ואני תפילה

עשרה[1] לשונות של תפילה

הן בספרי והן במדרש רבה לפרשת ואתחנן מובא המאמר הבא (ספרי שם, פסקא כו; דברים רבה שם, פרשה ב, בשינויי לשון קלים):

עשרה לשונות נקראת תפלה ואלו הן: שועה, צעקה, נאקה, רנה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול ותחנונים.

ברור הדבר, שכאשר יש ריבוי ביטויים בשפה ביחס לנושא מסוים, הרי זה מעיד על מרכזיות הנושא. ניתן לראות זאת גם לגבי עניינים נוספים מלבד התפילה. כמה דוגמאות מעניינות מרוכזות ב'אבות דרבי נתן' (לד): "עשרה שמות נקרא שמחה, עשרה שמות נקרא רוח הקודש, עשרה שמות של שבח נקרא הקב"ה". להבדיל, מרבים להזכיר שאצל האסקימואים קיימים אופנים רבים כדי לבטא את המילה 'שלג', כיוון שכל חייהם הם סביב השלג. ברור, שהכינויים הרבים לשמחה בלשון הקודש, מבטאים את החשיבות העליונה שרואה תורתנו בעניין זה. מסתבר שריבוי שמות שבחו של ד' יתברך הם השורש לכל הביטויים האחרים. נראה, אם כן, שריבוי לשונות התפילה מביא לידי ביטוי את חשיבותה העליונה של התפילה ואת היותה עניין מהותי בחיי עמנו. באמת, כשהתורה מדברת בפרשת ואתחנן על הקשר המיוחד בינינו לבין רבש"ע היא מציינת שאנחנו 'גוי גדול' בזכות שני עניינים – התפילה והתורה (דברים ד, ז–ח):

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

חשוב לשים לב, שכשם ששמותיו של הקב"ה אינם מילים נרדפות, אלא ברור שכל שם מבטא הופעה אלוקית אחרת, גילוי מיוחד של קודשא בריך הוא, כך גם ביחס לשמותיה השונים של התפילה – ישנם אופנים שונים, בחינות שונות ומדרגות שונות של תפילה.

המספר עשר מבטא שלמות. שורש הדבר הוא בעשר ההנהגות שהקב"ה מנהיג את עולמו – עשר הספירות, ומכאן – עשרת המאמרות בהם ברא ה' את העולם ועשרת הדיברות. אם כן, עשרת השמות של התפילה המופיעים במדרש, מבטאים יחד שלמות כלשהי הנגזרת מהאופנים השונים של כל לשונות התפילה.[2]

כך אומר ה'שם משמואל' (ואתחנן, תרעז) ביחס לשמות התפילה:

ונראה דעשרה לשונות לאו כפולים במלות שונות המה, אלא היות ידוע שעשרה עמקי הלב המה, וכמבואר בהאריז"ל בעשי"ת שאומרים בכל יום שיר המעלות ממעמקים כנגד עשרה העמקים שבלב שכל אחד עמוק יותר מחברו, וע"כ התפלה נקראת לפי עומק הלב שיצאה ממנו, וכל תפלה שיצאה מעומק מיוחד יש לה שם מיוחד.

ובמקום אחר (ואתחנן תרעו) הוא מזהה בפירוש את י' הלשונות עם י' הספירות:

ועוד יש לומר דהנה בענין עשרה לשונות של תפילה, יש לומר שהם לעומת עשרה כחות הנפש, וידוע ששבעה כחות הם במדות, ושלשה בשכל…

למשמעותה של תפילה

השפת אמת (ואתחנן, תרל"א) עומד על כך שהשם המרכזי 'תפילה' אינו נמצא כלל בין י' הלשונות: "במדרש עשרה לשונות כו'. הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה. כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות".

המילה 'תפילה' היא המילה הכללית שתחתיה נכנסות כל שאר הלשונות האחרים, שהנם דרכים להגיע לתפילה. מהי, א"כ, תפילה? מהי משמעות המילה 'תפילה'?

נבקש להציע בעניין זה שלושה פירושים שונים המובאים בדברי רבותינו:

בפשטות, השורש של המילה 'תפילה' הוא פ.ל.ל, שנאמר: "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (תהלים קו, ל). אנחנו רגילים לקשר, בדרך כלל, שורש זה לעניין של דין – פלילים, ואכן ישנה משמעות כזאת של דין הן בתפילה כזו שיש בה צד של תביעה, כפי שאמרו חז"ל (סנהדרין מד, א) על פנחס שהתפלל עזות, שכן 'עשה פלילות עם קונו' והן במובנים אחרים (עיין, למשל, בספר השורשים לרד"ק שרש פ.ל.ל). אבל אנחנו מחפשים דווקא את המובן הכוללני שבמילה תפילה, שאינו רק סוג מסוים, אופי מיוחד של פניה לרבש"ע, ואילו בחינת ה'דין' שבתפילה, נראה יותר שהיא בחינה פרטית ומיוחדת.

לשם הבנת המושג הכללי הגנוז בשורש זה, נעיין בדברי המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה (הבאר הרביעי). המהר"ל מסב את תשומת לבנו לפסוק בספר בראשית, בו מופיעה אמירתו של יעקב ליוסף: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא). המשמעות של המילה 'פללתי' בהקשר זה, היא: 'קיוויתי', 'ציפיתי', 'חשבתי'. המהר"ל טוען שהמילה תפילה נגזרת היא מעניין המחשבה. הוא מסביר שגם הדיינים נקראים פלילים כי הם שופטים באמצעות מחשבם – הערכתם בייחס למקרה שהובא לפניהם. גם התפילין נקראים כך, כיוון שנועדו ל'זיכרון' בין עיניו של מניחם, והזיכרון הוא במחשבה. לשונו של המהר"ל בהגדרת התפילה היא: "ודבר זה נקרא תפילה שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש" (שם). התפילה מביאה לידי ביטוי את רצונותיו ומחשבותיו של המתפלל. לפי דרכנו נאמת, שעשרת לשונות התפילה הם עשרה אופנים בהם האדם מבטא את מחשבותיו ורצונותיו, בפנייתו אליו יתברך. נוסיף ונאמר שהגמרא בברכות אומרת שהקב"ה מתפלל, ולפי ביאור זה, יהיו מובנים הדברים, שיש לו לקב"ה 'כיוון מחשבתי' – יש לו מגמה בעולם. בעומקם של דברים – כאשר האדם מתפלל הרי הוא מביא לידי ביטוי את המחשבה של רבש"ע, את הרצון שלו יתברך, והוא יוצר זהות בין הרצון האלוקי לבין רצונו שלו, בבחינת 'עשה רצונו כרצונך' (אבות ב, ד).

ישנו כיוון נוסף למשמעותה של המילה 'תפילה' – תפילה היא מלשון של התחברות. למעשה, פרשנות זו רמוזה כבר בפירוש רש"י לפסוק המסביר את משמעות שמו של נפתלי: "נַפְתּוּלֵי אֱ-לֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בראשית ל, ח). רש"י שם מביא את תרגום אונקלוס שתירגם: 'קביל בעותי ד' באתחננותי בצלותי'. לפני כן הציע רש"י שתי הצעות נוספות לפירוש המילה 'נפתולים'; ההצעה הראשונה, הלקוחה ממחברתו (=ספר 'המחברת') של מנחם בן סרוק היא שהמילה באה ממובן של: 'צמיד פתיל, חיבורים, 'מאת המקום נתחברתי עם אחותי לזכות לבנים'.

ר' נחמן (ליקוטי מוהר"ן ב, פד) מחבר את שני הפירושים ואומר:

דַּע, שֶׁעִקָּר הִתְחַבְּרוּת וּדְבֵקוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא עַל – יְדֵי הַתְּפִלָּה. כִּי הַתְּפִלָּה הוּא שַׁעַר, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם נִכְנָסִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… וּתְפִלָּה לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹקִים נִפְתַּלְתִּי", תַּרְגּוּמוֹ: 'לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת'.

אם כן, בנוסף לפירוש הראשון שאמרנו, שהתפילה היא מלשון של מחשבה ורצון, מצינו שהיא גם כן לשון של התחברות. ובאמת העניין הזה של ההתחברות בא לידי ביטוי גם בשורש אחר – ת.פ.ל, כפי שמביא ר' צדוק ב"רסיסי לילה" (אות כו): "ותפילה הוא לשון דביקות דזהו שורש מלת תפל בלשון הקודש". "לתפול" משמעותו לחבר, להדביק משהו לדבר מה אחר (על פי לשון חז"ל בתוספתא פסחים ה, ט). בין אם המקור הוא מלשון 'נפתולים' (שורש פ.ת.ל.)  ובין אם השורש הוא ת.פ.ל. – הרעיון הוא שבכוחה של התפילה להביאנו לדביקות בריבונו של עולם, וכלשונו של ר' צדוק: "שעל ידי זה דבוק לגמרי".

אכן, במקומות רבים עיקר עניינה של התפילה הוא החיבור, הדבקות והקישור עם ריבונו של עולם. למשל, ניתן לעיין בדברי חז"ל המוסבים על פרשתנו – כך מובא בגמרא במסכת יבמות: "אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים" (יבמות סד, א). עולה מכאן שהתפילה אינה באה כפתרון לעקרות, אלא בדיוק להיפך, אפשר לומר, ש'העקרות הינה פתרון לתפילה', דהיינו, יש צורך שנתדבק בריבונו של עולם, שנתחבר וניקשר אליו. העקרות משמשת כאמצעי לגרום לנו להתחבר אל ריבונו של עולם – הקב"ה מייצר מצב שיגרום לחיבור ולקישור בין האבות לבינו.

הרב זצ"ל מאריך ברעיון הזה במקומות רבים, ומכנה את עניין זה בשם 'חוק התפילה'. מסביר הרב שהקב"ה חקק חוק בעולם, על פיו, הוא יתברך מאפשר חסרים מסוימים במציאות, ומתוך החסרים האלו האדם מבין את הרמז ששלח לו הבורא. מתוך כך, האדם פונה אליו יתברך שישלים לו את החוסר, ובזה ממילא הוא מתקשר לריבונו של עולם, מידבק בו. לאחר שההתקשרות בין המתפלל לקב"ה עלתה למדרגה עליונה יותר של דביקות – כבר אין צורך באותו החוסר, והקב"ה משלימו. על פי הבנה זו העיקר הוא לא השלמת המבוקש, אלא עצם ההתקשרות אליו יתברך, וזו הייתה גם המטרה של הקושי והחוסר שאִפשר הקב"ה במציאות.

הגמרא בברכות (לד, א) מסבירה כי תפילת העמידה מחולקת לשלוש חטיבות של ברכות – הראשונות הן ברכות השבח, האמצעיות ברכות בקשה, והאחרונות ברכות הודאה. ר' חנינא, שם, ממשיל משל בעניין זה:

ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו, אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו, אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

המבי"ט בספרו "בית אלוקים" (שער התפילה פרק ב) מעיר, שלכאורה, לא מתאים לומר ששלוש הברכות האחרונות דומות לעבד שקיבל פרס מרבו, והרי הוא לא קיבל דבר, אלא רק ביקש, ואל לו לאדם לצפות שבאופן מיידי לאחר תפילתו תתגשמנה כל משאלותיו. מסביר המבי"ט שבדבריו אלו של רבי חנינא, מלמד הוא אותנו יסוד מאוד גדול והוא, שהמטרה בתפילה היא התפילה עצמה! עצם הקשר עם רבש"ע. לכן, אחרי שהתפללת, אחרי שביקשת את הפרס, למעשה כבר קיבלת את הפרס, זהו גוף הפרס. ודאי, יכולים להיות פרסים נוספים, תיתכן שתבוא רפואה בעקבות התפילה, שתבוא פרנסה וכולי, אך אלו פרסים צדדיים. עיקר הפרס הוא עצם העמידה בתפילה מול ריבונו של עולם.

העניין הזה הוא לא רק בברכות הבקשה, אלא גם בברכות השבח וההודאה; בברכת "מודים דרבנן" אנו אומרים: "מודים אנחנו…על שאנו מודים לך". אנחנו מודים לריבונו של עולם על עצם היכולת להודות לו, על עצם המפגש איתו יתברך. מפגש וחיבור המופיעים בין מחמת חוסרים שמביאים אותנו לעמדה נפשית של בקשה ותחינה, ובין על ידי רינה, שבח והודאה.

תפילת האבות

בפרשיות השבוע שבספר בראשית אנחנו נפגשים עם האבות הקדושים, ועם התפילות המיוחדות שלהם. חלקן תפילות מפורשות כמו התפילה של אברהם על סדום, וחלקן מפורשות פחות, כמו תפילתו של יעקב המוזכרת בתורה במילים: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (שם כח, יא). בתחילת הפרשה שלנו מופיעה תפילתו של יצחק: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).

כמו כן, חז"ל לימדונו ששלושת האבות תיקנו את שלוש התפילות שביום – שחרית, מנחה וערבית, כך גם מוזכר בדברי הרמב"ם, בתארו בהלכות מלכים (תחילת פרק ט) את השתלשלות קבלת התורה ואת המצוות שקיים כל אחד מהאבות, מנה שם גם את התפילה שתיקן כל אחד מהאבות, למשל – 'ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחת לפנות היום'. נראה, שחלק מעניין השתלשלות התורה הוא גם התפילות המיוחדות המבטאות את תנועות הנפש המיוחדות של כל אחד מן האבות.

אנו נבקש להתמקד בתפילותיו של יצחק אבינו. מצאנו שתי לשונות של תפילה, שהתורה מזכירה אצל יצחק. לשון אחת מופיעה בפרשת השבוע שלנו, פרשת תולדות – "וַיֶּעְתַּר" מלשון 'עתירה', והמילה השנייה מופיעה בפרשה הקודמת, חיי שרה – "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (שם כד, סג), מלשון 'שיחה'. נבקש להעמיק מעט בשתי לשונות אלו – שיחה ועתירה ולהבין את ההבחינות המיוחדות של תפילה שבאות כאן לידי ביטוי.

וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ  

השם "שיחה" אמנם לא מופיע ברשימה של עשר לשונות התפילה, אך חז"ל אמרו בפירוש בברכות (כו, ב):

יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפילה שנאמר תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו (תהילים קב, א).

באמת, יש מהפרשנים שבארו שהמילה 'לשוח' בפסוק הנ"ל קשורה לשיחים הצומחים בשדה. כוונת הכתוב היא שיצחק הלך בין השיחים שבשדה ואולי יצא לפקח על גידולי הקרקע שלו. (עיין, למשל, בפירושיהם של אבן עזרא ורשב"ם). אמנם חז"ל, כאמור, הבינו שהפסוק מלמד על תפילתו של יצחק אבינו.

שיחה עם רבש"ע, כלשונה כן היא – האדם משוחח עם בוראו, כשוחח אדם עם רעהו. פעמים רבות, אדם משוחח עם חברו שיחה משמעותית, מפני שיש מה שטורד את מנוחתו, והוא מבקש לבטא אותו במילים, להוציאו החוצה, לפרוק את אשר על ליבו. באמת, נכון הדבר לא רק בייחס לקשיים הטורדים אותו אלא גם בייחס לרצון להביע רגשי תודה עמוקים וכד'. כך אומר ר' צדוק הכהן: "ואין שיחה אלא תפלה. שהיה גם כן בהיר לפניו אור קדושתו יתברך שמו ושפך לפניו שיחתו כמספר למלך ענין מצבו ומשיח לפניו כל לבו" (פרי צדיק ויצא, ה). חז"ל הביאו לראיה את שיחתו של העני, ועל כך אומר ר' צדוק (דברי סופרים, לו):

שיחה הוא סיפור דברים דרך שיחה בעלמא… והעני כל שיחתו הוא תפילה שזהו כל שיחתו שפיכת שברון לבו ועניו ודכאות רוחו עד שכל השומע ירחם עליו ואין צריך תפילה רק שיחתו היא תפילה.

רבי נחמן האריך רבות במעלתה של השיחה. בכתביו ובכתבי תלמידיו העלו על נס את מעלת ההתבודדות, שבמהלכה משוחח האדם המתבודד עם בוראו בשפתו הטבעית בה הוא רגיל, שיחה פשוטה ואמתית הבוקעת מהלב. המתבודד שופך לפני רבש"ע, את אשר על ליבו. אומר רבי נחמן כך מובא בספר השתפכות הנפש (ב):

ויזהר מאד להרגיל עצמו להתמיד בזה מדי יום ביום שעה מיוחדת כנ"ל… והיא דרך ועצה טובה מאד להתקרב אליו יתברך. כי זאת היא עצה כללית שכולל הכל. כי על כל מה שיחסר לו בעבודת השם או אם הוא רחוק לגמרי מכל וכל מעבודתו יתברך, על הכל יפרש שיחתו ויבקש מאותו יתברך כנ"ל. ואפילו אם לפעמים נסתתמין דבריו ואינו יכול לפתח פיו לדבר לפניו יתברך כלל, אף על פי כן זה בעצמו טוב מאד… וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו. ועל זה בעצמו יצעק ויתחנן לפניו יתברך, שנתרחק כל כך עד שאינו יכול אפילו לדבר. ויבקש מאתו יתברך רחמים ותחנונים שיחמל עליו ויפתח פיו, שיוכל לפרש שיחתו לפניו יתברך.

אומר רבי נחמן שתמיד יש לאדם על מה להתפלל ולדבר עם ה', וגם כאשר הוא מרגיש שקשה לו לבטא את תחושותיו כלפי קונו – ישוחח עמו יתברך על קושי זה עצמו, על הקושי לעמוד מולו בתפילה! זה השיח שלו כעת, הוא מוציא החוצה את פשטות מחשבותיו, זו הכוונה של ה"שיחה". אולי זהו פשט המילים בהן מתארת חנה את תפילתה (שמואל א, א, טו): "וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'" (ועיין גם נפש החיים שער ב, יד).

הרב זצ"ל בעין איה (ברכות ד, ב) מקשר את מעלת השיחה לשיחי השדה. הוא מבאר שסוג זה של תפילה מפריח את הנפש בכוחות חדשים, היוצאים מהרגשות הטבעיים האצורים בקרבו פנימה. הרב עומד על כך שהזמן המתאים לשיחה הוא 'מנחת ערב' כאשר רוב טרדות היום כבר עברו:

שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים…

כבר ר' נחמן עמד על מעלת השיחה בשדה: "כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָֹּדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וּמְסַיְּעִין לוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ" (ליקוטי מוהר"ן ב, יא). יש קשר בין השיחה לבין השיחים, בין ההשתפכות הטבעית של הנפש לבין הצטרפות הטבע לדיבורו. יש בשיחה משהו טבעי, פשוט וזורם, שכל הטבע בפשטותו ובזרימתו מצטרף אל המתפלל.

עתירה – להרבות בתפילה

נפנה לעסוק כעת בעניין לשון התפילה – "עתירה". בפרשתנו נאמר: "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), ומפרש רש"י: "ויעתר – הרבה והפציר בתפלה" (שם). במדרש (בראשית רבה, סג) מובא הסברו של ר' יוחנן שיצחק 'שפך תפילות בעושר'. עתירה מלשון 'עושר'. כשם שיש עתיר בנכסים כך יש עתיר בתפילות. הרעיון הוא אחד – יצחק הרבה מאוד בתפילות. מעניין הדבר שבפסוק המופיעים 'שני צדדי המטבע' של העתירה – יצחק עותר אל ה', וה' נעתר ליצחק; יצחק מפציר, והקב"ה 'מתפצר', נענה לו. יצחק בעתירתו מרבה בתפילה לריבונו של עולם, ומעלת עניין זה מובנת מאוד לפי מה שלמדנו שעיקר עניינה של התפילה הוא עצם ההתקשרות והחיבור של האדם עם ריבונו של עולם. ברור, שכאשר אדם מפציר שוב ושוב, מרבה בתפילה, הרי הוא יוצר חיבור חזק.

המבי"ט ב'בית אלוקים' (שם) אומר שהחזרה הרבה על תפילות – שלוש פעמים ביום, יום אחר יום וכו' – מלמדת, שבאמת מהות התפילה היא עצם הקשר איתו יתברך, שהרי יכולים היינו לחשוב שכאשר אדם מבקש מה' דבר מה והוא אינו נענה לו, הרי זה סימן לדבר שה' אינו חפץ בכך, ואם כן למה ימשיך ויפציר? האמת היא שהקב"ה חפץ שנתקרב אליו ולכן ככל שאנחנו מתפללים יותר אין זה נדנוד וחוצפה, כי אם חיבור ורצון גדול של אהבה והתקשרות. ככל שאנו מעתירים, ממילא אנחנו מתקרבים אליו יותר, בין אם בריבוי בקשות ובין אם בריבוי של הודאות.

החזרה על התפילה פעמים רבות, דורשת מאמץ רב וכוחות נפש עזים. הגמרא בברכות אומרת (לב, ב):

ראה אדם שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' " (תהילים כז, יד).

צריך להתחזק בשביל להצליח לחזור ולהתפלל פעמים רבות על אותו העניין, צריך עוצמות נפשיות, חוסן וחוזק כדי להצליח שהתפילה תהיה תפילה אמתית, עתירה בה האדם באמת מפציר בבוראו לפייסו. לחזור על התפילה אין זה עניין כמותי בלבד כי אם עניין מהותי של תהליך נפשי מיוחד מאוד, שאם לא כן, לא היו מגדירים חז"ל את העתירה כלשון מיוחד של תפילה. העתירה, החזרה על התפילה, צריכה ליצור משהו חדש, שינוי איכותי. כאשר האדם מתפלל הרבה נוצר אצלו משהו חדש ועמוק בנפש, וזה קורה רק אם התפילות באות באמת מתוך קירות הלב.

הרב שמשון דוד פינקוס בספרו "שערים בתפילה"[3], מדמה זאת למושג "מתמיד", בו מכנים מי ששוקד על תלמודו ברצינות רבה. למתמיד אמיתי יתרון על חבריו לא רק מבחינה כמותית. לימוד התורה שלו הוא אחר לחלוטין. המתמיד נהיה כל כולו תורה, כל שכלו, מחשבותיו ופעולותיו נהיות תורה. כך גם המתפלל בתמידות נהיה כולו תפילה, כמו שאמר דוד המלך: "וַאֲנִי תְפִלָּה" (תהלים קט, ד). אדם כזה, כל אישיותו אומרת תפילה. וכבר אמר ר' יוחנן (ברכות כא, א): "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו!" באמת, כבר עמדו על כך, שהמילה 'להתפלל' נאמרת בבניין הלשוני 'התפעל', וכמו כל פועל בבניין זה יש כאן ביטוי לפעולה שחוזרת אל מי שמבצע אותה. כאשר אדם מתפלל, פעולתו חוזרת אליו, משהו משתנה בו. הוא עצמו 'נהיה 'מפולל', דהיינו הוא מקבל אישיות של תפילה, של רצון, של דביקות וחיבור.

תפילתו של יצחק אבינו

מדוע לשון 'עתירה' נאמרה דווקא אצל יצחק אבינו? אומר רבי נחמן (השתפכות הנפש צ):

כל מה שרואה האדם שהדינים שהם שרש בחינת התגברות היצר מתגבר עליו ביותר, הוא דיקא צריך להתגבר ביותר להרבות ולהפציר בתפלה ועתר יותר ויותר, בכדי להמשיך הצדקה והחסד העליון ולהמתיק ולבטל תקף הדינים. ועל כן עקר ההתבודדות שהוא שיחה בינו לבין קונו נאמר אצל יצחק ביותר כמו שכתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה" מחמת שהוא מבחינת הדין ובו נאמר: "ויעתר יצחק לה'", ועל כן הזהירו רבותינו, זכרונם לברכה, ביותר להיות זהיר בתפלת המנחה דיקא שהוא כנגד יצחק.[4]

על זו הדרך אומרת הגמרא ביבמות (סד, א):

למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר [=קילשון]? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

ומבאר המהרש"א ב'חידושי  אגדות' שם, שכמו שהעתר – הקילשון, מבדיל בין המוץ לבין התבואה, כך גם יצחק יכול להבדיל בין הדין לבין הרחמים. דווקא יצחק שמידתו היא מידת הדין, הוא זה שיכול על ידי עתירה – על ידי תפילה חוזרת ונשנית להפך הוא את הדין למידת הרחמים. כשמרבים בתפילה, כשעותרים אליו יתברך – אזי האדם ממש 'מתהפך', הוא משתנה וממילא גם הגזרה משתנה.

הרש"ר הירש מביא פירוש נוסף ללשון "עתירה". עתירה, מלשון חתירה. באמת, פירוש זה מופיע כבר בזוה"ק ובמדרשי רבותינו. כאשר אדם עותר, מפציר וממשיך שוב ושוב ללא הפסקה, הוא חותר פנימה ומצליח להגיע למקומות שאדם אחר, שאינו חותר כך לא מצליח להגיע אליהם, כמאמר חז"ל – "חותר תחת כיסא הכבוד".

פירוש זה מאיר עניין מיוחד שמצאנו אצל יצחק אבינו בפרשתנו והוא היותו 'חופר'. חלילה, לא חופר בקונוטציה השלילית של הסלנג של ימינו, אלא חופר ומעמיק – יצחק חופר בארות שכבר נחפרו בימי אביו, חוזר אליהם ועליהם, מעמיק בהם עוד ועוד, הוא מעתיר, הוא מפציר, הוא לא מתייאש, יצחק חופר ויורד לעומק העניין, ובסוף גם מגלה מים חיים, מציאות חדשה. וממילא הוא גם מחדש – נותן שמות חדשים לבארות. החזרה, השניות, יוצרת היא מציאות חדשה.

במובן זה אפשר להוסיף שהעתירה יוצרת מציאות חדשה לא רק ע"י ההעמקה העצומה וההתקשרות המיוחדת אלא שכאשר האדם מרבה בתפילות, הרי הוא מקיף את התפילה מכל צדדיה, וזה פותח בפניו גיוון של נקודות דרכן ניתן להתקרב לריבונו של עולם. הריבוי גורם לאדם להכיר טוב יותר את התפילה, וממילא ידע כך האדם כיצד לגשת אליה באופן שבו היא תעורר אותו אל ה' בצורה המדוייקת ביותר (עיין בדברי הרב פינקוס, שם).

התפילה פועלת תמיד

בשבוע בו העתרנו בישיבה לרפואת ינון ז"ל, הייתה תחושה מיוחדת של העמקה, של חתירה למגע עם ריבונו של עולם, תחושה מיוחדת של קירבה. את התחושה הזאת צריך לשמר גם לצורך דברים חיוביים ושמחים שבאים ויבואו עלינו ב"ה. היכולת להעתיר, להרבות ולהפציר בתפילה, לחפור ולהיכנס לעומקה של תפילה, משנה לחלוטין את האדם, ותפילה כזאת קובעת היא ברכה לעצמה.

לעיתים נדמה לנו שאנחנו מתפללים, מעתירים אל ה', אך התפילה אינה נענית לדאבוננו, אך יש לדעת שתפילה אמתית ודאי פועלת, בשני היבטים:

ההיבט הראשון הוא, כמו שאמרנו, שהתפילה פועלת באדם המתפלל, אמנם לא בהכרח שקיבל האדם את מה שהוא ביקש, אך היא יוצרת אצלו משהו חדש בנפש ומקרבת אותו עוד קצת אל ריבונו של עולם. זאת פעולה שאינה הולכת לאיבוד.

יתרה מכך, מובא בספרים שהתפילה פועלת גם במציאות שמחוץ לאדם, אם כי לא בהכרח התוצאה מתאימה תמיד לצפייה שלנו, ואף לא תמיד נדע להבחין בפעולתה של התפילה. הרב פינקוס מביא בספרו הנ"ל את דברי המגיד מדובנא על הפסוקים: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם" (בראשית יח, יז-יח), המתארים שה' תולה בכך שאברהם יהיה גוי גדול, את הצורך בלספר לו את אשר הוא מתכנן לעשות לסדום. לכאורה, לא מובן הקשר בין שני הדברים. המגיד מדובנא מבאר את הדברים על פי משל לשנים שנכנסו לחנות בגדים, האחד זקן והשני צעיר. הזקן מודד את הבגדים ומוודא שיהיו הבגדים מתאימים לו בדיוק, והצעיר לוקח בגדים בלי למדוד אותם. לתמיהתו של המוכר, מסביר הצעיר שיש לו הרבה ילדים, ואם הבגד לא יתאים לו עצמו, יתאים הוא לאחד מילדיו, וגם אם לא יתאים לילדיו, הוא עוד יתאים לאחד מנכדיו, וכן הלאה. מסביר המגיד מדובנא, שגם אברהם אבינו וגם הקב"ה יודעים שהתפילה על סדום לא תעזור, הקב"ה הכריע שסדום תיהפך וכך יהיה, אך מגלה הקב"ה לאברהם את תכניותיו להפוך את סדום בשביל לעוררו לתפילה, שאמנם לא תפעל עכשיו על סדום, אך היא עתידה לפעול למען ילדיו, התפילה תפעל בעתיד, היא 'השקעה' לטווח ארוך, ולעולם אינה שבה ריקם. העתירה משנה אותנו, ומשנה גם את המציאות.

נסיים בתפילה מעומקא דליבא שנדע לשיח ולהעתיר ונזכה שיאזין ד' שיחתנו ויעתר לתפילותינו!

[1]             המילה "לשון" במשמעות של "נוסח", היא ממין זכר. זו המשמעות בה נשתמש בשיחתנו.

[2]    מדרש אחר (ילקו"ש ואתחנן תתיא) מציין י"ג לשונות של תפילה. גם המספר שלוש-עשרה מבטא סוג מסוים של שלמות ושל קשר עם הקב"ה, המתבטא בי"ג מידות של רבש"ע ו-י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.

[3]    זהו ספר המבאר את לשונות התפילה השונות על בסיס הספר "שער התפילה" שכתב ר' חיים מצ'רנוביץ, מגדולי החסידות. הרב פינקוס זצ"ל, שהיה מקובל ודרשן חשוב באופקים, נהרג לפני כעשרים שנים בתאונת דרכים, ביחד עם אשתו ואחת מבנותיו.

[4]           אולי ניתן להסביר לפי דברי ר' נחמן מדוע לא מונה המדרש את לשון 'שיחה' כא' מהלשונות, שכן השיחה והעתירה כרוכות זו בזו.