השמחה – המצב הבריא של הנפש
במגילת אסתר מפורש שחודש אדר כולו הוא חודש של שמחה: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב). לקראת כניסתו של חודש אדר שני ובפתחם של ימי הפורים, אבקש לדבר על משמעותה של השמחה, בעבודת ה' בכלל ובחודש אדר בפרט.
נפתח בעניין השמחה בעבודת ה', עליה כותב הרמב"ם כך (הלכות שופר וסוכה ולולב ח, טו):
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כח) תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב, ו) ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב, ו) והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'.
לעבוד את ה' בשמחה זהו עניין חשוב מאוד הדורש עבודה גדולה. נראה מדבריו של הרמב"ם שאין זה דבר קל להשגה, ונדרש מאמץ בשביל להגיע לכך. הרמב"ם מביא פסוק מתוך הקללות המופיעות בפרשת כי תבוא, המציין כי השמחה בעבודת ה' היא חובה ממש, וכדוגמא לכך מביא הרמב"ם את התנהגותו של דוד המלך שמחל על כבודו העצמי עבור כבוד ה' יתברך, ושמח בעבודתו ביותר.
בהקדמה לספר חרדים, ספר המצוות שכתב הרב אלעזר אזכרי, מונה הרב אזכרי רשימה ארוכה של תנאים הנצרכים לקיום המצוות בשלמות. התנאי הרביעי הנמנה שם הוא השמחה הגדולה שבעשיית המצוות:
התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודשא בריך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו.
הוא מסביר שכל מצווה שמזדמנת לאדם היא מתנה שרבש"ע שלח לו, וכיוון שהוא מקבל מתנה א-לוהית שכזו, הוא צריך לשמוח! וככל שישמח יותר כך יגדל שכרו. ממשיך בעל ספר חרדים ומביא את דבריו של האר"י הקדוש:
וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר, דהיינו דכתיב (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוג שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות.
אומר האר"י הקדוש שכל ההשגות העליונות שהגיע אליהן היו בזכות השמחה ששמח בעבודת ה' שלו. כמו כן מביא האר"י פירוש מאוד מעניין לאותו הפסוק שהזכיר גם הרמב"ם לעיל: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). מהו הפשט של המילים: "מרוב כל"? בפשטות ניתן להבין שהאות מ' מתפקדת כ"'מ' המתוך", דהיינו שהפסוק מעיר על כך שכאשר האדם לא עובד את ה' בשמחה מתוך מציאות של רוב כל, אזי חלילה יעבוד הוא את אויביו במציאות אחרת. אך האר"י למד את הפסוק אחרת – אין זו "'מ' המתוך", כי אם "'מ' היתרון", כלומר – "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מאשר רוב כל", דהיינו, כאשר לאדם יש הרבה דברים שהוא חפץ בהם, יש לו שפע ותענוגות ורצונותיו ממומשים אזי הוא שמח, וזה בסדר גמור שאדם ישמח כאשר יש לו את הדברים בהם הוא מעוניין, אך מסביר האר"י הקדוש שהתורה מלמדת אותנו שהשמחה בעבודת ה' צריכה להיות גדולה ורבה יותר מאשר השמחה שיש לו מכל הדברים האחרים הקיימים אצלו.
לרב זצ"ל יש מאמר קצר וחשוב המופיע בספר "עקבי הצאן", הנקרא "העונג והשמחה", שם הרב מברר מהי החשיבות הגדולה של העונג והשמחה בעבודת ה', ומסביר מדוע מידות אלה מוכרחות הן לעבודת ה'[1]:
הענג והשמחה, הם דברים מוכרחים להיות מתלוים אל כל עסק רוחני; רק כשיתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר, אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית עלמותם ולהוסיף עליהם מדי יום ביומו.
כאשר אדם פועל מתוך הכרח ולא מתוך הזדהות, לא מתוך עונג ושמחה, ייתכן שהוא יעשה את כל מה שהוא צריך לעשות, אך הוא לא יפעל בחריצות ובדבקות. כשהאדם שמח במה שהוא עושה, כשטוב לו בפעולות שלו אז הוא יבצע אותן טוב יותר ובאופן יעיל יותר, הוא ישקיע בפעולותיו אלה ויזדרז בהן. ממשיך הרב בדבריו ואומר:
רק אז יהיה חל רוח השכינה וזיו כבודה על האדם, כי עז וחדוה במקומו, ויעזר לו להיות נעטר בחוט של חן וחסד, שימצאו מעשיו ופעולותיו ג"כ חן בעיני כל הבריות, ויצאו גם הם בדרכיו, ותרבה הברכה והטובה בעולם. רק כשיש ענג ושמחה פנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ב"ה, וממקור נפשו ימצא מים חיים נוזלים להשכילו ולהדריכו בארחות חיים.
רק ע"י שמחה, אומר הרב, חלה רוח השכינה על האדם. אנחנו נקראים לעבוד את ה' יתברך ולהידמות אליו. על ידי השמחה בעבודת ה' אנו מידמים אליו יתברך, שכן ריבונו של עולם הוא שמח במהותו, "עוז וחדווה במקומו". כאשר האדם עובד את ה' בשמחה, הדברים מתבססים בנפשו. זו מעלה נוספת מעבר לחריצות, שמביאה השמחה. הדברים נהיים קבועים אצלו פנימה, הם הופכים להיות חלק ממנו, וכך הוא עולה על דרך ה'. הוא לא רק עושה את מה שהוא מצווה באופן טכני, אלא כעת הוא דבק בריבונו של עולם ובמידותיו. השמחה בעבודת ה' היא חלק מההליכה בדרכיו.
בעניין שמחת חודש אדר נאמר בגמרא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה – כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). מגמרא זו נראה לדייק כי בחודש אב לא נאמר שצריך להיות עצובים, אלא רק למעט בשמחה, ובחודש אדר יש להרבות בשמחה. משמע מכאן שהמצב הנורמלי של האדם הוא השמחה, אלא שבחודשים האלו יש להרבות או למעט מהשמחה הרגילה שאמורה להיות, תמיד.
השמחה אמורה להיות המצב הטבעי והבריא של האדם, כך גם כותב הרב זצ"ל בעין אי"ה: "השמחה היא אחת מהנטיות הטבעיות לאדם, האדם הבריא בנפשו וגופו יהיה תמיד עלז ושמח, וזאת היא הצורה הטבעית של הנפש הבריאה" (עין אי"ה שבת ב, צח). אדם הנמצא במצב בריא צריך להיות שמח. טבועה בכל אחד מאיתנו נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל, וכיוון שכמו שאמרנו, הקב"ה שמח במהותו, אז גם אנו צריכים להיות שמחים באופן טבעי, מכוח צלם א-לוהים שבקרבנו. השמחה מוטבעת בתוכנו. ניתן להבחין בכך בקרב ילדים קטנים, שהשמחה מתבטאת אצלם באופן פשוט וטבעי. חלילה, אם האדם אינו שמח הרי זה מעיד על פגם בבריאות הנפשית שלו.
לעולם לא לבד
בדומה לשאר המושגים המופשטים, גם את השמחה קשה להגדיר באופן מדויק. כדאי להשתמש בחכמת ההפכים – להגדיר את המושג הנגדי, את העצבות, ומתוך כך לנסות ולהבין מהי השמחה. כמובן שלא תהיה זו הגדרה מדויקת, שכן ישנם מצבי ביניים בהם האדם אינו שמח ואינו עצוב, אך על כל פנים, דרך ההנגדה מסייעת להתוות כיוון כדי לגעת במושג החיובי אליו אנחנו רוצים להגיע.
אם כן, יש להגדיר מהי העצבות. ישנם דברים רבים העלולים לגרום לעצבות, ואנו בעז"ה ניגע בכמה נקודות מתוכם. הנקודה הראשונה היא הבדידות. כאשר האדם בודד – הוא עצוב. זו גמרא מפורשת: "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה" (יבמות סב, ב), והנה כבר מצאנו דרך אחת להפיג את הבדידות – להתחתן בעתו ובזמנו בעז"ה. אמנם, יש רובד בו אפשר להיות בודדים גם כשנשואים וגם אפשר שלא להיות בודדים לפני החתונה. כדי שהאדם יהיה שמח, אסור לו שהוא יהיה בודד. כאשר אדם מרגיש שהוא נמצא לבד בשטח, ללא כל עזרה או תמיכה, אז המציאות קשה לו ומעציבה אותו. על כן, דרך נוספת כדי לצאת מן הבדידות והעצבות היא לדאוג שיהיה לו לאדם חבר טוב, חבר נפש שהוא יכול להשיח לפניו את לבו, חבר שהוא יכול לשפוך לפניו את צרותיו, "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב, כה). לא פעם בעולם המודרני, האדם מרגיש בודד. לכאורה אין הוא בודד כלל, הרי הוא מחובר לכל העולם בכף ידו ובכל רגע נתון, אך פעמים רבות חסר בקישור הזה משהו אמיתי וחי שיוציא את האדם מבדידותו. היציאה מהבדידות מביאה לידי שמחה.
אך באמת, האדם אינו לבד אף פעם. ריבונו של עולם תמיד נמצא איתו. ההכרה הזו שהקב"ה מלווה אותנו תמיד, היא עצמה גורמת לשמחה! ר' צדוק אומר ברסיסי לילה (אות יח) שחוסר הכרה זו זהו שורשו של עמלק, הוא מכנה את התפיסה הזו כ"העדר הכרת הנוכח". כשהאדם לא חי את עובדת נוכחותו המתמדת של הבורא, בחייו, הרי הוא נופל ברשת של עמלק. הקב"ה נמצא איתנו בכל רגע, הן במובן הפרטי והן במובן הלאומי. אנחנו רוצים למחות בפורים את שורש עמלק – את "העדר הכרת הנוכח".
ר' צדוק מביא בדבריו את המדרש (תנחומא כי תצא, יא) שאומר: "אין השם שלם אין הכסא שלם עד שנמחה זרעו של עמלק", 'הכסא' הוא ביטוי להשגחה הא-להית בעולם, ועד שלא נכיר בכך שהקב"ה איתנו כל הזמן, אין ההשגחה שלמה. כל עוד יש עמלק בעולם, יש חוסר בהשגחה הא-להית. כשמוחים את זכר עמלק, כאשר אדם מרגיש שלעולם הוא אינו לבד כי ה' יתברך נמצא איתו, בכל צעד וצעד בחייו – הן בהצלחותיו והן בכישלונותיו – ממילא הוא שמח!
השורש של שמחת פורים הוא האמונה בהשגחת ה'
אכן נראה כי זהו חלק משמעותי מאוד מהשמחה של פורים. אחת מהסיבות אותן מציינת הגמרא (מגילה יד, א) שבגללן לא אומרים הלל בפורים היא ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן". האמירה הזאת היא כל כך ברורה עד שהיא מעוררת שאלה נוקבת ביותר: על מה ולמה, אם-כן, אנו שמחים בפורים? משל למה הדבר דומה: אדם נפל אל תוך בור עמוק, ואין לו כל אפשרות לצאת מן הבור. על כן הוא מתרגל לחיות בבור ומפתח לעצמו חיים שם, מנותק מכל ההוויה שבה הוא חי קודם לכן. אותו האדם נמצא בבור כבר תקופה ארוכה, ואולי הוא כבר שכח שאין אלו החיים האמיתיים שבחוץ. יום אחד, נכנס אל תוך הבור נחש מסוכן ואיים על חייו, אך בתושייה ובסייעתא דשמיא הצליח האדם לרוצץ את ראשו של הנחש, וכך הוא ניצל ממוות. אך סוף סוף – הוא עודנו נשאר בתוך הבור. שום דבר מהותי לא התרחש. וזה בדיוק מה שהתכוונו חז"ל באומרם "אכתי עבדי אחשורוש אנן" – היינו במצב קשה ביותר ונשארנו בדיוק באותו המצב. אמנם, בתוך החושך הנורא – הבור העמוק של הגלות – התרגשה עלינו קטסטרופה טוטאלית וממנה ניצלנו, אבל הלא סוף סוף נותרנו תקועים בבור, תחת מלכותו המסואבת של מלך פרס… הסבר זה של חז"ל בייחס להלל נראה כעומד בסתירה לא רק לתחושותינו בפורים אלא גם לאופי שמרדכי ואסתר עיצבו למועד זה. לוּ מרדכי ואסתר היו קובעים שיש מקום בפורים לשמחה מאופקת, שכן על אף היותנו בגלות הקשה אי אפשר להתעלם מנס ההצלה – ניחא, אבל הלא בפורים השמחה פורצת כל גבול – 'עד דלא ידע'. ויש לשאול: 'ולשמחה מה זו עושה?'.
התשובה היא שבפורים אי אפשר שלא לשמוח שמחה בלתי – גבולית, שכן בנס הפורים באה לידי ביטוי באופן העוצמתי ביותר אהבת ה' הבלתי מותנית לעם ישראל. 'בין כך ובין כך קרויים בנים'. בפורים מכה בנו ההכרה כי השגחת ה' עלינו אינה פוסקת אף לא לרגע אחד. החידוש הגדול של פורים הוא שאף במצב הקשה ביותר, גם בגלות כזו שמונהגת ע"י מלך מושחת, שיכור ורודף נשים, אפילו במצב בו נהנים יהודי שושן מסעודתו של אותו רשע, גם כאשר שם ה' אינו ניכר כלפי חוץ – גם אז מי שמנהל את ענייננו הוא רבש"ע בכבודו ובעצמו! ההכרה הזו גורמת להתפרצות גדולה של שמחה. אנו מבינים שלעולם איננו לבד. "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז). העובדה שה' הצילנו מגזרת המן בהיותנו נתונים בשפל נוראי, מעידה על קירבתו העצומה אלינו, וכדברי המהר"ל (אור חדש, קכה):
ואל תאמר כי בשביל זה הגאולה הזאת היא יותר קטנה כי אדרבא כי דבר זה מורה שהוא יותר גדולה מאוד לגאול אותם אף כאשר היה בהסתרת פנים.
לא נכון לומר על כך הלל, שהרי 'האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף'. הלל אומרים על ניסים היוצאים מהגדרים הרגילים, ואילו עניין השגחת ה' על עמו הוא עניין מתמיד. אמנם, לא תמיד אנו חווים את ההשגחה הזו באותה העוצמה, אבל ימי הפורים מלמדים בקל וחומר ביחס לימים אחרים שהשגחתו יתברך אינה עוזבת אותנו אף לא רגע אחד. מצד שני – גם קריאת המגילה היא סוג של הלל – הלל שמתאים לתובנה היום יומית של השגחתו יתברך. "קרייתה היא הללה".
הסיפור הזה הוא סיפור לאומי והוא גם סיפור פרטי – הכרת הנוכח – גם ובפרט כאשר לא הולך לי, כשאני כאילו לבד – לזכור שתמיד הקב"ה איתי ומשגיח.
הכל לטובה!
דיברנו על הבדידות כסיבה לעצבות. סיבה נוספת היא חוסר סיפוק של האדם מחייו. נדמה לו לאדם, שהדברים צריכים להיראות אחרת. הוא מבחין בכך שישנם דברים שאינם תחת שליטתו, ובשל כך הוא חש בחוסר אונים. השמחה, לעומת זאת, נובעת מתחושת הביטחון שהכל תחת שליטה. לא תמיד מדובר בשליטה של האדם, אולם הידיעה כי "יש מנהיג לבירה", וכי הכל מכוון ומונהג, והכל מוביל לטוב – מביאה את האדם לפניוּת המאפשרת את מיצויים של החיים ומשרה על האדם שמחה ורוגע. כעין זה אומר הרב ב"עין אי"ה" על מסכת ברכות (פ"ה, טו):
יש שני אופנים לשמח את האדם, האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו אינה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה.
הרב מציין שני אופנים בהם אפשר לשמח את האדם; האופן הראשון הוא להסיח את הדעת מהדברים הרעים המכבידים על האדם, אך אופן זה, אומר הרב, לא יחזיק מעמד. הדרך הטובה יותר, המובחרת, היא להגיע להפנמה שכל מה שברא הקב"ה – הכל הוא לטובה! ה' מוביל למקום טוב. אם האדם יצליח באמת להפנים את זה, ממילא כל הדברים הרעים המעכירים את רוחו יתבטלו, שכן עם הבנה זו – גם אותם הדברים מובילים אל הטוב.
כך אפשר ללמוד גם מהמשנה בברכות (ט, ה) ש"חיב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", והגמרא (ברכות ס, ב) שואלת מה הכוונה במילה 'כשם', שכן נוסח הברכה על הטובה הוא "הטוב והמטיב", ואילו על הרעה הוא "ברוך דיין האמת", ואם כן, אין מברכים על הרעה כשם שמברכים על הטובה! ומתרץ רבא: "לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה". רש"י אומר על מילים אלו: "לקבולינהו בשמחה – לברך על מדת פורענות בלבב שלם". זאת אומרת שלא רק שלאדם יש את הכרת הנוכח, אלא יש לו גם הבנה שהנוכח, הקב"ה, מוביל ומכוון את העולם לכיוון הנכון, למקום הטוב. הבנה זו מביאה את האדם לשמחה גדולה, שכן הוא מבין ויודע שלא רק שהקב"ה נמצא איתו תמיד, אלא הוא ממש מוביל אותו יד ביד אל הכיוון הטוב והנכון. יש מנהל לעולם, יש מנהיג לבירה, וזה לא אני, האדם הפרטי הקטן. הדברים נכנסים לשליטה דווקא כאשר האדם לומד לשחרר מהאחיזה. ממש כמו שעשה דוד המלך כשהעלה את ארון ה' לעיר דוד, כך יש אפשרות לשליטה הא-להית להופיע. האדם צריך לשחרר מהשליטה הקטנה שלו, להפסיק לחשוב שהוא בעל הבית שמחזיק את כל העולם, ולאפשר לריבונו של עולם להופיע. ודאי שגם אם האדם לא יאפשר זאת, הקב"ה יופיע וישלוט, אבל כל עוד האדם לא משחרר, יהיה לו קשה להבחין בכך ולשמוח מכך.
הכרת הרצון כמקור לשמחה
הזכרנו את האמונה בהשגחתו יתברך כגורם משמעותי לשמחה. יש דבר נוסף המביא לשמחה, והוא נראה במבט ראשון כסותר את אמונת ההשגחה בה' ואת תחושת התלות בו. הכוונה היא לכח הרצון המוטבע באדם, וכדברי מרן הרב זצ"ל ב"אורות הקודש" (ג, עמ' קה):
שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר משחת שבדעות וברגשות. הידיעה, שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון… דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחפשי מכל מועקה, כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותיכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה… ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדוה, אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו… המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.
האדם צריך לדעת, שלמעשה, גם הוא בעל הבית, יש השלכות למעשיו והוא בעצמו יכול להביא את עצמו אל השמחה והאושר. כאשר אדם חושב שהאושר תלוי בדברים שמחוץ ליכולותיו, הרי זוהי מחשבת פיגול, רשעות וסכלות. האושר נמצא בידיים שלך! כאשר אתה רואה שמשהו לא בסדר – יש בך הכוח לתקן אותו.
כמו שאמרנו בתחילת השיחה, האדם צריך לדבוק במידותיו של הקב"ה – מה הוא שמח אף אתה שמח! תשמח שה' איתך ונתן בך את הכוח לשנות את המציאות, לתקן אותה. נכון, לא תמיד הכל בידיים שלנו, ובמצבים כאלו צריך להיזכר שכל מה שה' עושה הכל לטובה, אך הרבה פעמים אדם מגיע לעצבות מפני שהוא חושב שהאושר נמצא באיזה דבר חיצוני רחוק ממנו, והוא לא מבין שהאושר תלוי בו בעצמו, ואם הוא יעשה את המעשה הנכון, ממילא הוא ירגיש מסופק וישמח. "מה הוא יוצר – אף אתה יוצר" – צור, פעל, תקן את המציאות.
כאמור, זה נראה לכאורה כסותר למה שאמרנו קודם, שהשמחה מופיעה מתוך ההבנה שאני תלוי בקב"ה, ואילו כאן הרב אומר שהשמחה נובעת מתוך ההבנה שהאדם הוא יוצר בעצמו את המציאות. אך אין הדברים האלו סותרים – האמונה בכך שהשליטה מצויה אצל האדם היא שמאפשרת לו לשמוח. באמת, אין תחושת ה"שליטה" הזאת סותרת את תחושת התלות בו יתברך. אדרבה, בעומק הדברים, נראה כי שתי הנקודות משלימות זו את זו. התפילה, שמדגישה את האמונה בכך שה' הוא המנהיג את העולם, אינה סותרת את ההבנה שאנו יכולים לפעול נשגבות על ידי רצוננו, שכן הרצון הטבוע בתוכנו פנימה הוא עצמו רצון א-להי.
מרדכי ואסתר ידעו שהקב"ה מנהיג את העסק ושהכל לטובה, "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה" (אסתר ד, א) אומרים על כך חז"ל שהוא באמת ידע הכל, גם את סוף המגילה, ואף שידע שהסוף יהיה טוב, הוא הבין שעליו לפעול במציאות. כך אומר השפת אמת – מרדכי ידע שהוא צריך להתפלל ולכנס את כל העם, הוא ידע שפעולותיו הן אלו שיקדמו את הטוב, על אף שהכל היה בהשגחת ה'. אין סתירה בין מה שאני יודע שהקב"ה פועל את הדברים ומכוון לטוב, לבין זה שהקב"ה רוצה שאני אנהל בעצמי את הדברים, שאני אשתתף איתו בניהול של הדברים. השילוב של שתי הידיעות הללו מביא לשמחה עצומה! זהו שורש השורשים – מה הוא יוצר, אף אתה יוצר.
להרבות במתנות לאביונים
אסיים בנקודה משמעותית נוספת. כך כותב הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ב, יז):
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים
הקב"ה שמח ומשמח, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג), הקב"ה נותן ומעניק לעולמו, וזו שמחתו, ולכן כך גם צריכה להיות השמחה שלנו. ב"ה אצלנו בישיבה יש מנהג הנוהג כבר שנים רבות שבעיצומו של יום הפורים אנו נוסעים כל בני הישיבה לשמח את אלו שזקוקים לכך, וזו לדעתי שמחת פורים הגדולה ביותר, גם עבורנו. אין זו "התנדבות", זו לא פעולה של מעבר לנדרש, זה עצם משמעות היום, זו השמחה של פורים! להרבות במתנות לאביונים יותר מאשר בשתיית יין. המרכז של פורים זה לא איזו "אקסטזה" רוחנית אישית, כי אם שמחה כללית, נתינה גדולה, ממש כדרכו של ריבונו של עולם.
בעז"ה שנזכה להמשיך לשמוח ולשמח, בשמחה של קדושה!
הערות:
[1] עקבי הצאן, העונג והשמחה עמ' קיז.