנוחה. כך "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם", ולא היה לך מנוחה, "וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים", והקנה לך ההשלמה והמנוחה.
יציאת מצרים עבור עם ישראל היא כמו שבת בראשית ביחס לבריאה – שלימות ומנוחה אחרי עבודה וחוסר מנוחה. למעשה, בכל שבוע אנו משחזרים מחדש את תהליך בריאת העולם, ובד בבד את תהליך יציאת מצרים – אנו עובדים במשך ששה ימים ואחר כך מגיעים אל המנוחה ואל השלמות, וכדברי מהר"ל ב"גור אריה" בפרשת "ואתחנן" (דברים ה, יב):
הטעם שלכך לא תעשה מלאכה, שתזכור "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה'" וזה תזכור כאשר תעשה מלאכה כל ימי השבוע, ואחר כך תשבות ביום השבת, זהו זכר ליציאתם ממצרים, שעשיתם מלאכה ואחר כך פדך, וזהו טעם בלבד שישבות ממלאכה…
בהמשך דבריו ב"תפארת ישראל" המהר"ל מעמיק עוד, ואומר שלא רק שיש דמיון בין יציאת מצרים לבין בריאת העולם, אלא שיש קשר ממשי ביניהן – יציאת מצרים היא סיום בריאת העולם:
ועוד כי דבר זה, שהוא יציאת מצרים, היה השלמת העולם לגמרי. כי לא הושלם העולם עד שהיו ישראל במציאות. ולפיכך יציאת מצרים, שאז היו ישראל לעם, הוא השלמת העולם. ולכך השלמת ישראל היה כמו השלמת העולם; כי כמו שהעולם לא היה לו מנוחה, ובשבת קנה השלמתו. כך ישראל היו לעבדים בעמל ויגיעה, ולא היה להם מנוחה, עד שיצאו ממצרים, ואז קנו המנוחה. ולפיכך דבר זה עצמו, מה שישראל יצאו ממצרים, הוא מתחבר עם השבת, כי עתה היה השלמת העולם לגמרי. והוא השלמה העליונה, אשר קודם זה לא היה לעולם עדיין השלמה אליו, וכאילו עתה קנה ההשלמה. ובארנו דבר זה באריכות יותר במקום אחר. מכל מקום בשביל זה ראוי שיהיה מצוך את יום השבת יותר מכל האדם, כי הם אינם ראוים לשבת, כי אם ישראל, שבהם השלים השם יתברך את עולמו.
בדברי מהר"ל אלו הסבר נפלא לשאלה מדוע יוחדו ישראל במצות השבת על אף שיסודה כבר בבריאת העולם. באמת, השבת היא זכר למעשה בראשית אבל רק ישראל שייכים למעשה בראשית בשלימותו, שכן יציאתם ממצרים היא שמשלימה אותו. מתאים מאוד הדבר, שהשבת שעניינה השלימות של הבריאה קשורה לאירוע שמהווה את השלמתה של הבריאה – יציאת מצרים.[18]
נראה שהשלמתם של ישראל את מעשה בראשית משמעותה היא, שהם המביאים את העולם לייעודו. השבת אינה השלמה רק של החלק ה"טכני" של בריאת העולם, אלא היא שייכת לייעודו של העולם וייעוד זה יוצא מן הכוח אל הפועל על ידי ישראל. חירותם של ישראל, שנקבעה לדורות ביציאת מצרים – היא נאמנותם לתפקידם להשלים את הבריאה מבחינה רוחנית. השבת מזכירה לנו תפקיד זה.
ברוח דברים אלו כתב גם הרב זצ"ל ("עולת ראי"ה" ב, עמ' מג):
הזכרון למעשה בראשית, המורה כי לתעודה ולכונה של האושר וההשתלמות נברא העולם, ושד' האחד ברא את כל הנמצא וממילא מובן שהוא לתעודה רמה ונשגבה, אשר אנו מכירים אותה בתור סדור חיי המין האנושי כולו ע"פ דרכי האהבה והאחוה; וכדי להביא את תכלית נשגבה זו, נבחרה האומה האחת המסוגלת לקבע בה סדרי החיים כולם ע"פ חפץ ד', באופן שישתדל רוחה לחיי האהבה והחסד להיות למופת לכל העולם.
עוד מוסיף המהר"ל (שם) הסבר פנימי, והוא שכשם שהשבת נבדלת משאר הימים, כך נבדלים ישראל מהאומות. יציאת מצרים היא הפעולה הא-להית המובהקת בה הבדיל הקב"ה את ישראל מהאומות, ומכאן הקשר המובהק בין השבת לבין יציאת מצרים. המהר"ל מבסס את הסברו זה על דברי חז"ל בדבר הקשר המהותי שבין ישראל לשבת:
הוא מבואר ממה שאמרו ז"ל (ב"ר יא, ח), אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא; לכל נתת בן זוג, ולי לא נתת בן זוג. והשיב לה הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל יהיה בן זוגך. כי ישראל הם נבדלים מן האומות, והשבת נבדל משאר הימים, כמו שהתבאר למעלה. ולכך הם בעצמם מזדווגים ומתחברים יחד. וזה שאמר "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שלא לעשות מלאכה בשבת, שהוא קדוש ונבדל משאר הימים, וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך משם. וכבר בארנו כי מה שהוציא השם יתברך את ישראל מבית עבדים, ששם היו עבדים, דבר זה מורה שהיו נבדלים בקדושה מן האומות החמרים… ודבר זה קדושת ישראל, לכך נתתי לך השבת, שהוא נבדל גם כן מן ימי החול, אשר בהם המלאכה. והשביתה מן המלאכה היא קדושה נבדלת…
חז"ל אומרים שהשבת ביקשה "בן זוג", והקב"ה נתן לה את ישראל. באמת, הקב"ה קידש את השבת עוד לפני היותם של ישראל, אבל עד ליציאת ישראל ממצרים היא הייתה כמו "תלויה ועומדת" מבחינת האפשרות שתמומש במציאות. עם היווצרות האומה הישראלית ביציאת מצרים הגיעה השבת לייעודה וזכתה ל"בן זוג". שמירתנו את השבת היא זכר ליציאת מצרים, שכן רק יציאה זו היא שזיכתה אותנו בייחוד קדושת השבת אלינו. בכל שבת שאנו שומרים עלינו לשאול את עצמנו – במה זכינו דווקא אנו לקדושת השבת? התשובה לכך היא – יציאת מצרים. זכות זו גם מזכירה לנו, כאמור, את חובתנו להתאמץ להביא את העולם לייעודו הרוחני.[19]
מעניין הדבר שהשבת ניתנה לישראל עוד לפני מעמד הר סיני. הדבר מפורש בפשטו של פרק טז בספר שמות, העוסק באריכות בעניינה של השבת, בהקשרה של פרשת המן. כמו כן, חז"ל דרשו על הפסוק המוזכר עוד בהיות בני ישראל במרה – "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו, כה), שבני ישראל קיבלו מספר מצוות כבר שם, עוד לפני מתן תורה. אחת מהן היא מצות השבת.[20] מסתבר שמקום זה, שתופסת השבת עוד לפני נתינת התורה, מקורו בכך שהשבת מבטאת את קדושתם המיוחדת של ישראל. מעמדם המיוחד של ישראל בבריאה, עד כדי שבחירתם נחשבת להשלמת הבריאה, מצוין לפני מתן תורה, בבחינת "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך – "ונתן לנו את תורתו".[21]
סיכום
בחלקו הראשון של המאמר הבאנו את דברי הפוסקים, מהם עולה כי על אף דברי הגמרא האומרת שיש להזכיר את יציאת מצרים בקידוש היום, אפשר שאין זה לעיכובא ואולי אף אין זה דין דאורייתא. בחלקו השני של המאמר ראינו פירושים שונים בהסבר הקשר שבין השבת לבין זיכרון יציאת מצרים. עמדנו על כך, שלפי כמה מהפרשנים, לא בכדי לא קשרה התורה מפורשות בין יציאת מצרים לבין מצוות "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ", שכן יציאת מצרים קשורה, ברובד הגלוי, דווקא לצד השולל של השבת – לאיסור עשיית המלאכה. אמנם, לפי שני ביאוריו האחרונים של המהר"ל, אכן קיים קשר הדוק בין יציאת מצרים לבין מהותו של יום השבת, אלא שקשר זה הינו ברובד פנימי יותר. אפשר שלפן עמוק ופנימי זה רומזת התורה באמצעות "גזירה שווה" (בין אם היא לימוד גמור ובין אם היא אסמכתא). ייתכן שעומק מחלוקת האחרונים שהובאה לעיל הוא במידת הקשר שבין זיכרון יציאת מצרים למצוות השבת בכללה, ולא רק לאיסור עשיית מלאכה.
_________________
[1] הד לדבר נמצא בכמה מקומות בהלכות אבלות. למשל, כך מובא ברמ"א יו"ד שעו, ד: "נהגו… ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות, שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם. וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים – פודה אביו ואמו מן הגהינם (כלבו בשם הגהות)".
[2] עי' משנה סוכה ה, ז וברע"ב שם, ובפירושו למנחות יא, ז; ברש"י סוכה נו, א ד"ה "הנכנס נוטל שבע" ועוד.
[3] הרב מבאר שם כי אין בה בשבת צד של חול כלל. היא אינה יום של חול שמעליו מדרגה נוספת. השבת היא הוויה שלימה בעליונותה, מראשיתה ועד סופה. ע"ש. מקור הדברים, כך נראה, בדברי הגמרא במסכת זבחים צא, א: "אטו שבת למוספין אהנאי, לתמידין לא אהנאי?".
[4] "קידוש היום" הוא הקידוש שבליל שבת, עם כניסתה של השבת. עי', למשל, בהלכות שבת לרמב"ם כט, א-ב; שם, ד.
[5] זו שיטת הרמב"ם, שם וכן היא דעת תוס' פסחים קו, א ד"ה "זוכרהו" ועוד. לעומתם רש"י בנזיר ד, א ד"ה "והרי מושבע", הר"ן על הרי"ף בשבת י, א ד"ה "אמר רבא" ועוד ראשונים סוברים שמדאורייתא הקידוש צריך להיות על יין או לכה"פ על פת. לא ניכנס כאן לפרטי השיטות השונות.
[6] עי' בהערות 5-4 לעיל.
[7] עי' ב"מנחת אשר", שם, שתירץ באופן נוסף את הקושיה על המג"א וסיעתו: דין הזכרת יציאת מצרים בליל שבת אינו דין בקידוש היום דוקא, אלא דין בליל שבת שחייבים להזכיר בו יציאת מצרים, גם למ"ד שבימות החול חובת ההזכרה היא רק בימים ולא בלילות. לפי"ז ברור שבתפילת ליל שבת אפשר לצאת י"ח קידוש. אמנם, כתב שם שהוא דוחק, שכן הרמב"ם בסה"מ מ"ע קנה – מצות הקידוש, הזכיר דין זה של זכירת יציאת מצרים, ומשמע שדין זה הוא פרט מדיני הקידוש.
[8] לפי חלוקת המסורה פרשיית "וַיְכֻלּוּ" שייכת לפרק א, ולא לפרק ב כפי שהוא בחלוקה הנוצרית. הדבר מוכח באופן מובהק ע"י שינוי שמו של הקב"ה משם "א-להים" בפרק א, ובכלל זה בפרשיית השבת, לשם "ה' א-להים" בפרק ב.
[9] דברי רש"י, אבן עזרא ורמב"ן הם על הכתוב בבראשית ב, ג.
[10] ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו "ישראל קדושים" (ז) רואה בפסוקים אלו את השורש לא רק לקדושתה של השבת אלא לקדושה בכלל: "ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית (ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ וגו' וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ'. וקיבלתי שבכל דבר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו. והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה. וממילא כשמקושר לשלמעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה. וזהו עיקר הקדושה לזכות שהשם יתברך מקדשם, אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש השם יתברך יום השבת ונתן קדושה בזמן, מזה נמשך גם למקום ולנפש".
[11] ע"פ לשון הגמרא בשבת י, ב; ביצה טז, א.
[12] בכל המועדים אנו מזכירים בנוסח התפילה ובנוסח הקידוש "זכר ליציאת מצרים". כל עניינם של פסח וחג המצות הוא יציאת מצרים. חג השבועות בתורה מקושר ישירות לחג המצות באמצעות ספירת העומר. טעם הישיבה בסוכה – מפורש בכתוב שהוא זכר ליציאת מצרים (ויקרא כג, מג). גם יום הכפורים הוא היום שבו סלח ה' לבנ"י על חטא העגל – כל אלו קשורים לאירועים שהיו במהלך המתמשך של יציאת מצרים. חריג הוא יום התרועה, ראש השנה, שאיננו נקשר ליציאת מצרים ולו ע"י חשבון התאריכים שבפשט התורה. כמובן, אפשר לומר שהוא קשור למערכת המועדים כולה, ובכך הוא נקשר ליציאת מצרים. אכן, בדברי חז"ל מצינו מקור מפורש בעניין זה בגמרא במסכת ראש השנה (יא, א), שם מובא שבראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים. נמצא שגם ראש השנה מציין אירוע היסטורי הקשור לתהליך יציאת מצרים.
[13] על פי מדרש זה ביאר הטור בהלכות שבת סימן רפא את נוסח ברכת קדושת היום של שחרית: "פי' 'ישמח משה' כשהיו אבותינו במצרים וראה משה כובד השעבוד שהכבידו עליהם בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו ונתנו לו ובחר ביום השביעי וכאשר נצטוו על יום השבת שמח משה שבחר בו וזהו 'ישמח משה במתנת חלקו'".
[14] גם בספרי החסידות עסקו בסוגיה זו. ראה, למשל, ב"שפת אמת" לפרשת "ואתחנן" תרלא, תרמז, ובמקומות נוספים בדבריו. ראה גם בדברי ר' צדוק ב"פרי צדיק" לפרשת "ואתחנן", ה.
[15] אלו הם דבריו בפירושו הראשון. פירושו השני, שם, דומה לדברי הרמב"ם דלהלן.
[16] בדברי הרמב"ן ביאור נוסף "על דרך האמת". ע"ש. ועי' לקמן בביאור האחרון שהבאנו מדברי המהר"ל. אפשר שדבריו שם, עולים בקנה אחד עם מה שכותב הרמב"ן על דרך הפנימיות.
[17] לקמן נשתדל לעמוד על עיקרי דבריו.
[18] המהר"ל מוסיף שמשום כך מכונה "שבת הגדול" בשם זה, שכן יציאת ישראל ממצרים בפסח, החל מיד אחר שבת זו – היא שמוציאה מהכוח אל הפועל את המשמעות השלימה של שבת בראשית: "ומזה הטעם נקרא 'שבת הגדול' השבת שלפני הפסח. כי הפסח שבו יצאו ישראל ממצרים, הוא ההשלמה הגדולה והעליונה שהשלים העולם, כאשר יצאו ישראל והיו לעם אל השם יתברך. וכאשר נברא העולם בשבעת ימי בראשית, היה דבר זה בכח בלבד, ויצא לפעל. כי לא היה בעולם בריאה חדשה, רק כמו שאמרו על כל הנסים שנתחדשו בעולם (ב"ר ה, ה) 'תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע', וכן על כל הנסים. ורוצה לומר שכל הנסים היו בכח, ויצאו לפעל בזמנם. ולפיכך מה שיצאו ישראל לפעל, היה בכח הבריאה גם כן. ולפיכך שבת שלפני הפסח ראוי לקרא 'שבת הגדול', כי שם השם יתברך בכח השלמת הבריאה של שבת בראשית, לצאת לפעל לגמרי מה שיושלם העולם על ידי ישראל. והוא גדול יותר ויותר ממה שהוא שבת בראשית, שהשלים הטבע בלבד. ושבת שסמוך לפסח שיצאו ישראל ממצרים, בשביל יציאת מצרים שהיה בכח השבת, ראוי שיהיה נקרא 'שבת הגדול', כי היציאה ממצרים היא השלמה העליונה וגדולה. וזהו פירוש האמת והנכון".
[19] הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" ובמקומות נוספים מאריך בכך שייעודו של העולם הוא להגיע להכרה שלימה בייחוד ה'. מתאים הדבר שהשבת המבטאת את ייחודו יתברך (ראה בדברי הזוהר הקדוש, המובאים עם סיום קבלת שבת, ע"פ נוסח ספרד – "רזא דשבת… ברזא דאחד") היא שתזכיר לנו את מחויבותנו להיות שותפים בהבאת העולם לייעודו.
[20] ראה רש"י שם, וכן בהגדה של פסח בפיוט "דיינו" – "אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני – דיינו".
[21] ראה שיחות הרצי"ה לפרשת "בשלח" עמ' 157: בביאורו לפסוק – "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שמות לא, טז) – "ישראל הם העושים את השבת. השבת היא עצם היהדות. היא שייכת לפנימיותנו, לעצמיותנו וחיוניותנו". ובעניין נוסח ברכת התורה המקדים את בחירת ישראל למתן תורה – ראה בשיחותיו, שם עמ' 108 ובעוד מקומות רבים.