מעמדה של התבונה בעידן החדש
התפיסה ההומניסטית, המדגישה את האוטונומיה האנושית, נמצאת בהתפתחות מואצת מאז תקופת הרנסנס. הרוח הביקורתית הפכה לחלק בלתי נפרד מן התרבות המערבית. הנחת הבסיס היא כי אין לקבל דברים מן המסורת, אלא אם כן הם נבדקים במַצרֵף התבונה. רבים מנושאי דגל ההשכלה ראו בתבונה את חזות הכל. כך כתב לדוגמה עמנואל קאנט בפתח מאמרו (1784) נאורות מהי: ""נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו… אי יכולתו להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת… אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך היא איפה סיסמת הנאורות!".
הייתה במלומדי אותה תקופה אמונה עמוקה, שכשם שבאמצעות הידע והאינטליגנציה האנושית ניתן לתקן ולפעול ביחס לעולם הטבע, כן גם ביחס לבעיות הערכיות של האנושות. במקום ציפייה לקץ הימים, וגאולה בלעדית במסגרת האמונה הדתית, אנו נפגשים עם ראייה אלטרנטיבית, התופסת את האנושות כמבשילה ומתקדמת בתבנית ליניארית לקראת דרגה גבוהה יותר של התפתחות. התהליך של העצמת מעמדה של התבונה האנושית הובילה לאמונה ביכולתו של האדם לכונן בכוחות עצמו פרדיגמה ערכית. לרבים הייתה זו בשורה מרעננת ובה תקווה גדולה לעולם מתוקן יותר מוסרית וחברתית.
במידה רבה תקווה זו התנפצה במחצית הראשונה של המאה ה–20 בעולם שהתעורר אל מיליוני הרוגים במלחמות עולם, מחנות השמדה, פצצת האטום, דיקטטורות, משברים כלכליים, וחלומות שהתפוגגו. התפוגגות הבשורה הגדולה של המודרנה, הניבה ספקנות מוגברת ותנועות המואסות באידאולוגיות מוחלטות, בעולם פוסט-מודרני החל האדם להתמקד בקיומיות האינדיווידואליסטית ובשחרור מכל ערך מוחלט.
אלא שחדי עין יכולים להבחין כאן בתהליך מובנה. התבונה האנושית אשר הועלתה על נס כפרמטר יחידאי לאמת, וכעוגן ערכי פנימי, הוליכה באופן אימננטי לתפיסה רלטיבית של המציאות, ובאופן פרדוקסאלי העמידה בספק את מקורותיה של ההכרה האנושית עצמה. הוודאות פינתה את מקומה לרלטיביזם מוגבר, שהעמיד בספק יסודי כל ערך, וכתוצאה מכך נוצר מרחב בו דרות בכפיפה אחת עמדות קוטביות, בלא כל עוגן המתיימר להגיע להסכמה ערכית, והגדרה כלשהי של טוב ורע או אמת ושקר. מרקם זה מוליך בנקל לפסימיות, תחושת חוסר תכלית וייאוש. לענ"ד נקודת הכשל של התפיסה המודרנית הגורסת כי האדם הוא העוגן של עצמו והתבונה היא חזות, ניתן להביא לידי תיקון בהתבוננות על ההיגד הפנימי של פרשת פרה אדומה מחד גיסא, ודברי חז"ל המדריכים לביקורת התבונה מאידך גיסא.
מצוות פרה אדומה והתבונה האנושית
בפרשת פרה אדומה פותחת התורה בפסוק "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", ועל כך דרשו חז"ל את הפסוק: "נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג). אמרו חכמינו: "אמר שלמה על כל אלה עמדתי, ופרשה הזו של פרה כיון שהייתי מגיע והייתי דורש בה וחוקר בה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (פסיקתא רבתי, יד). שלמה המלך החכם מכל אדם שעמד בשכלו על כל יסודות המציאות והבין ברוב חלקי תורה, קובע כי מצווה זו מסמלת את מגבלות התבונה האנושית. יתירה מזו, לא רק שפעולת טהרת המת באפר פרה אינה מובנת, אלא שיש בדיני המצווה פרדוקסים מובנים. אמרו חז"ל: "העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים. היא גופה מטהרת בגדים. אמר הקדוש ברוך הוא: חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי".
והתורה בהופעתה המורכבת קובעת שישנם תחומים ששכלנו אינו מסוגל להקיף ולחדור לעומקם, ואפילו מה שנראה לעינינו כפרדוקס. בעצם ההיגד העמוק העולה מפרשייתנו הוא לא רק ששכלנו מוגבל, אלא שאף מה שאנו תופסים בשכלנו הרי שבעומקו באמת אין אנו מסוגלים לתפוס אותו. עם כל חשיבותו השכל אינו חזות הכל. האדם צריך להיות ענו וריאלי דיו כדי לחזק אצל עצמו את תודעת מוגבלותו!
אלא שקביעה זו עשויה להביא את האדם לשאול את עצמו – אם שכלי אינו מסוגל להבין הכל, אז אולי למעשה איננו פקטור משמעותי בהתנהלותי ובאמונתי? אם התורה כוללת עניינים שהם מעבר להשגותיי, וחכמינו מדריכים אותנו לקבלם כמו שהם, שמא זהו המופע התורני הראוי, ועלי לקבל על עצמי שמציאות החיים היא פלא בלתי מושג, ובמציאות זו כדאי לשחרר את מוסרות התבונה וההרגשה הטבעית, ולקשור כתרים למיסטי ולבלתי מושג. אלא שמאידך גיסא המסר הכללי העולה מן התורה הוא פנייה אל האדם ואל שיקול דעתו לסור מן הרע לבחור בטוב. כאשר עצם הפניה אל האדם הבוחר ותבונתו גורסת שיש ביכולתו של האדם לבחור את דרכו.
בהקשר המעשי השאלה יכולה להישאל בהקשרים שונים כגון: מהו המשקל של תפיסתי העצמית ביחס לחכם או צדיק או נביא שמורה לי הוראה בלתי סבירה בעליל, ואומר לי על מה שנראה לי כימין שהוא שמאל, ועל מה שנראה לי שמאל שהוא ימין? מתי ובאיזה אופן אני יכול או נדרש להפעיל את שכלי שלי המורה לי בניגוד לנאמר לי? זו אחת משאלות היסוד הבסיסיות שיש לכל אדם, ובוודאי שזו שאלה משמעותית לסָפוּן בבית המדרש, בו אנו מתווכחים ועומדים על דעותינו מחד גיסא, אך מאידך גיסא אנו מורגלים לקבל בענווה את דבריהם של חז"ל וגדולי הדורות. אנסה לשרטט ולהתוות כיוון עקרוני כיצד נראית בעיני דמותו של בן תורה אמיתי.
קריאה לביקורתיות בלימוד בבית המדרש
המשנה במסכת אבות (ה, טו) מאפיינת ארבע דמויות של לומדים, ובלא אומר מעלה על נס דמות אחת מהן:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים: ספוג ומשפך משמרת ונפה. ספוג שהוא סופג את הכל, משפך שמכניס בזו ומוציא בזו, משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.
מסביר רבי עובדיה מברטנורא שארבע דמויות הלומדים מאופיינים ביכולתם להגיע אל "הסברא הישרה וברירת הצודק מהבלתי צודק". הספוג – הוא התלמיד שמקבל את כל מה שאומר לו רבו, בלא כל סינון, גם האמת וגם השקר. המשפך – אינו מותיר בקרבו דבר, ודברי רבו אינם מטביעים בו כל רושם, והמשמרת קולטת דווקא את הפסולת. את הנפה, הטובה שבמידות, מתאר ברטנורא כך:
נפה – לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד, ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק, שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאר הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל!
נטה ליבנו אל סגנונה המהוקצע של המשנה. הדמויות אינן של חכמים שהגיעו להוראה, אלא של בני תורה בשלבי התפתחותם ולימודם אצל חכמים: "ארבע מדות ביושבי לפני חכמים". כמו כן ארבע הדמויות מסודרות בזוגות; "ספוג ומשפך, משמרת ונפה", באופן שהראשונה והאחרונה הינן שתי דמויות המייצגות סגנונות הפוכים של למידה. בדמויות הראשונות אין בהם הרבה תועלת, שכן מקבלות הכל או מוציאות הכל מבלי ביקורת או הפנמה. הדמויות האחרונות הן דמויות ביקורתיות, ואף שיש לצפות מלמידה ביקורתית שתהא תועלתית, מכל מקום ישנה ביקורתיות שאינה מדויקת ומכוונת והיא לרועץ, כיוון שבוררת ומשליכה את הראוי ונשארת דווקא עם שאינו ראוי. ניתן היה אולי לחשוב שלהיות ספוג זו מעלה גדולה, המבטאת את התמסרותנו לשמוע ולקבל את דבר ה' בפי חכמיו ללא סייג, אך המשנה מורה שאדרבא הנפה היא המעולה שבמידות, ובלבד שהדבר נעשה מתוך ענווה וישיבה לפני חכמים, באופן שהביקורת אינה מבטאת יהירות וקלות דעת, אלא דווקא כובד ראש ואחריות לדבר ה'!
כיוצא בזה ניתן לראות במשנה נוספת בפרקי אבות: "יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א, ד). בקריאה ראשונה ניתן היה אולי להסיק שמשנה זו קוראת להתבטלות מוחלטת כלפי החכמים, ומבטאת מגמה הפוכה מן המשנה הקודמת, אך בספרו על פרק אבות, "רוח חיים", מסביר ראש הישיבה הגדול רבי חיים מוולוז'ין משנה זו כך:
הנה הלימוד נקרא מלחמה, כמו שאמרו "מלחמתה של תורה", אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד, וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמר "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק", מלשון "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כד), שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים, וספריהם אתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש, רק לאהוב האמת.
לשון חז"ל מדודה ושקולה היא – "הווי מתאבק" מלשון מאבק ומלחמה לבירור האמת. ואסור לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ממש כך! אך ראש הישיבה ממשיך ומזהיר:
אבל עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענוה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וזהו שאמר "הוי מתאבק" כנ"ל, אך בתנאי – "בעפר רגליהם", רוצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.
ר' חיים מוולוז'ין מודע לסכנה הנשקפת לפתחו של הלומד הביקורתי, העלול לחשוב כי שווה הוא במדרגתו לגדולי חכמי ישראל, ומתוך אמונו המופרז בכוח שכלו הוא עלול להתמלא בגאווה. על כן הוא מבאר כי זוהי בדיוק התפנית שבסיומת הוראת חז"ל: "הוי מתאבק ; בעפר רגליהם" מצד אחד יש לימוד צד של עימות ומאבק, בו אסור להתבייש או לוותר, כל צד נדרש להיאבק על עמדתו, וייתכן שלאמת יש מהלכים דווקא בדברי מי שקטן או בתחילת דרכו. אך מצד שני על הלומד לזכור שהוא מתאבק בעפר רגליהם של גדולי החכמים, ואת עריכת הטענות עליו לעשות בענווה ומתוך כבוד והכרת ערכו הריאלי.
עצמאות והקשבה לקול הפנימי
לאחר תיאור השתלשלות התורה ממשה רבינו ועד לאנשי כנסת הגדולה במשנה הפותחת את מסכת אבות, מפורטים דבריהם של אנשי כנסת הגדולה: "הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". ניסוחה של המשנה "והעמידו תלמידים" מעלה תמיהה. לוּ היינו אנו עורכי המשנה, מן הסתם היינו מנסחים: "למדו תלמידים הרבה". ר' יום טוב הלר בעל תוספות יום טוב מביא טעם לדבר בשם מפרש קדמון: "לפי (מגילה כא, א) שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה, והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש".1
ר' יום טוב דחה פירוש זה באומרו שלא ייתכן שעניין שיש בו מן השוליות יהווה גורם לנקוט בלשון דווקאית של "העמדת" תלמידים. על כן הוא מפרש בדרך עמוקה ומהותית יותר:
לכך נראה לי שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמיתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים… ומפני שר"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה; שאע"פ שיהיו הרבה, שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האיוולת!
אין זה די ללמד תלמידים ואפילו יהיו רבים מאוד. תפקיד המלמד להביא את הלומד למקום בו הוא עומד על רגליו באופן יציב עם דעות אמתיות. ישנו הבדל גדול בין הקניית יידע לבין הקניית כלים ללמידה עצמאית ונכונה. כל עוד אדם לא קנה את המבט העמוק והראוי, ולא רכש את הדרך כיצד לעיין בסוגיה, ולבוא אל חקר האמת באופן עצמאי, אזי הוא נחשב כהוזה ואחוז בתרדמת האיוולת!
משנה נוספת במסכת אבות מביאה את דבריו של הלל: "הוא היה אומר… מרבה ישיבה – מרבה חכמה, מרבה עצה – מרבה תבונה" (אבות ב, ז). הרישא ברורה היא, אי אפשר להיות תלמיד חכם מבלי לשקוד שנים רבות בישיבה. אך מה הכוונה "מרבה עצה – מרבה תבונה"? באופן פשוט ניתן להבין שהוראת המשנה היא, שככל שתרבה ליטול עצות רבות יותר כך מאנשים גדולים כך תהיה חכם יותר.
אך שוב בא ר' חיים מוולוז'ין, ראש הישיבה הגדול, ומפרש בדרך אחרת לגמרי ובמידה רבה גם הפוכה. ר' חיים פותח בפתגם עממי מעניין: "שאל עצה ועשה כשכלך"; פתגם שנשמע תמוה ורחוק מעולמם של בני תורה! הפתגם הזה אומר לכאורה לבקש עצות אבל בסוף לעשות מה שבדעתי. אלא שאם כן, לשם מה לשאול לכתחילה? מסביר ר' חיים:
ולפי זה לכאורה עצה למה?! אך יובן כי איש מבחוץ לא יבין כל פנימיות הענין במה שנועצים איתו, וכן היועץ השני, ורק הנועץ בעצמו הוא מבין לגמרי כל פנימיות הענין. אבל חסר לו שכל ותבונה של כולם. על כן בהקבץ אצלו עצת כולם ושכל של כל אחד ואחד בזה, אז יבין איך ומה לבחור עצה אחת משותפת מכל העצות יחד, מעט מזה ומעט מזה… וזהו "מרבה עצה" על ידי כך "מרבה תבונה", שכל של כל איש, ותבין דבר מתוך דבר בעצמך, ועליהם עוד תוסיף להשכיל.
אל תשלה את עצמך, ואל תסיר מעצמך אחריות. גם אדם גדול איננו יכול להבין את כל פרטי ענייניך האישיים בהם אתה נדרש להכריע. הרי פעמים רבות שבשאלה אחת מרוכזים המון ידיעות אישיותיות ועובדות כאלו ואחרות שיכולות להשפיע על הניתוח והמסקנות. אף אחד בעולם אינו יכול להכיל את רוחב ועומק היריעה שעל נקודה מסוימת בה אתה מבקש עצה. המבט הפנימי הכולל תמיד מוכר למתייעץ יותר מאשר ליועץ. אלא שליועץ יש חוכמה ותבונה מיוחדת, ניסיון וחוכמת חיים, וכמובן מעלת האובייקטיביות ועוד מעלות נוספות. על כן אף שהמתייעץ בעצמו אמנם מבין את פנימיות העניין יותר מהיועץ, עדיין חסר לו את המבט הייחודי של החכם.
מלמד אותנו ר' חיים מוולוז'ין דבר נפלא. העובדה שכל חכם ייעץ לי משהו אחר, אין זה אומר שרק עצה אחת היא אמת. כל אחת מהעצות נובעת מנקודת מבט שונה ומזווית מיוחדת שהייתה חסרה לי. לאחר שהתייעצתי ולאחר שקלטתי את עומק נקודות המבט השונות, כיוון שרק אני מכיר את פנימיות העניין לאשורו, יכול אני לערוך את כלל התובנות שהתווספו לי אל מול היכרותי עם פנימיות העניין. ובהיות לי מבט רחב ועמוק הרבה יותר על המקרה, יכול אני להכריע כפי דעתי עתה, שהיא כוללת ומורכבת מכל הדעות, ולכן גם שלמה יותר מכל אחת מהן בפני עצמה: "אז יבין איך ומה לבחור עצה אחת משותפת מכל העצות יחד, מעט מזה ומעט מזה… ותבין דבר מתוך דבר בעצמך, ועליהם עוד תוסיף להשכיל".
שכל ישר וגבול ביקורת התבונה
פעמים אין זו רק הדרכה ועצה בעלמא אלא ממש דרישת סף. כך כותב רבי יהודה החסיד בהקדמת ספרו:2
ומצינו בתורה שכל מי שיכול להבין, אף על פי שלא נצטווה – נענש עליו, על שלא שם על לבו. שנאמר (במדבר לא) "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי אלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה ויאמר אליהם החייתם כל נקבה". ולמה לא ענו לו: ולמה לא צוית לנו, והלא לא אמרת לנו להמית הנשים?! אלא שידע משה שהיו חכמים ובקיאים לדון ק"ו; מה כנענים שכתוב בהם (דברים כ) "לא תחיה כל נשמה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות" (שם), וכתיב "כי יסיר את בנך מאחרי" (שם ז) שמא יחטיאך להבא. אלו שכבר חטאו והחטיאו לא כל שכן?!
עם ישראל יצא לנקום את נקמת ה' מאת המדיינים, ובחזרתם משה רבנו קצף על הפיקוד הבכיר: "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה? הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם". יכלו הם להשיב למשה: וכי אמרת לנו לעשות משהו ולא עשינו? הרי לא ציווית אותנו דבר, מדוע אם כן הוא כועס עליהם? תשובתו של ר' יהודה החסיד מפתיעה ונוקבת: מי אמר שכל דבר צריך להיות כתוב? וכי אין האדם מחויב להפעיל את שכלו הפשוט?!
הרי על עמי כנען כתוב "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" והנימוק פשוט "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי". וכאן בבנות מדין זה אינו חשש תיאורטי. הלוא אנו למודי ניסיון מר, ובעטיה של הנפילה הגדולה עם בנות מדין יצאנו למלחמה! יש כאן קביעה תובענית המעלה כי התירוץ "לא אמרת" איננו קביל. האדם מחויב להפעיל את שכלו, ולהיות עם common sense דהיינו בעל "שכל ישר" ולדעת לפעול על פיו. הפעלת השכל הישר והבריא זו דרישה בסיסית מכל אדם. זה דאורייתא ממש! זה לא משנה כלל אם אמרו לך או לא אמרו לך.
הערות והארות מפתיעות יכולים אנו למצוא אצל כמה מגדולי החכמים לפני כאלף שנים. נביא שניים מהם ולאו דווקא מדברי הרמב"ם הידוע בהדרכתו בזה. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (א, פח) מתאר הערה שהעיר מלך כוזר לחבר. כיוון שלדברי עם ישראל דבר עמם א-להים וכתב להם הלוחות וכדומה, הרי שיש בזה הגשמת הא-לוהות. אלא שלדברי הכוזרי אין להאשימם בכך, כיוון שיש בחוויית המופתים לדחות את התפיסה השכלית.
אמר הכוזרי: מי ששומע דבריכם, כי הא–להים דבר עם המונכם וכתב לכם לוחות וזולת זה, הדין עמו שייחס אליכם דעת ההגשמה. גם אתם אין להאשימכם, כי אין מדחה למעמדות הגלויים הגדולים האלה, ויש לדון אתכם לזכות בהשלכת ההקשה והעיון השכלי.
על הדברים האלו מגיב החבר במשפט תמציתי ומשמעותי (אות פט): "חלילה לאל מן השקר, ומה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר". אין בתורה דבר שהוא לא הגיוני! יש עניינים שהם א-הגיוניים, אבל אין שום דבר הנוגד את השכל. פרשת פרה אדומה זו מצווה שאינה נתפסת בהיגיון האנושי. אך לא יכול להיות שיהיה בתורה דבר הסותר את השכל.
בצורה חריפה מאוד עוסק בכך הרס"ג באמונות ודעות (ג, ח). הרס"ג מתעמת עם דעה הסוברת כי אמונת ישראל בדברי משה מבוססת על האותות ומופתים. הרס"ג דוחה זאת בתוקף וקובע נחרצות כי נבואת כל נביא לפני כל בדיקה תלויה בהיתכנות תוכן דבריו:
שהם אומרים כמו שהיתה סבת האמין במשה, העמידו האותות והמופתים, כן חייב שתהיה הסבה להאמין בזולתו האותות והמופתים. ותמהתי בעת שמעי זה תמה גדול, הוא, שסבת האמיננו במשה, לא היתה האותות והמופתים בלבד, אבל סבת האמיננו בו ובכל נביא, שיקראנו תחלה אל מה שיכשר, וכאשר נשמע דברו ונראה אותו שיכשר, נבקש ממנו המופתים עליו, וכאשר יעמידם נאמין בו, ואם נשמע טענתו מתחילתה ונראה שלא תכשר, לא נבקש ממנו מופתים, כי אין מופת על נמנע!
יסוד הבחינה הראשונית לאדם הטוען כי הוא נביא, אינה אות או מופת שעושה, אלא תוכן דבריו; אל מה הוא קורא ומה הוא מצווה. לאחר שדבריו נשמעים ומסתברים, אז נבקש ממנו גם אות לחזק את טענתו. אך אם דבריו בלתי מתקבלים על הדעת, כור מבחן של הנביא מיותר הוא לחלוטין!
רס"ג מדמה את העניין לטעות בעלי דין וחובת הראיה עליהם. לו יצויר כי יש אחד על חברו תביעה ממונית גדולה מאוד, וודאי ידרוש הדיין ממנו ראיה ועדים. אך לו יצויר כי בעל דין העומד יטען כי חברו גנב ממנו את נהר חידקל, וכי יש מקום לדרוש ממנו ראיה על כך?! הרי אין לבקש ראיות על טענה בלתי אפשרית.
כן הדרך עם כל טוען בנבואה, אם יאמר לנו שא–להים מצוה אתכם, שתצומו יום כך, נבקש ממנו אותות, וכאשר נראה אותם נאמין ונצום. ואם יאמר: א–להי יצוה אתכם, לנאוף ולגנוב, או שהוא מודיעכם שיביא מי המבול… לא נבקש ממנו אות, מפני שקראנו למה שלא יכשירהו השכל, או הגדה נאמנת.
כאשר קריאת הנביא היא לדברים שאינם יכולים להתקבל על הדעת כגון לגנוב, לרצוח ולנאוף, אין שום משמעות לאותות ומופתים. גם אלף מופתים אינם הופכים שקר לאמת, כל כוחם של אותות ומופתים מוגבל לחזק טענה שיכולה להיות אמת. אמונתנו מיוסדת על וודאות תבונית ולא על כוחות מיסטיים.
אלא שרס"ג ממשיך ומספר כי היה מי שהתווכח גם עם גישה פשוטה זו והקשה, ומה אם בכל אופן עשה הנביא אותות ומופתים על טענתו הנמנעת? השיב לו רס"ג שמקרה זה אינו שונה מכל נביא שיעשה אותות ומופתים וידרוש מאיתנו דברים הנוגדים את השכל והמוסר:
וכבר הוסיף קצתם על המאמר הזה ואמר: אם לא ישגיח אלינו ויראנו האותות והמופתים ונראה בהכרח, מה נאמר בעת ההיא?! עניתיו כי נאמר בעת ההיא, כאשר נאמר במי שיראה לנו לנו אותות ומופתים על עזיבת מה שיש בשכלנו מטוב הצדק, וגנות הכזב, והדומה לזה. והוצרך לומר, כי גנות הכזב וטוב הצדק, אינם מדרך השכל, אבל הם מדרך הצווי והאזהרה, וכן מניעת הרציחה והניאוף והניאוף והגנבה והדומה להם. וכיון שיצא אל אלה הדברים הקל טרחו מעלי ולא הוצרכתי לדבר עמו ומהם!
טענתו התבונית של רס"ג נתקלה בקיר אטום של תפיסה המנתקת את הקשר הפנימי שבין תביעת התורה לתפיסת המוסר האנושי השורשי, תפיסה הגורסת כי הרצח והגנבה והניאוף אינם שליליים מחמת עצמם אלא מחמת שהתורה אסרתם הרי הם שליליים! על כן אפשרי כי יבוא נביא וישנה את החוקים וכללי המוסר. טיעון זה כבר היה למעלה מיכולתו של רס"ג לשמוע ועל כך כתב: "וכיון שיצא אל אלה הדברים הקל טרחו מעלי, ולא הוצרכתי לדבר עמו!" לדעת רס"ג עם מי שמסוגל לחשוב באופן שכזה אי אפשר לנהל דיון!
סיכום
מצוות פרה אדומה מבטאת את מגבלת התפיסה האנושית, ומורה על כך שאף את מה שאנו תופסים בשכלנו באמת איננו מבינים באופן מוחלט. אנו יודעים לחיות עם תפיסה זו, זוהי הריאליה העגומה של חיינו האנושיים, אנו מקבלים אותה בענווה והיא מקרינה על כל אורחות חיי המאמין. אבל מאידך גיסא הכוח התבוני הוא הכוח איתו אנו מתנהלים ומנהלים את חיינו, ובו קורא לנו הקב"ה להשתמש ולבחור נכון מתוך אחריות אישית.
ראינו כי חז"ל מדריכים אותו ללימוד ביקורתי לא להסכים למה שנראה לנו שאינו נכון, אלא לעמוד דעתנו ועמדותנו, אם כי מתוך ענווה והכרת מקומנו. למדנו כי חז"ל גם מדריכים אותנו לגילוי חשיבה עצמאית וגיבוש מצפן אישי מתוך הקשבה לכלל הדעות, וכן עמדנו על גודל הכוח התבוני ועוצמת התפיסה המוסרית היסודית שיכולות להוות פילטר בסיסי אף לדברי נביא!
אם כן יש לקבל בענווה את מגבלת התפיסה האנושית, וקיומם של תחומים שאינם נתפסים, אך אנו צריכים להבחין בין מה שמעל להיגיון לבין מה שנוגד את ההיגיון. כוח התבונה, בו ניתן לכלול גם את יכולת ההקשבה הפנימית, עם כל מוגבלותו, הוא הכלי היחידי איתו אנחנו יכולים להתנהל בעולמנו.
אנו נדרשים מחד גיסא לצמוח כאנשים בעלי עמדה תבונית ומצפן פנימי, ולפתח את המבט הייחודי שלנו, ומאידך גיסא עלינו לשמוע ולקבל בענווה את דברי רבותינו. מזיגה זו מאפשרת יכולת מורכבת לעכל את הדברים הנשמעים, ולהעבירם בכור המבחן, באופן שנצמח כראוי, ונהיה בטוחים שהתורה שנכנסת אלינו היא תורה טובה וישרה בעז"ה.