השיבה שופטינו כבראשונה

בסידור בית יעקב של ר' יעקב עמדין, הוא כותב על ברכת "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה ומלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים" כך: "כשנתנה תורה לישראל אמר לו הקב"ה למשה אלה המשפטים אשר תשים לפניהם. מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה' מלך אוהב צדקה ומשפט".

הקב"ה הוא מלך אוהב צדקה ומשפט. אני מבין שמלך אוהב צדקה וחסד. אבל מה המשמעות של לאהוב משפט? אנחנו מבינים שמשפט הוא תוצאה של ריב בין אנשים שעליהם נאמר "ונגשו אל השופט"[1]. ננסה להבהיר בשיחתנו את חשיבות המשפט בתורת ישראל.

בגמרא (שבת קל, ע"א) אומרת הגמרא על פי המכילתא שכל מצווה ומצווה שעם ישראל מסרו נפשם עליה – התקיימה, וכל מצווה שעם ישראל לא מסרו נפשם עליה – לא התקיימה. היא נותנת לכך כמה דוגמאות ובהן שבת, מילה, תלמוד תורה וטבילה, שעם ישראל נאבקו לקיים – והן התקיימו בידי עם ישראל. מהצד השני, בית מקדש, דינים, שמיטין ויובלות – שלא נתנו ישראל נפשם עליהם – לא התקיימו בידם.

בית המקדש זו אחת הדוגמאות הבולטות, שעם ישראל לא מסרו נפשם עליו. עד היום אנחנו רואים את מקום המקדש כשהוא עזוב, ועם ישראל בחלקו אפילו לא כל כך שואף אל בנייתו,

ר' יעקב עמדין כותב בסידור כך: "ואנחה – לא תרגז הארץ תחת ישמעאל כי ימלוך עלינו הקב"ה ולא אדונים זולתו". עצם ההבנה שהמשפט הוא אחד הדברים היסודיים באומה הישראלית ובקיום הישראלי, ובטח כשחזרנו לארץ ישראל, זה חלק מהותי בשיבת האומה לארצה.

חלק בלתי נפרד ממעמד הר סיני

פרשת משפטים פותחת בפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"[2]. ו' החיבור הזאת מחברת אותנו אל מה שניתן בסיני. כל המשפטים שנאמרים פה הם המשך של מעמד הר סיני. כך כותב רש"י (שם): "ואלה – מוסיף על הראשונים".

מעמד הר סיני מסתיים בסופה של פרשת משפטים, בברית האגנות. הגמרא בכריתות (דף ט) אומרת שכשעם ישראל נכנס בברית עם הקב"ה הוא נכנס אל הברית במילה, בטבילה ובזריקת דם. זריקת הדם זוהי ברית האגנות שמופיעה בסוף פרשת משפטים, ובה עם ישראל עוברים בברית. ברית האגנות היא חלק ממעמד הר סיני ומכריתת הברית.

פרשת משפטים עוסקת לכאורה במשפטים גשמיים – אדם חופר בור, שור נוגח, דיני שומרים, מכה איש ומת, או מכה אביו ואמו או מקלל אביו ואמו – מה הקשר בין כל המשפטים הללו שעוסקים בעניינים שבין אדם לחברו לבין מעמד הר סיני שמתואר בפרשת יתרו, לברית האגנות שהיא חלק ממעמד הר סיני? הדבר הזה מראה לנו שמהות המשפטים היא שהם חלק מהתורה שלנו. זה לא כמו משפטי אומות העולם אלא חלק מהותי בתורה.

מצוות דינים של בני נח ושל עם ישראל

אצל אומות העולם יש לנו שבע מצוות בני נח. אחת משבע המצוות הללו היא דינים – להקים בתי דין. יש מחלוקת ביחס לשאלה על אלו דינים מצווים בני נח. הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמותיהם ט, הלכה יד) קובע שבני נח "צריכים להקים בתי דינים בכל פלך ופלך כדי לדון את אחיהם שאינם מקיימים את שבע מצוות בני נח". הקמת בתי דין היא מצווה שעתידה לגרום לכך שבני נח יקיימו את שאר שש המצוות המוטלות עליהם. לדוגמא אחת משבע מצוות בני נח היא איסור עריות, והם צריכים לדון את מי שעובר על איסור עריות. אותו דבר בעבירת רצח – צריך להקים בתי דין שידונו את הרוצח.

הרמב"ן (בראשית לד, יג) אומר אחרת:

"ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינים בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציוה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלווה ולווה וכיוצא בהם כענין הדינין שנצטוו ישראל".

לדברי הרמב"ן, מצוות הדינים היא מצווה בפני עצמה. בני נח מצווים להקים בתי דינים שישפטו את האנשים על פי חוקי החברה. בין כל חוקי החברה יש גם חלק גדול מחוקי התורה – איך להתייחס לפועל או לחבר, מה קורה בדיני נזיקין ועוד. לפי דבריו, גם בני נח מצווים להקים בתי דין. אז מה ההבדל בין הדינים שעליהם מצווים אומות העולם לבין הדינים שעליהם מצווה עם ישראל?

אומנם יש הבדלים הלכתיים קטנים בין יהודי שעבר עבירה לבין בן נח שעבר עבירה. אבל זה לא העיקר. העיקר הוא ההבדל המהותי: "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום…"[3]. למה מתכוון המשורר בתהילים? הכוונה היא שהמשפטים אצל עם ישראל זו תורה. הם לא רק באים לפטור בעיות בין אדם לחברו. בעם ישראל הדינים זה חלק מהותי מהתורה.

אדם שפתח חלון בביתו וכעת הוא יכול לראות את החצר של חברו. החבר טוען ששכנו מפריע לו ופוגע לו בפרטיות. ויכוח האם מותר לו לפתוח את החלון או לא. כדי להכריע בויכוח הלכו אל הרב והרב אמר להם לבוא ביום שלמחרת. בערב ישב הרב וכתב תשובה הלכתית. כאשר שני השכנים באו למחרת לבית הדין ורצו לשמוע את התשובה ההלכתית שאל אותם הרב האם התפללו שחרית, או לכל הפחות האם ברכו ברכות התורה. אחד השכנים אמר שלא ברך ברכות התורה, ועל כך אמר לו הרב שאם כן, הוא לא יכול לשמוע את פסק הדין. כי פסק הדין זו תורה.

אנחנו לומדים בישיבה הוויות אביי ורבא, מסכת בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא. כל המסכתות האלה הן תורה והן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו. הן עוסקות בשור שנגח את הפרה ובבור ובעוד נושאים רבים בתחום הנזיקין. כל הדברים הללו הם תורה. לא מדובר רק במפגש בין מזיק לניזק שבאים לאדם שלישי שיגיד מי מביניהם צודק. הדברים הללו הם תורה. אלה דברי אלוקים חיים. אי אפשר לקרוא את תשובתו של הרב הדיין ביחס לפתיחת החלון, אם לא ברכנו ברכת התורה.

לכן, הדיינים נקראים 'אלוהים'. "עד האלוהים יבוא דבר שניהם"[4]. המשפטים הם מתן תורה והם דבר מהותי. נכון שגם המשפטים אצלנו הם הרבה פעמים תוצאה ממפגש בין שני אנשים או בין מזיק לניזק, אבל אנחנו מבינים שאלה דברי אלוקים חיים. מטרת המשפטים לא רק ליצור חברה מתוקנת. אנחנו לומדים בבא מציעא ובבא בתרא גם אם אין לנו שור, גם אם לא נזדקק למריבה הזאת. אנחנו לומדים את העניינים הללו כי הם תורה. ממילא, המשפטים הם הרבה מעבר לתיקון החברה.

ההבדל הגדול בין משפטי התורה למשפט כיום

לפני מי נותנים את המשפטים? האם רק מי שלומד עריכת דין ואחר כך נהיה שופט צריך לדעת את המשפטים? על פי התורה כל אחד ואחד צריך ללמוד את משפטי התורה, כל ילד לומד משניות מסכת בבא קמא, שור שנגח את הפרה'. למרות שאין לו שור ואין לו פרה, זה צריך לעניין אותו כי זו תורה.

אנחנו צריכים שהמשפטים יהיו מונחים לפני כל אחד ואחד מעם ישראל. שכולנו נדע את מערכת המשפט, ולא רק אנשים מסוימים שהם יתעסקו במערכת המשפט. כולם לומדים משפטים.

מערכת המשפט לא רק באה להגן על החברה על מנת שלא יהיה מצב שבו איש את רעהו חיים בלעו, אלא כל אחד לומד משפטים כי זה חלק מהותי מדברי התורה שלנו.

המקור לתפילה, ההבטחה להסרת יגון ואנחה

את השיחה פתחתי בברכה "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, והסר ממנו יגון ואנחה". אנחנו מתפללים שמערכת המשפט תחזור, ואסור שהאמירה הזאת תהיה מן הפה ולחוץ. היא צריכה להיאמר מתוך כוונה ומתוך תקווה שמערכת המשפט תשוב כבתחילה ולהאמין בכך שאז יסור ממנו יגון ואנחה.

יש עוד פסוק מיוחד בפרשת השבוע שלנו, (שמות כג, כה): "ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך". על הפסוק הזה אומרים שהוא המקור למצוות התפילה. איך עובדים את ה'? על כך אומר הרמב"ם (ספר המצוות, מצווה ה):

"המצווה החמישית הוא שצוונו לעבדו. וכבר נכפל זה הציווי פעמים, באמרו "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות כג, כה (  ואמר "ואותו תעבודו" (דברים יג, ה(".

ההמשך של "ועבדתם את ה' אלוקיכם הוא בפרנסה – "וברך את לחמך ואת מימך", ורפואה – "והסירותי מחלה מקרבך". אז אם דיברנו על תפילה להשיב שופטינו כבתחילה, יש לנו כאן גם את ברכת "ברך עלינו" וגם את ברכת "רפאנו". הכל מתחיל מהתפילה.

הפסוק הזה מתחיל בלשון רבים וממשיך בלשון יחיד – "ועבדתם… וברך את לחמך… מקרבך" – יש פה לכאורה בעיה תחבירית. אפשר לומר באופן פשוט שהפסוק הזה מתייחס לתפילה שצריכה להיות בציבור. לכתחילה עבודת השם שלנו צריכה להיות בתפילה בציבור. הברכה שכל אחד מקבל היא, כמובן, ברכה פרטית.

יש עוד אפשרות להסביר את ההבדל הזה. אם אנחנו מקשרים את הפסוק הזה אל מה שנאמר לפניו ואל מה שנאמר לאחריו. לפני הפסוק הזה נאמר "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך להביאך אל המקום אשר הכינותי. הישמר מפניו ושמע בקולו, אל תמר בו, כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו"[5]. המקום אשר הכינותי זה המקדש. אחרי הפסוק הזה כתוב: "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך". כאן מדובר על הארץ, ויש פה ברכה בארץ.

העניין המרכזי של בית המקדש הוא הציבוריות. יש אמנם קרבן פרטי, שהאדם מביא, אבל עיקר העבודה במקדש היא בציבוריות. הלאומיות של עם ישראל מתבטאת בעבודת השם בבית המקדש. לעומת זאת, בארץ ישראל, יש אמנם גם את הכלליות של עם ישראל שנמצא בארצו, אבל יש גם את הפרטיות שבה כל אחד עם השדה שלו ועם הברכה ששרויה לו. יש חלוקה בין המקדש שבו מדברים בלשון רבים, לבין הארץ שבה יש גם עניין של יחיד. לכן הפסוק פותח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד.

אם נחזור למה שפתחנו בו, כל מצווה שעם ישראל מסרו את נפשם עליה – התקיימה בידם. אני חושב שעכשיו אנחנו נמצאים בשלב שבו צריך להרבות בתפילה. במיוחד לנוכח כל מה שקורה בצד הביטחוני. צריך להרבות בתפילה שתבוא מתוך כוונה פנימית, שתהיה ביטוי של "ועבדתם את ה'". אם אנחנו עובדים את ה' בתפילה, היא קשורה גם למשפט. אנחנו נמסד את מערכת המשפט על פי חוקי התורה ואז הקב"ה מבטיח להסיר מאיתנו יגון ואנחה. "ומלוך עלינו אתה ה' לבדך". האחד תלוי בשני – המשפט, מלוכת ה', הסרת היגון והאנחה. כפי שאמרנו – ועבדתם את ה' אלוקיכם וברך את לחמך ואת מימך ואז והסירותי מחלה מקרבך. שנזכה.

[1] דברים כה, א.

[2] שמות כא, א.

[3] תהלים קמז, יט-כ.

[4] שמות כב, ח.

[5] שמות כג, כ-כא.