כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. 

ההתייחסות בתורה ללימוד הבנים תופס מקום מרכזי ובהקשר לפסח חוזר עניין זה על עצמו ארבע פעמים בסגנונות שונים. חז"ל ובעקבותיהם בעל ההגדה לומדים מכאן שמדובר בארבעה סוגי בנים. ישנם קשיים רבים ביחס שבין דברי התורה על הבנים לבין דברי בעל ההגדה, אנו ננסה להעלות על הכתב את חלקם ולהעניק מספר כיווני מחשבה ביחס להבנת הדברים. 

הקשיים העומדים לפנינו 

א. מי הם ארבעת הבנים?  

ב. מדוע הוזכרו בהגדה של פסח?  

ג. מדוע נוספה המילה "אחד" לפני כל אחד מהבנים? 

ד. מדוע פתח בעל ההגדה בסדר זה של הבנים – חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול, הרי הסדר בתורה (על פי זיהוי חז"ל) הוא אחר – רשע, שאינו יודע לשאול, תם וחכם. 

ה. מדוע בן זוגו של החכם הוא הרשע? לכאורה מתאים יותר להגדיר זוג כחכם וטיפש או צדיק ורשע.כמו כן, ניתן לחלק באמצעות השמות שנתנו חז"ל, חכם יהיה בן זוגו של הבן שאינו יודע לשאול, ואילו התם (ההולך בתמימות) יחד עם הרשע. אם כן מדוע הזוגות נכתבו דווקא בצורה זו? 

ו. מדוע התשובות שמשיב בעל ההגדה לבנים (החכם והרשע) שונות מתשובות התורה לבנים אלו? 

ז. מדוע דברי הבן החכם בתורה נפרדים משאר הבנים ומופיעים בפרשת ואתחנן בספר דברים, ואילו שאר הבנים מופיעים בפרשת בא בספר שמות? 

ח. זיהוי הבנים תם (אומר "מה זאת") ושאינו יודע לשאול ("והגדת לבנך" – הוא אינו מדבר) מאוד מובן אבל הזיהוי של החכם והרשע אינו מובן. אם בגלל שהרשע הוציא את עצמו מהכלל באומרו "לכם", הרי גם הבן החכם הוציא עצמו מהכלל באומרו "אתכם", מה החילוק שמבדיל ביניהם?  

מי הם ארבעת הבנים? 

יש שדרשו את עניינם של ארבעת הבנים כיחס לדורות השונים. הסבא שהיה יהודי תם ועבד את ה' בתמימות לא שאל שאלות ולא הקשה, כל מצוה ומנהג היו בשבילו קודש קודשים. בנו כבר קיבל חינוך כללי בנוסף למסגרת היהודית, הוא כבר חוקר ורוצה להבין כל דבר, הוא מבחין בין עדות לחוקים ולמשפטים. בנו של החכם מקבל רק חינוך נוכרי, הוא לומד בגימנסיה בעיר אחרת ומנותק מהיהדות, כשמגיע ליל הסדר הוא מתריס "מה העבודה הזאת לכם". בנו של הרשע כבר אינו מכיר דבר בבית אביו וכשסוף סוף מגיע לבית סבו כל דבר נראה לו חדש ומפליא: הנרות, המפה הלבנה, שולחן הסדר וכו', ולכן שואל מה זאת? בנו של התם גדל בדור שהסבא החכם נפטר, הוא כבר אינו רואה דבר וכבר אינו שואל. כדי למנוע מצב זה אומר בעל ההגדה "והגדת לבנך", שמור על רציפות הדורות ועל העברת המסורת מאב לבן כדי שהשושלת לא תינתק1. יש שהסבירו שמדובר כאן באותו בן. אדם במהלך חייו עובר תקופות שונות, שאינו יודע לשאול (תינוק), תם (ילדות), רשע (גיל המרידה), לאחר מכן מגיע השלב של הצדיק, כשהבן חוזר לתלם, לחינוך היסודי של בית אבא. בעל ההגדה מדגיש לנו שבכל גיל צריך ללמוד לדבר אל האדם כפי המצב בו הוא נמצא. הפשט הפשוט בביאור עניינם של ארבעת הבנים הוא, שמדובר בארבעה אחים החיים באותה המשפחה. כל אח שונה מאחיו באופי בהתנהגות ובדרך החשיבה ולכל אחד מהילדים צריך לתת את המענה המתאים, כדברי הפסוק "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". זוהי בעצם המצווה המיוחדת לליל הסדר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", ליל הסדר מוקדש לספר את נסי יציאת מצרים ולכן דווקא כאן מוזכרים ארבעת הבנים, כי לכל סוג של בן יש דרך מיוחדת שתעורר אותו לשאול ולהתעניין. באופן זה נוצר שיח בן אב לבנו, דבר שיחזק את הקשר ביניהם ועשוי לפתוח שבילים של דו שיח עשיר ופורה גם במהלך השנה כולה, ובכך לסייע בהעברת מסורת העם היהודי בשלשלת הדורות מאב לבן.  

אולי זו הסיבה שהמילה "אחד" מופיעה בין כל אחד מהבנים, להדגיש שמשמעותם לא כמספרים, אלא, כדברי הרב סורוצקין זצ"ל (בהגדת "השיר והשבח"), הכוונה ל"בין כך ובין כך קרויים בנים", כלומר בין אם יש לך בן חכם או רשע, תם או שאינו יודע לשאול חלה עליך חובה לחנכו ולספר לו את סיפור יציאת מצרים.  

ממה נובע ההבדל בין סידור בעל ההגדה לסידור התורה בסדרם של הבנים? 

כפי שראינו בפתיחה, בעל ההגדה פתח בבן החכם, מתאים יותר לפתוח בבן המשמח את הוריו ("בן חכם ישמח אב…") ולא בבן הרשע שמצער את הוריו. אולם הסדר בתורה הוא הפוך, התורה פתחה (שמות יב, כו) דווקא בשאלת הבן הרשע ואילו את שאלת החכם היא דחתה לספר דברים (ו, כ). הרב ישראל אריאל ב"הגדת המקדש" עסק בשאלה זו והשיב ששאלת הבן החכם היא התשובה לשאלת הבן הרשע הנאמרת כהתרסה וככפירה ולא כשאלה. לכן פתחה התורה בדברי הבן הרשע כדי לסיים את העניין בטוב, בדברי הבן החכם. הבן הרשע רואה את עצמו כחכם ונאור יותר מאבותיו, הוא מסיק שהתכלית היחידה של הקורבנות הייתה לעקור מלב יוצאי מצרים את האמונה שהבהמות הם קדושות ושיש לסגוד להם, כפי שהיה מקובל בעולם העתיק. אפשרות נוספת שהוא מעניק כמטרה למעשה הקורבנות, שהם כאמצעי לעקור את הע"ז מלב אבותינו בצורה מדורגת שיקריבו אותם לא לפסל אלא לה'2. אומר לעצמו הבן הרשע, כיום, אלפי שנים לאחר יציאת מצרים עבודת הקורבנות מיותרת, ולכן מתריס "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". התורה מסיימת בדברי הבן החכם שמאמין שיש טעם והגיון בכל מצוה, אבל גם מודע לכך שטעמם של רבים מהמצוות נשגב מבינתנו. החכם מנסה לברר את פרטי המצוה – מה העדות החוקים והמשפטים, הבן החכם מודע לכך שעבודת הקורבנות הוא חוק אלוקי שאין הדעת האנושית יכולה להבין, גם אחרי כל ההסברים, למלוא עומקו. כפי שכתב הרמב"ם עצמו בהלכות מעילה (פרק ח' הלכה ח'): 

ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול…קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן … אמרו חכמים 'חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן' …כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח …וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר 'ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'  

על כן פתח בעל ההגדה בדברי הרשע שיש בהם דברי התרסה וכפירה, כדי לסיים בשאלת החכם שמבין שלאחר הבחינה וההגיון שלנו, בסופו של דבר עבודת הקורבנות הוא חוק אלוקי ואנו מקיימים בשמחה את צו ה' לפרטיו, גם אם אין אנו יורדים לעומק הבנת טעמם. 

הזוגות בין הבנים 

שאלנו ביחס להתאמה בין הזוגות מדוע לא הגדרנו אותם כחכם וטיפש או כרשע וצדיק?  
מסתבר לומר שהרשע הוא גם כן חכם אבל משתמש בחוכמתו לכפירה בתורה ובמסורת, ולכן הוא מוגדר כרשע בניגוד לחכם הצדיק. ביחס לאפשרות השנייה של חכם ושאינו יודע לשאול, ותם (שעובד את ה') בתמימות והפכו הרשע, הגר"א מסביר שכיוון שלא רצה בעל ההגדה לסיים ברשע לכן לא נכתבו הזוגות באופן הזה. 

מדוע לרשע ולחכם נאמרו תשובות אחרות מאלו שמובאות בתורה? 

שאלנו מדוע שינה בעל ההגדה את תשובות התורה לבן החכם והרשע, ומדוע שאלת הבן החכם נפרדת משאר השאלות ונמצאת בספר דברים? הרב סורוצקין זצ"ל טוען ששאלות הבנים בפרשת בא כתובים במקומם בהקשר של יציאת מצרים ומסתבר שקשורות לליל הסדר. לעומת זאת, שאלת הבן החכם הכתובה בספר דברים היא לא במקומה וגם לא בזמנה, זאת משום שאינה נשאלת דווקא בליל הסדר אלא בכל ימות השנה בשעה שהאב מלמד את בנו תורה. שאלת הבן החכם כתובה לאחר פרשת שמע בא נאמר "ושננתם לבניך" ואז הבן החכם שואל "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים…". אם כן, שאלתו מתייחסת לא רק לחוקות הפסח אלא על כלל המצוות- עדות חוקים ומשפטים, ולכן גם התשובה של התורה על אף שפותחת ב"עבדים היינו" איננה מיוחדת לפסח בלבד אלא לכלל התורה. כשבעל ההגדה נדרש לתת תשובה לבן החכם שבניגוד לבן הרשע לא מוציא עצמו מהכלל אלא שואל על מנת לקיים, הרי שהתשובה המתבקשת היא ללמדו את כל הלכות הפסח 'עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'. ביחס לבן הרשע הרב סורוצקין זצ"ל כותב שיש לחלק בין שני מצבים של בן רשע. יש מצב של בן רשע בזמן הבית, כאשר עם ישראל יושב על אדמתו. בתקופה זו אם תמה האדם על הקרבן, במצב זה אין להתייאש מהבן הרשע, משום שיתכן שמרוב טובה שכח את ימי הסבל והרדיפה בגלות וטוען שכל העבודה הזאת הייתה טובה לדור יוצאי מצרים. תפקיד המלמדים להסביר שכתוב בתורה "זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם" וזה עדות לניסים שעשה ה' עימנו "נָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ", זהו הבסיס להשגחת ה' עימנו בכל הדורות, ואל לנו לשכוח זאת גם בתקופת השפע. ואילו הבן הרשע ששואל "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" בימי הגלות והעוני לאחר החורבן, כשעם ישראל מצפה לגאולה הוא לעומתם מתייאש ממנה ומנסה להרפות ידיו מאמונתנו, אליו מופנים דברי בעל ההגדה 'הכהה את שיניו וכו'. בסגנון מעט שונה הרב ישראל לאו מחלק בין בן חוץ לארץ לבין בן ארץ ישראל. בגלות אם בן שואל "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" הרי מדובר בבן שמתנכר למורשתו, את ילדיו אינו שולח לחינוך יהודי ויכול הוא להתבולל בגלות, אליו מופנים הדברים הקשים של בעל ההגדה. אבל כאשר הרקע לשאלה הוא כי "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ", אם הבן חי בין יהודים בארץ ישראל ובמדינת ישראל כאן יש לו סיכוי גדול בהרבה להישאר מחובר לשורש, כאן הגישה שונה לגמרי, "לעולם תהא ימין מקרבת". לכן התורה נותנת לו את התשובה "זבח פסח הוא לה'", על ידי קירוב ושותפות גורל יכול הוא לחזור ולשוב לחיק האומה. הגאון מוילנא בהגדה שלו מדייק בלשון התורה. בכל הבנים כתוב "ואמרת לבנך", "ואמרת אליו", "והגדת לבנך" ורק בבן הרשע כתוב "ואמרתם", עניין זה רומז לדברי בעל ההגדה 'ואתה הקהה את שיניו' כי התורה אומרת לא להשיב כלל לבן הרשע שמתריס ואינו שואל אלא ו"אמרתם" לזה שיושב לידו, לבן שלא שאל. 

 בדומה לכך כותב בעל ה'תורה תמימה' (בהערות לשמות פרק יב הערה רא):  

ואמרתם זבח פסח הוא וגו', ונראה דלא ניחא לי' לפרש דהאי ואמרתם הוא לתשובה על השאלה, משום דכיון דרשע הוא והוציא עצמו מן הכלל מה תספיק לו התשובה הזאת. כי הלא הוא רואה שזבח פסח הוא ויודע ענינו ובכ"ז שואל לכונה רשעית, ולכן מפרש שבאמת אין משיבין לו לשאלתו מאומה וכמש"כ 'אל תען כסיל כאולתו' רק אומרים לו שאילו היה שם לא היה נגאל, משום דהרשעים מתו בג' ימי אפלה, כנודע, והלשון ואמרתם 'זבח פסח' שבכאן הוא ענין מיוחד, שבכלל מצוה לומר לשון זה בשעת הפסח וכפי שיתבאר. 

כיצד זיהו חז"ל מיהו הבן הרשע ומיהו הבן החכם, הרי גם החכם הוציא עצמו מן הכלל? 

ניתן לתשובה זו חמישה הסברים: 

א. שיבולי הלקט בשם רבי צדקיהו בר בנימין מסביר שכיוון שהחכם אמר 'ה' אֱלֹהֵינו' הרי הראה בזה שאינו מוציא עצמו מן הכלל. לפיכך, את דבריו 'אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם' צריך לפרש שאינו מוציא עצמו מהכלל, אלא שמדובר בקטן שאינו מחויב בקורבן פסח או שמדובר בדור אחרי דור היוצאים ממצרים ולכן שואל את המבוגרים ביחס למה שציווה ה' אותם. 

ב. קורבן פסח והיעב"ץ מסבירים שסגנון הדברים של הרשע 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם' בניגוד לחכם שאומר 'מה העדות החוקים והמשפטים', רומז על כך שמדובר ברגע- הסגנון הוא יותר חולי ולא מרומם כמו עדות חוקים ומשפטים (על אף שבפשטות המילה "עבודה" בלשון התורה הכוונה היא לעבודת הקורבנות ולא חלילה יחס מזלזל, הרי במכלול הדברים גם הסבר זה יכול להצטרף לשאר ההסברים כדי להכריע מדוע מדובר כאן דווקא בבן הרשע). 

ג. הגר"א והגאון מהר"ש קלוגר מבארים ששלמה המלך בחוכמתו אמר "יתרון החכם מהכסיל כיתרון האור מן החושך". בבריאת העולם שם ה' מוזכר על האור "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", וזה ההבדל בין דברי שני הבנים, הרשע אין שם שמים מוזכר על פיו, ואילו החכם שם שמים נזכר על פיו "אשר ציווה ה' אלוקינו…"3. 

ד. "חוקת הפסח", היעב"ץ מעניקים הסבר נוסף, שאינו קשור לתוכן דברי הבנים אלא לפתיחה שצרפה התורה לדבריהם. אם נסתכל בפתיחה לדברי הבנים הרי כל הבנים שואלים "כי ישאלך בנך" הם רוצים להבין ולקבל תשובה. אך בבן הרשע נאמר " וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם", הוא אינו שואל, הוא אינו מעוניין בתשובה, אלא מטיח בכעס את דבריו ללא ציפיה לתשובה. 

ה. בהגדת פסח הפרדס (עמוד לח) בשם חוקת הפסח מסביר שצורת הפניה של שאר הבנים היא 'כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר'. הבן אינו מציב אולטימאטום, קודם כל הוא עושה גם אם לא הבין כל דבר עד הסוף. הבן מבין שתורה שעברה במסורת הדורות במשך שנים כה רבות, יש בה את האמיתות, גם אם אינו מבין הכול, ולכן קודם עושה ואח"כ שואל, אין התשובה תנאי לעשייה.  

לעומת זאת הבן הרשע אינו מוכן לקיים בלי שיבין כל דבר עד הסוף. הוא רוצה תשובה כאן ועכשיו ועד שלא יבין מדוע תפילין מרובעות, שחורות ומעור בהמה גסה צריכים להיות מונחות על ראשו דווקא שם, לא יניח אותם, שאלתו היא כתנאי לקיום הדברים ולכן מצאו רבותינו להגדירו כרשע.